ביקורת פרינג' על רקע התיאטרון הצעקני והיומרני בולטת לטובה "לצחוק בפראות" - מראה גרוטסקית של עצמנו יונתן אסתרקין 09/02/01 לצחוק בפראות מאת כריסטופר דוראנג. תרגום ועיבוד: רנה ורבין. בימוי והפקה: רועי נווה. תנועה: סער עזימי. משחק: רנה ורבין וניסו כאביה. תיאטרון תמונע.שלושה דברים קשורים ולא קשורים לפתיחה.א. הבר של תיאטרון תמונע הוא מהחביבים ביותר בלי קשר לתיאטרון עצמו והמחירים בו בין השפויים ביותר בת"א. 32 ש"ח לדרינק של ג'ק דניאלס זה פחות ממה שלקחו לי עד כה בכל מקום. כה לחי!ב. תיאטרון ממוסד שמתנהג כמו חובבן זה סתם ישראלי אבל תיאטרון פרינג' שגם ככה צריך להאבק ברמת הרצינות שמייחסים לו צריך להקפיד יותר על שעות תחילת ההצגה.ג. בתוך חלל התיאטרון של תמונע חם כמו בגהנום (למי שתוהה כן, אני יודע כי הייתי, מאיפה הרעיון לכתוב ביקורת לדעתכם?) לבשתי קצר ובכל זאת נזלתי כמו ארטיק מרוקאי.אבל, ושימו לב לקישור המתוחכם, האוויר התקרר והכל הפך קל ונעים הרבה יותר ברגע שהופיעה רנה ורבין עם המונולוג שלה, מונולוג ארוך ארוך שהוא גם אקספוזיציה אבל גם נמשך עד אמצע ההצגה ומהווה לדעתי את החלק הכי טוב.מזמן לא התאהבתי בצורה כל כך סוחפת בשחקנית ודמות, אולי מאז פוגרא של קרן מור. מונלוג הפתיחה שהוא לא ממש פתיחה כתוב בגאוניות, כמו הלהקה הבריטית שמעלה את כל מחזות שייקספיר בשעה וחצי ככה נגלות לפנינו כל דילמות האנושות של זמננו במין סיכום מהיר וקצבי מבוים ביעילות קומית מהוקצעת ומשוחק בחינניות.שטופה באור קר וחושף ועל במה ריקה ושחורה היא מדברת לקהל, משתפת אותו לעתים, מוותרת על הגבולות ולוקחת אותנו למסע אל תוך עצמה אבל גם אל כל אחד ואחד מאיתנו, אל הדברים שמעסיקים אותנו או שלפחות אומרים לנו כל הזמן שצריכים להעסיק אותנו.למצוא בן זוג אידיאלי לחיים, לסתום את החור באוזון, למצוא משמעות לחיים, למצוא עבודה, להירגע, אבל מצד שני התחושה שיותר לא יודעים שום דבר, אין אמת אחת, מרוב שחיפשנו את כל הצדדים בכל דבר ומרוב מודעות עצמית אנחנו כבר לא יודעים מה טוב בשבילנו. הגיבורה נופלת לביוב ולא מצליחה להחליט אם לצאת משם או לא כי אולי השהות בביוב תעשה לה דווקא טוב.גם הסגנון של הטקסט והביצוע משקפים את הבלבול של זמננו לא פחות, ניורוטיות נוזלת מכל מילה, הכל בשביל להצחיק, פוסט מודרניזם במיטבו, ערבוב של הכל, אמירות פוליטיות אקטואליות, כאב כן ואמיתי שמדי פעם צף ועולה מבעד להומור (מה שהופך אותו לאמיתי יותר ונוקב יותר). השפיות מוטלת בספק, מי מטורף, היא, אנחנו על שאנחנו מקשיבים לה?אפילו האמת מוטלת בספק, במונולוג היא מספרת על עימות בינה ובין אדם אחר על קופסת טונה, לכל אחד משניהם גרסאות שונות לאותו סיפור (כפי שנבין בהמשך), למי להאמין, אם בכלל, זה תיאטרון אבל זה החיים אז למי להאמין בחיים?באחד הרגעים היפים בהצגה מספרת הדוברת על היום בו תגיע למשחק טלויזיה ולא תדע את התשובות ואז עדיף לה למות. אי ידיעת התשובות לחידון הטלוויזיה כמטאפורה לאי ידיעת התשובות לחיים המודרניים שהם עצמם מהווים שיקוף של הטלוויזיה.היא מגיעה לשיא המונולוג, למשמעות החיים, בנייה גדולה ואכזבה ידועה מראש, הדבר החשוב ביותר בחיים הוא (תחזיקו חזק): ל נ ש ו ם.כמה מטופש וסתמי כמה חכם ויפה, בדיוק כמו החיים.בדרכה החוצה היא אומרת לקהל שהיא אוהבת אותו אחר כך מתחרטת, בכלל לא אוהבת, סתם מלחיצים אותי, בעצם שונאת אתכם, שתמותו, אבל נמלכת שוב בדעתה, הרי אסור לדבר ככה לקהל, אז בעצם שוב אוהבת.היא יוצאת, אחריה נכנס גבר, גם לו יש מונולוג, וגם לו יש סיבה לחיות ולחייך, אין לו סרטן. ולא שהיתה לו סיבה אמ יתית לדאגה, פשוט הידיעה הזאת גורמת לו נחת, אין לך סרטן ­ אז תשמח.אין ניסיון להיות פוליטיקלי קורקט, אין ניסיון להיות רציני ועם זאת זה כל כך רציני וכל כך חכם:לקבל את מה שיש לך בשמחה, לשמוח בחלקך. המנטרה הפילוסופית המזרחית כל כך לא מוצגת פה בצורה החד צדדית והמתחנפת שבה מתייחס אליה המערב ­ כל המאבק מוצג, הטוב והרע. קשה להסתפק בחלקך, לפעמים תרגיש אידיוט, אבל לא בטוח שיש פתרון אחר.אולי ההתאהבות המוקדמת שלי ברנה, אולי החום ואולי העובדה שכבר היינו באמצע ההצגה גרמו לי לחשוב שהוא היה פחות טוב, פחות מקסים, פחות חד ממנה. לא רע, אבל בכל זאת.המונולוג שלו נסב סביב אותם נושאים, הוא מנסה להיות רגוע, עובד על עצמו ­ "אני המקור העיקרי של אנרגיה בחיי", משנן מנטרה. הגיחוך שבסדנאות הללו ברור לכולם אבל למרות הגיחוך אין בריחה לגמרי בחזרה לעולם המערבי, כי אנחנו יודעים שגם שם חרא. הוא רעב לאמונה, לפתרון מבחוץ, אומר זאת מפורשות אבל אין.נקודה מעניינת היא משחק המינים בינהם, היא אגרסיבית, גברית, ומרגישה אשמה, הוא מנסה להיות עדין ונשי אבל האלימות מתפרצת מתוכו והוא נראה מגוחך. כנראה שלא בא מת הצלחנו לשנות את תפקידי המינים המסורתיים.כשהוא מסיים את המונולוג שלו הקהל מועבר לחלל אחר, האנגר ליד תמונע. הר זבל בגובה של ברוש מחזיר אותי לרגע למציאות עירנו.בחלל החדש יש שימוש בפורמט קולנועי, מוקרן שם סרט שמראה את ההתרחשויות שעליהן דובר קודם, נותן גם התרחשויות אחרות, תסריטים שונים. מכאן ואילך חלה צניחה גדולה מאוד ברמה ובעניין, הפורמט הקולנועי לא מנומק ולא תורם שום דבר חדש, הוא גם נפסק בשלב די מוקדם. נראה שלבמאי היו רגשות אשמה על שלמעשה ביים בחלק הראשון מעין מופע בידור בעל משמעות ולא ממש תיאטרון, אז בחלק השני הוא יורה מכל התותחים בלי לשים לב שהמטרה כבר מזמן על הרצפה מנוקבת בחץ אחד קטן.הסרט מתאר את הגבר מחפש משמעות במדפי הסופר ואת המפגש, האלים בסופו, עם הבחורה. ברגע שהשחקנים מדברים חלק מהקסם של החלק הראשון חוזר, אבל המאבק בינהם הוא האכלה בכפית, הבנו את זה גם בהתחלה. ההצגה נגמרת בנשימה ואמפטיה, אלה התשובות, זה מה שכולנו רוצים, זה אולי טפשי ונדוש אבל אף אחד עדיין לא מצא פתרון יותר טוב.בסך הכל, תוך התעלמות מהבעיות שבחלק השני, מדובר בדיון חכם בערכים המוסריים וה הכרתיים של הדור הזה. במיוחד בולטת ההצגה על רקע התיאטרון השאפתני הצעקני והמתיימר שבדרך כלל עושים בזמננו, מרענן שאת כל החוכמה והאבחנות אפשר להכניס לפורמט פשוט וקלאסי, מצחיק ומקסים של מילים מילים מילים.