 | | | "אהוד, אינך מגלה מנהיגות. אתה משדר חוסר ביטחון, הססנות, פראנויה, זילות" | |
|  | | המסמך: מכתב אישי אל ראש הממשלה נבחר, אהוד ברק. הכותב: חיים מנדל- שקד, ראש לישכתו,
אלוף- משנה במילואים | |
| | | | |  | המכתב. "לאהוד שלום
"אם תמשיך כמו שהתחלת, לא רק שלא יהיה שינוי ולא יהיה אחרת, עוד
יתגעגעו לנתניהו ותזכור טוב את מה שאני אומר. כדאי שתתעשת, תפתח את
העיניים לפני שיהיה מאוחר מדי. נמאס לי לחזור על המנטרה הזאת, אבל זו
המציאות ואני לעולם לא אסלח לעצמי כשאני חושב על הסיטואציה שעלולה
להיות בעוד שנה. יצרת, כרגיל, רמת ציפיות אדירה עד כמעט בלתיאפשרית.
גודל האכזבה יהיה כגודל הציפיה, וכל יום שעובר וכל שעה שעוברת תשלם
עליה מחיר יקר עם ריבית דריבית... "
כך נפתח מכתבו של חיים מנדלשקד לאהוד ברק. את המכתב שלח מנדלשקד
לברק בתאריך 26 במאי 99', תשעה ימים לאחר הבחירות בהן זכה ברק ברוב
סוחף, והדיח את בנימין נתניהו מראשות הממשלה. כותרתו של המכתב היתה:
"ישראל רוצה שינוי רוצים ישראל אחרת".
20 עמודים הכיל המכתב הנוקב הזה. היום אפשר לקרוא אותם במבט לאחור, ולא
להאמין. מנדלשקד, אלוףמשנה במילואים, לשעבר קצין אג"ם של סיירת
מטכ"ל ונספח צה"ל באיטליה, הולך עם ברק כבר 16 שנה. הוא הקים את לישכתו
כסגן רמטכ"ל וכרמטכ"ל, הוא אוהב את ברק אהבת נפש, מאמין בו, אך גם מכיר
במגבלותיו. הוא ניבא בדייקנות מדהימה את כל מה שקרה לברק בחודשים
הקצרים והנמהרים של שלטונו.
הנה עוד כמה דוגמאות מהמכתב שנכתב, אסור לשכוח, כמה ימים לפני כניסתו
של ברק לתפקיד:
"כדאי שתכניס לעצמך לראש: נגמרו המשחקים. אתה ראש הממשלה ולא מפקד
צוות ביחידה. ותתחיל להתנהג כמו ראש הממשלה... במקום לשדר מנהיגות מסוג
אחר, לשדר שאתה שולט בעניינים ומתכונן בצורה רצינית לתפקיד, אתה משדר
חוסר ביטחון, הססנות, פראנויה, זילות, איבוד מנהיגות עקבי. אתה מתחיל
לפספס את האשראי בארץ ובחו"ל. אתה לא משדר שאתה בעל הבית. אין עוד
מימשל בעולם (ובאחריות) שאחרי 10 ימים אין לו צוות מעבר שמתרכז בהכנות
להעברת השלטון בצורה מסודרת... תמשיך לשכנע את עצמך שזה נכון וככה זה
צריך להיות, שזה בסדר ושום דבר לא בוער ושאתה יודע מה אתה עושה. הדבר
המפחיד הוא שאתה מצליח בזה ועוד תתחיל להאמין לעצמך.
"כשאני שומע אותך מחלק תשבוחות לאנשים הלא נכונים, זה מצוין ואפילו
מתבקש. אבל מה שמפחיד הוא שאתה עוד עשוי להאמין במה שאתה אומר. אהוד,
הצלחת לא בזכותם, אלא למרות שהם היו ועשו מה שעשו. לא בזכות ניהול נכון,
אלא למרות ניהול קלוקל. תזכור, ניצחת והצ לחת כי ביבי נכשל... ושכרון
החושים מפחיד.
"המערכות הכפולות והגיבוי שעבדו במערכת הבחירות הצילו אותך לא יהיה
לך את הלוקסוס הזה בניהול המדינה וקח את זה בחשבון...
"... בצער אני מעז לקבוע שההתנהגות שלך מאז בחירתך מעידה על חוסר
ביטחון. זה לא אהוד שאני מכיר. קרה לך משהו בשנים האחרונות, ולצערי לא
לטובה. איבדת את האמון באנשים הקרובים אליך באמת ורוצים אך ורק את
טובתך. במקום זאת, אתה מפקיר את עצמך בידי אנשים חובבנים, אינטרסנטים,
אגואיסטים, תככנים, מניפולטורים, חפיפניקים, בחשנים, שקרנים... יועצי
אחיתופל, שחלקם פרנואידים בפני עצמם שגילו את נקודות החולשה שלך
ומנצלים זאת לטובתם האישית... אנשיך מנצלים את העובדה שאתה מנותק
מהמציאות ולא רואה מסביב, ודואגים לנתק אותך ממקורות האינפורמציה
האמיתיים. עושים לך מניפולציות, מרחיקים אנשים המהווים איום על מעמדם,
מטפטפים לך ארס ומידע שגוי באופן שיטתי, משקרים לך במצח נחושה, ואתה
שותק ומחריש. (לא רואה, לא שומע ולא מצייץ), כמו שלושת הקופים.
"אהוד, בחדר הזה, כשאף אחד לא שומע, צריך לומר לך את האמת בפנים: אתה
לא יודע לנהל אנשים, אתה לא מבין באנשים , אתה טועה באבחנה שלך לגבי
אנשים, ויש לך קבלות מוכחות בטעויות בבחירת אנשים. מעכשיו זה נגמר. אין
לך החופש לטעות יותר, מעכשיו זה נזק בלתיהפיך.
"מה אתה כן? אתה מנהיג חכם, מנהיג עם חזון, מנהיג עם ביצים גדולות, יחיד
בדורו עם סגולות מדהימות. עולה על רבין ואפילו על בןגוריון".
היום יושב חיים מנדלשקד בביתו בהר אדר ולבו שותת דם. האיש שלו, אהוד
ברק, לא עולה על אף אחד. התבוסה שנחל בבחירות עולה, בהרבה, על זו שהנחיל
לקודמו, בנימין נתניהו. ברק נראה כמי שגמר את הסוס, ביזבז את ההזדמנות,
פרץ ממרכז המגרש עבר את כל ההגנה, הגיע עד השער, חלף גם על פני השוער
ובעט ליציע. בניגוד לנתניהו, לברק אין גרעין גדול, קשה ונאמן של אוהדים
שרופים במרכז המפלגה. הוא לא משאיר אחריו ואקום. רמון, בורג, בןעמי,
וילנאי, בןאליעזר, אפילו שמעון פרס יסתערו על שרידי שלטונו במפלגה כלהק
מורעב של ארבה. בתוך ימים מעטים תימחה דמותו של אהוד ברק, כאילו לא
היתה שם מעולם.
חיים מנדלשקד אוכל את הלב. הוא יודע שזה לא מגיע לו, לברק. מנדלשקד
ידע שמדובר במסלול התרסקות מהרגע הראשון. אפילו קצת קודם. הוא זיהה את
הבעיות, התרי ע, ראה את הכתובת על הקיר. הוא יודע שזה יכול היה להיגמר
אחרת. היום, אחרי הטראומה האישית שעבר, הוא אינו מוכן להוסיף מלה רעה על
איש. את מה שהיה לו להגיד, כבר אמר. יכול להיות שיכתוב ספר. אולי ייכנס
לפוליטיקה. שנתו נודדת. הוא ממשיך להאמין בברק, לאהוב אותו, לכאוב את
כאבו. להאמין שיחזור. יפיק לקחים, יסיק מסקנות, ישנה דרכים ויחזור.
המחקר. שתי סיבות עיקריות לכישלונו של אהוד ברק: הראשונה היא האנשים. טעמו המוזר בבחירת אנשים מצד
אחד, יחסו המוזר לא פחות לאנשים (תשאלו את פרס, רמון, ברעם, בורג, שריד ורבים אחרים) מצד שני.
הסיבה השנייה היא האיש. אהוד ברק עצמו, אישיותו, תפיסתו את החיים, אמונתו בכשרונו האינסופי מול
אפסותם של כל השאר. חשדנותו העצומה, שלאתיאמן ממש, בכל מי שאינו אהוד ברק (חוץ מרוני בונדי ודני
יתום). החלטתו, עם כניסתו ללישכת ראש הממשלה, לעשות הכל, בעצמו, במו ידיו ומוחו, לבד לגמרי.
"אני", אמר לי ברק כמה ימים לפני שהקים את ממשלתו, "אעשה את הכל, אפקח על הכל, הכל יהיה נתון
לשליטתי ולפתחי". כשנשאל איך יוכל לתפקד ולהספיק לטפל בכל ענייני המדינה, מקטן עד גדול, מחשוב
למשני, ממסובך לפ שוט, ענה: "זה יהיה הרבה יותר קל לעשות הכל לבד, מאשר לתת לאחרים ואחרכך לתקן את
מה שקילקלו".
ובכן, ברק קילקל בעצמו. כמעט הכל. מהר, חזק ואלגנטי. את מה שלא הצליח
להרוס, החריבו מקורביו. הוא ירש מנתניהו את חטא היהירות הקדמון. הוא האמין
שההפרש האסטרונומי (שנראה היום מזערי למדי) בו ניצח בבחירות (12 אחוז)
מזכה אותו בעוצמה בלתימוגבלת, בתהילת עולם, בזכות לעשות כל אשר יעלה
על דעתו. "אני ראש הממשלה", נהג להגיד לאנשיו כמה פעמים ביום, "וזכותי
לטעות".
בהנחייתו של ברק הכין חיים מנדלשקד, חודשים ארוכים לפני הבחירות, עבודת
מחקר ענקית לצורך הקמת לישכת ראש הממשלה. פרופסור יצחק גלנור, שהיה
נציב שירות המדינה, הנחה אותה. מנדלשקד קרא את כל דו"חות מבקר המדינה,
נפגש עם עשרות עובדים, בהווה ובעבר, בלשכות ראשי הממשלה לדורותיהם,
בדק את המצב המקביל באירופה, התייעץ עם מומחים, צירף לצוותו את שמעון
בטאט, בעל תואר שני במינהל עסקים, את פיני מידןשני, התייעץ בתחום
המשפטי עם עורכיהדין גלעד שר ואחז בןארי ובצד התקשורתי עם אסטרטג
התקשורת אבי גוט.
מנדלשקד השלים את העבודה שבועות לפני הבחירות. בנה קונס פט ובו המלצות
לדפוסי עבודה חדשים, לשינויים אירגוניים, למודרניזציה, להיררכיה חדשה. אחת
ההמלצות העיקריות שלו: להכין, כבר עכשיו (שבועות לפני הבחירות) את
רשימת כל נושאי מישרות האמון וכל בעלי המקצוע הנוספים שיש למנות
לתפקידים. לכל תפקיד להכין כמה אופציות של מועמדים. אסור, קבע
מנדלשקד, למנות לתפקידים אלה את האנשים שפעלו בקמפיין. יש הבדל
תהומי בין הקמפיין לבין ניהול המדינה. לאנשי הקמפיין יש חשבונות אישיים,
אינטרסים, קופונים, אינטריגות, רקע זר. צריך לדאוג 'לסדר' אותם כמקובל. אבל
לצורך ניהול המדינה, יש לגייס את מיטב הכוחות המקצועיים.
ברק לא טרח להתייחס לעבודה של מנדלשקד אלא רק 72 שעות לפני הבחירות.
הוא הבטיח ליישם אותה במלואה. הוא לא קיים. העבודה העלתה אבק בשנתיים
האחרונות. גם עבודות המטה של שלמה בןעמי (שריכז את מטה 100 הימים) ושל
הד"ר יוסי ביילין, שמנדלשקד צירף לחומרים שלו, נותרו מיותמות. אהוד ברק
הציף את לישכתו בעוזריו מתקופת הקמפיין. רובם לא מנוסים מספיק, לא
מתאימים מספיק, לא מבינים מספיק בניהול מדינה.
יתום. ברק מינה את חיים מנדלשקד לראש הלישכה, אבל ניטרל אותו ממר בית
סמכויותיו המקוריות. האלוף במילואים דני יתום, שאמור היה להתמנות ליועץ
לביטחון לאומי, הפך לראש המטה. איתן הבר, שקיבל הצעה להיות ראש המטה
של ברק, דחה אותה, כי לא רצה להיות כפוף ליתום. הברדק החל לחגוג ביום
הכניסה החגיגי ללישכת ראש הממשלה.
דוגמאות? בבקשה:
כמה ימים לאחר הבחירות, עוד לפני הקמת ממשלת אהוד ברק החדשה, פנו
גורמים בכירים בלישכת נתניהו לאנשי ברק, וביקשו לתאם פגישה עם גורם
מוסמך מטעמו של ראש הממשלה הנבחר, עלמנת להעביר חפיפה ועידכון
בנושאים המדיניים הרגישים ביותר, כולל מצב המו"מ עם הפלשתינים והסורים.
ברק קבע כי לפגישה יתייצבו חיים מנדלשקד והיועץ המדיני החדש, ד"ר צבי
שטאובר. הפגישה התקיימה, ארכה מספר שעות והועברו בה עיקרי הנושאים
הרגישים שנדונו בערוצי המו"מ השונים. בתום הפגישה סוכם כי בשל הכמות
הרבה של המידע החיוני שיש להעביר, במגוון נרחב של מגעים חשאיים שקיימו
אנשי נתניהו במרוצת הקדנציה, ומכיוון שלא נערך רישום ותיעוד מסודר
למגעים דיסקרטיים אלו, יש צורך בקיום פגישות נוספות.
בעקבות הפגישה, עידכן מנדלשקד את ראש המטה המדיניביטחוני, דני יתום.
זה, כששמע על קיומה של פגישה בלעדיו, רתח. זעמו פרץ בעיקר על אותם
גורמים בכירים בלישכת נתניהו שסירבו להיפגש עימו. "זה לא יתכן", צעק, "מה
פתאום שהם יכתיבו לנו עם מי הם מוכנים להיפגש... מה פתאום נפגשתם איתם
בלי אישורי... זה לא בסדר שאהוד אישר לכם להיפגש איתם... אני המנהל כאן".
יתום זימן ללישכתו את היועץ המדיני, ד"ר שטאובר. "לא אסלח לך לעולם על
שפעלת מאחורי גבי", צעק עליו, "אני רואה בזה חריגה מסמכות,
חוסרלויאליות... ".
שטאובר יצא ממשרדו של מנדלשקד אבל וחפוי ראש. הוא, בסךהכל, מילא את
הוראתו המדוייקת של אהוד ברק. לתומו חשב שברק מבקש ממנו לפעול
בדיסקרטיות. הוא נכנס למנדלשקד, שהזעיק את בטאט. שניהם שמעו את
שטאובר ממלמל: "סיבכתם אותי עם יתום, הוא אומר שלא יסלח לי לעולם. אהוד
דיבר איתי על הפגישה ישירות בטלפון, לא ביקש ממני לעדכן אף אחד, חשבתי
שמדובר בעוד משימה חשאית כמו שאר המשימות שהטיל עלי עוד באמ"ן. אני
לא מבין למה זה מגיע לי".
בינתיים המשיך יתום לבטא את כעסו. הוא לא עלה לישיבת הממשלה, שהחלה
באותן דקות, עזב את הלישכה והשאיר אחריו פתק: "תגידו לאהוד שאני כועס
ולא מתכוון לחזור. אם הוא רוצה אותי, אני בבית קפה. יש לו את מספר הפלאפון
שלי".
הפתק עשה דרכו, במהירות יחסית, לשולחנו של ברק, שניהל באותה שעה את
ישיבת הממשלה. ברק ביקש מדוד לוי, סגנו, לנהל את הישיבה במקומו ויצא
נסער החוצה. הוא התקשר ליתום אל בית הקפה. אהוד ברק ביקש מדני יתום
לחזור. כמעט התחנן. יתום הסכים, אך הציב תנאי: ברק, כך יתום, צריך לזמן את
שטאובר ומנדלשקד ללישכתו, לערוך בירור נוקב ולהורות להם שדבר כזה לא
יכול לקרות שוב. ברק הסכים וזימן את הפגישה האמורה, מיד לאחר ישיבת
הממשלה.
וכך, בדיוק, היה: בתום ישיבת הממשלה התכנסו אצל ברק דני יתום, חיים
מנדלשקד, שמעון בטאט וצבי שטאובר. ברק נזף בשטאובר על כי לא עידכן את
יתום והנחה את כל הנוכחים לעדכן את יתום, מעתה והלאה, בכל דבר. קטן
כגדול.
ברק נכנע ליתום בעניין נוסף: לא יהיו פגישות נוספות עם אנשי השלטון הקודם
בכל הנושאים הרגישים, שלא בנוכחותו של דני יתום. בסופו של דבר, לא נערכו
פגישות נוספות. עלפי אחת הגירסאות היו אלה אנשי נתניהו שלא הסכימו
להיפגש בנוכחות יתום. יתום מכחיש בתוקף את הגירסה הזאת. לפיכך, הנושאים
המדיניים הרגישים והחשובים לא הועברו מאנשי נתניהו לאנשי ברק מעולם. חוץ
מאותה פגישה ראשונה, לא בוצע עידכון, לא היתה חפיפה.
יכול להיות שהיעדר העידכון והמידע גרמו לכך שיתום היה הכוח העיקרי שדחף
את ברק אל שני כישלונותיו הגדולים: השיחות עם הסורים בשפרדסטאון
והשיחות עם הפלשתינים בקמפ דיוויד. לקראת חידוש המו"מ עם הסורים,
כשהוברר כי הנשיא אסד אינו מתכוון להגיע לשפרדסטאון, אלא לשגר לשם את
פארוק אשרע, התקיימו בלישכת ברק דיונים בשאלה מי ייצג את ישראל.
כמעט כולם התנגדו לנסיעתו של ברק. הטענה היתה כי מכיוון שאשרע אינו
בעל סמכויות הכרעה, אלא פקיד ממונה בלבד, יש טעם לפגם בהצבה מולו את
הגורם הבכיר ביותר בישראל. "אם המו"מ ייתקע", אמרו כמעט כולם, "לא יהיה
איך לחלץ אותו". ראש הלישכה, היועץ המדיני, המזכיר הצבאי, הדובר המדיני,
שאר הבכירים, כולם סברו שברק צריך לשגר לשפרדסטאון את שר החוץ דוד לוי,
מקבילו של אשרע, ואולי גם את השר אמנון ליפקיןשחק, המצוי בענייני
ביטחון. וכך, כשהמו"מ ייתקע, אפשר יהיה ללכת על פיסגת המנהיגים ולחלץ
אותו. הצעת הפשרה היתה לשגר את ברק לטקס הפתיחה בוושינגטון בלבד. ראש
הממשלה ימשיך לניו יורק, ייפגש עם מנהיגים יהודים, ייסע לקונגרס
בוושינגטון, יעביר את הזמן וימתין להתפתחויות.
כמעט כולם חשבו כך. רק דני יתום התנגד. "ברק חייב להיות בשפרדסטאון",
אמר. ההערכה בלישכה היתה כי יתום מדבר על ברק, אבל מתכוון לעצמו. "הוא
לא יכול היה לסבול שיתקיים מו"מ עם הסורים והוא לא יהיה שם", אמר השבוע
אחד מבכירי הלישכה (שאינו מנדלשקד). ברק הכריע בעד המלצתו של יתום.
הסוף ידוע: המו"מ התמוטט תוך 48 שעות. אשרע סירב ללחוץ את ידו של ברק.
ההשפלה היתה מושלמת. המו"מ נכשל.
שערוריה נוספת הנקשרת בשמו של יתום היא פרשת סימון קו הגבול בין ישראל
ללבנון, לאחר נסיגת צה"ל. יתום גיבש המלצות על קו גבול שהיה מנותק לגמרי
מעמדת צה"ל ועמדת האו"ם. לצורך שיכנועו של ראש הממשלה, גייס יתום שני
בכירים אחד ממשרד הביטחון ושני מאמ"ן, והגניב אותם לביתו של ברק בשעות
לילה מאוחרות (ללא ידיעת האחראים עליהם). עלפי יתום, קו הגבול החדש היה
נוח יותר, הרבה יותר, לישראל. ברק שוכנע.
האלוף במילואים אורי שגיא, מי שהיה ממונה על המו"מ עם הסורים, לא
השתכנע. הוא התריע מפני עמדתו של יתום בעלפה ובכתב, בפני ראש
הממשלה. ברק התעלם. בינתי ים צה"ל החל להיערך על 'קו יתום'. הצבא החל
לבנות תשתית. מזכ"ל האו"ם רתח, הגיע ארצה ונפגש שתי פגישות חירום עם
ברק. לאחת מהן זומנו קצינים בכירים בצה"ל, על מפותיהם. יתום השאיר אותם
מחוץ לפגישה, פן יתברר שעמדות צה"ל והאו"ם זהות, וסותרות את עמדתו. הוא
ניסה להשאיר בחוץ גם את השגריר באו"ם, יהודה לנקרי, מקורבו של דוד לוי.
שר החוץ לוי הבחין במעשיו של יתום והכניס את לנקרי לפגישה כמעט בכוח
הזרוע. בסופו של דבר הבין גם אהוד ברק שקו הגבול של יתום אינו קביל ונטול
אסמכתאות. ישראל שינתה את דעתה, התאימה את קו הגבול לדרישות האו"ם
והחלה להיערך עליו, מחדש. עלות הפרשה לתקציב הביטחון, עלפי מקורות
בכירים: 30 מיליון דולר.
צריך להגיד: דני יתום הוא איש רב זכויות. אלוף במילואים, אדם שהעביר את
מרבית שנותיו בשירות המדינה. הוא היה מזכירו הצבאי של יצחק רבין ונהנה
מאמונו המלא. הוא נחשב לנאמן, דיסקרטי, צייתן, קפדן. הוא האיש האידיאלי
לרישום פרוטוקולים של שיחות, למעקב ביצוע, לפיקוח. מול כל זה, אסור לשכוח
שיתום נטול יצירתיות או דמיון, מוגבל בחשיבתו, מנופח מחשיבות עצמית, מכור
לריכוז כוח והשפעה ואחוז אובססי ה: לנתק ככל האפשר את ראש הממשלה משאר
העולם, כך שיהיה תלוי רק בו, ובו בלבד.
יתום הצליח, ובגדול. על הפרשות והסקנדלים שנקשרים בשמו אפשר יהיה
לכתוב ספרים (ובוודאי כבר טורחים עליהם). דוד לוי, למשל, תולה בו את מרבית
הקצרים בתקשורת עם ראש הממשלה. ראשי הצבא ואירגוני המודיעין ניסו
להתנער מנוכחותו הכפייתית בפגישות הדיסקרטיות עם ראש הממשלה, ללא
הצלחה. רק הגעתו ללישכה של עו"ד גלעד שר, לאחר עזיבתם של בטאט
ומנדלשקד, שינתה את המציאות. יתום עוקר מסמכויותיו, נוטרל מהשפעתו,
נפרד ממוטת כנפיו הענקית ו"התאייד", בלשון אחד הבכירים. שר לקח את ההגה
וניסה לנווט לחוף מבטחים. זה היה מאוחר מדי.
רמון. אהוד ברק לא נכשל בגלל דני יתום. האשם היחיד בכישלונו של ברק, הוא
ברק עצמו. יתום הוא רק דוגמה, אחת מני רבות, להתייחסותו של ברק לשאר
העולם. אמונתו שיספיקו כמה שרתים נאמנים כדי להסתדר ולנהל את המדינה.
התייחסותו לשותפיו הבכירים במפלגה כאל פיונים חסרי חשיבות אמיתית.
החלטתו להתמקד רק, אך ורק, בתהליך המדיני. העזתו להפקיד על שרי
הממשלה, בכירים וזוטרים, את עוזרו רוני בונדי.
אגב בונדי: חיים רמון פרח, ב מהלך הקדנציה, שבועיים בלבד: היו אלה השבועיים
בהן בילה בונדי, יועצו הפוליטי של ברק, בנסיעה פרטית ביפן. רמון ניצל את
הזמן, לקח על עצמו את פתרון משבר ש"ס, גיבש נוסחה, הזיז את העסק לקראת
פתרון. בונדי חזר. מיד אחרכך החליט ברק שרמון עלול לנסוק גבוה מדי, מיסמס
את הפתרון שהציע והסלים את המשבר עם ש"ס. רמון ישב שבועשבועיים בבית.
אפילו שקל להתפטר. בסוף חזר, אבל לא חזר לעצמו. כך הפסיד ברק גם את רמון
(אחרי שהשפיל את פרס, ניסה לחסל את ברעם והתעלם מבורג). היום מוביל רמון
את חבורת הסכינאים.
ברק. גלישתו של ברק אל האבדון החלה, כאמור, ביום הראשון של שלטונו. היא
הפכה לנפילת ריסוק סביב יציאתו לוועידת קמפ דיוויד. המאורעות סביב קמפ
דיוויד ראויים לספר נפרד. בעקבותיהם החליט ברק להחזיר, בכניסה הראשית,
את יועצי הבחירות שלו לתמונה, על חשבון אנשי צוותו הקרובים. הוא הפך את
עצמו לשבוי של המסרים האסטרטגיים. במקום להכתיב סדר יום של ראש
ממשלה, שיכתיב את המאורעות וסדר היום התקשורתי, הוא החל לבדוק את
עצמו יוםיום בסקרים פנימיים, ולפעול על פיהם. הזיגזג קבר אותו סופית.
שמעון בטאט נשבר ראשון, אמר א ת דברו (היום אפשר להבין כמה צדק) והלך
הביתה. מנדלשקד בעקבותיו. בסופו של התהליך, ביום שלישי אחרהצהריים,
נשאר ברק לבדו. אפילו אנשי הסקרים שלו, שניבאו במהלך יום הבחירות 'תיקו'
בקלפיות (עד היום איש לא יודע מנין לקח סטנלי גרינברג את הנתונים הללו),
התפוגגו בחשאי. אהוד ברק, עם נאוה והבנות, נותר בסוויטה, מול מידגם
הטלויזיה והשברים. נכון, בדיוק כמו ביבי.
ובכל זאת, צריך לזכור: ההשוואה בינו לבין נתניהו אינה הוגנת. אהוד ברק, מנהל
גרוע, ראש ממשלה כושל למדי, הוכיח אומץ לב פוליטי נדיר. הוא הקריב את
עצמו למען מטרה. הוא טס בנחישות אל עבר קיר הבטון. הוא שינה את
ההיסטוריה. הוא יצא מלבנון. הוא יכול היה ללכת על הפתרון הקל, לשבת
בממשלת אחדות ולהמשיך ליהנות משירותיהם של דני יתום, רוני בונדי, משה
גאון, טל זילברשטיין וכל השאר, עד המילניום הבא. אבל הוא החליט ללכת עד
הסוף, שהתברר כסופו הפוליטי.
למרות הכל, יכול להיות שעוד נתגעגע אליו. | |  | |  |
| |  | |  | תגובת דני יתום
| |  | | | באשר לנסיעה לשפרדסטאון: "אכן תמכתי בכך שברק ייסע וישתתף באופן
אישי. לא הייתי היחיד שתמך בכך. פארוק אשרע נשלח עלידי אסד, שלא
הסכים לעזוב את סוריה. זה היה כמעט תנאי מהצד האמריקני, שברק יבוא.
קלינטון השתתף בשיחות באופן אישי והיתה לכך חשיבות עצומה. חשבתי אז,
וגם היום, שהיה זה צעד נכון עלמנת למצות את האפשרות להתקדמות".
לגבי קו הגבול עם לבנון: "שקר מוחלט. צה"ל הוא שעשה את כל עבודת המיפוי.
לא הצגתי שום קו אישי, הייתי מתואם עד הסוף עם צה"ל ותמכתי בעמדת הצבא
לכל אורך הדרך. בסופו של דבר, בוויכוח בין אנשי יחידת המיפוי של צה"ל לבין
אנשי האו"ם, שהתעקשו על כמה נקודות, התקבלה עמדת האו"ם. צה"ל נלחם על
כל גבעה ואני הייתי מתואם איתו".
יתום מוסיף כי לא ניסה למנוע מהשגריר לנקרי להשתתף בפגישה עם מזכ"ל
האו"ם, וגם לא מקציני הצבא ומפותיהם. "בתחילה קבע ראש הממשלה את מספר
המשתתפים, ששונה אחרכך".
באשר לאיומו להתפטר בפרשת פגישות העידכון: "היה דבר כזה. לא איימתי
להתפטר, אלא דרשתי בירור של מה שקרה. לדעתי היתה כאן מניפולציה מצד
חלק מהאנשים ששירתו את ברק באותה תקופה. ראש הממשלה עשה בי רור,
עמדתי התקבלה. קיבלתי מכתבי התנצלות מחיים מנדלשקד ושמעון בטאט והם
נמצאים בחזקתי עד היום". | | | | |
|
| | |
