נולי נטו ארבע שנים חלפו מאז המופע האחרון, המפרק והכושל של דבי ונולי. עכשיו דבי בהולנד ונולי חוזרת לבמה לבדה, במופע המצחיק הכי עצוב בשטח טל פרי 16/02/01 ארבע שנים חלפו מאז ירד המסך על המופע השלישי והאחרון של הצמד דבי ונולי. מופע שכשל מסחרית, פירק את השותפות האמנותית הפוריה בין השתיים ובדיעבד גם את הקשר האישי ההדוק ביניהן. דבי קליינר חיה כיום באמסטרדם. נולי עומר עדיין מתגוררת בגזרת שינקין והיא בת 41, גרושה מהשחקן שאול מזרחי ואם ליונתן בן השבע. פרטים שאין לה בעיה לחשוף, בעיקר בגלל היותם אבן היסוד שעליה נבנה ערב היחיד החדש שלה, "מתה לחיות 2", שיצא בימים אלה לדרך. מדובר במופע המצחיק הכי עצוב (או המופע העצוב הכי מצחיק) שמסתובב כרגע בשטח. הערב כולו הוא בעצם מונולוג ארוך וחד כתער על חיי הגרושה פלוס ילד, בת 40 פלוס, שמנהלת חיפוש, שהולך ונעשה נואש ככל שהשעון הביולוגי ממשיך לתקתק, אחרי בן הזוג האידיאלי. בלי לקלקל יותר מדי פאנצ'ים מציינת עומר שהיא מטפלת בקהל הגברי במה שהיא מכנה "כפפות של ברזל, אבל עדיין כפפות, כי בסך הכל אנחנו לא יכולות בלעדיהם". עומר: "לא ידעתי שייקח לי ארבע שנים להעלות מופע. אחרי שהסתיים הקטע של 'דבי ונולי' לא ידעתי כלום. הייתי צריכה פסק זמן, למרות שהייתי כל הזמן בעשייה. הופעתי בהצגה בקאמרי, כתבתי ספר י לדים בשם 'הקוף שהתאהב בתרנגולת' שיוצא בקרוב, ואני מעבירה קורס בבית הספר למשחק של שרון אלכסנדר בנושא 'איך בונים דמות קומית'. על המופע עבדתי יותר משנה וחצי. לא התכוונתי מראש לעשות ערב יחיד על חיי. הרעיון המקורי שלי היה לעשות ערב סביב הנושא של הכחשה וחוסר מודעות עצמית, והסוכנת שלי, זהר יעקובסון, היתה הראשונה שאמרה לי: 'אני רוצה לשמוע אותך, תדברי על החיים שלך', ואני הפנמתי והלכתי על זה". היא נראית מצוין. אין עליה גרם שומן מיותר, ומחגורת המותניים שלה נשים אחרות בגילה יכולות לעשות בנדנה למצח. לעומת זאת, הפן הנפשי שהיא חושפת בנדיבות במהלך המופע קצת יותר בעייתי. באחד הקטעים היא גם מדברת על מחשבותיה הסופניות בתוך כך שהיא משתעשעת באקדח פלסטיק. "אין ספק שיחסי הציבור הכי טובים שאתה יכול לעשות לעצמך זה למות", היא מפרשת, "אבל אני אף פעם לא אחשוב ברצינות על צעד כזה, ולא רק בגלל שאני אמא לילד. אני אוהבת יותר מדי את החיים, עם כל הקושי והטרגיות שיש בהם. אחרי שהמופע האחרון של 'דבי ונולי' ירד הייתי שקועה במשך כמה חודשים טובים במים עכורים של רחמים עצמיים. בעצם, אולי כדאי שלא תכתוב את זה. אני כבר רואה את הכותרת: 'הייתי שקועה ברחמים עצמיים'. זה נשמע נורא. האמת היא שהיום יש לי כבר פרופורציות אחרות לגמרי על התקופה ההיא, כי אני רואה לאן זה הוביל אותי. פעם ראשונה אני לבד על הבמה. אף פעם לא הייתי במצב שקהל זה הדבר היחיד שאני יכולה להביט אליו". ­ דבי חסרה לך על הבמה? "לא, ואני ממש לא רוצה לדבר על דבי וגם לא על הפרידה משאול. אני חיה בהווה ואלו דברים שקשורים לעבר". ­ תיארת בזמנו את הקשר שלך עם דבי כ"סימביוטי". היום אתן בנתק מוחלט. אף פעם לא הסברת מה בעצם קרה ביניכן. "כי אין לי הסבר. אני כנה איתך במאה אחוז. יש לי תיאוריות למה דברים התגלגלו בצורה מסוימת, אבל אלו מחשבות פרטיות בראש שלי. לא ייתן לי שום דבר לשפוך אותן בעיתון". ­ באחד הקטעים במופע את מספרת על ביקור שלך אצל פסיכולוגית שקוראת לך "דבי" בטעות. "זה סיפור אמיתי. הייתי אצל פסיכולוגית והיא באמת קראה לי דבי. שמע, אין לי בעיה לדבר על זה שהייתי בטיפול אצל פסיכולוגית כמו שאין לי בעיה לדבר על זה שבגילי ובמצבי אני מחפשת בן זוג הולם וזה נורא קשה. מה שכן, הקטע המסוים הזה הוא מבחינתי סוג של נקמה, כי אני מוציאה שם את הפסיכולוגית רע מאוד ומגיע לה. אני לא עושה הכללות, כי בכל מקצוע יש טובים יותר ופחות, אבל תופעת הפסיכולוגים שלוקחים ממך הון עתק על פגישה ובקושי מקשיבים למה שיש לך לומר ועונים על כל שאלה שלך בשאלה נגדית היא איומה בעיני. יש לי מכרים שהיו בטיפול ובשלב מסוים רצו להפסיק, ופשוט הפעילו עליהם סחיטה רגשית שגובלת באלימות כדי שלא יעשו את זה. אמרו להם איזה דברים נוראים יקרו אם בשלב רגיש כל כך הם יפסיקו את הטיפול. זה נורא לעשות כזה דבר למישהו שגם ככה לא נמצא בשלב הכי יציב בחייו. אבל מה, הכסף צריך להמשיך לזרום כי הדוקטור צריך לבנות ג'קוזי חדש בבית". ­ הבן שלך, יונתן, יראה את המופע? "לא. זה לא לגיל שלו". ­ ואם הוא יבקש? "אני אסביר לו שזה לא בשבילו. ספר הילדים שגמרתי לעבוד עליו לא מזמן, 'הקוף שהתאהב בתרנגולת', זה כן בשבילו". ­ על מה מסופר שם? "גם זה סיפור אמיתי. ראיתי את זה בחדשות איפשהו. קוף שנדלק על תרנגולת ופשוט לא הסכים לעזוב אותה. זה סיפור על היכולת לאהוב למרות השוני ולמרות ההתנגדות של הסביבה. בעיני זה גם מסר נגד גזענות, כי גזענות היא התופעה הכי איומה בטבע האנושי. בכל פעם שאני נתקלת בה אני בהלם מחודש. אנחנו במאה ה­21 ועוד לא ירדנו מזה". ­ את עדיין מתנגדת בלהט לשימוש בהומור עדתי או פוליטי ולאופרות סבון נוסח "רמת אביב ג'"? "בהחלט. לצחוק על ערסים ומבטאי עדות זה נורא קל אבל הכי שטחי בעולם. הרי מבטא לא משקף כלום. זה רק מבטא, לא האיש עצמו שמדבר. אופרות סבון זו גלולת הרגעה יומית שעוזרת לך לשכוח מהכל בגלל שהיא כל כך אידיוטית, ובגלל זה אני רואה 'היפים והאמיצים' כל יום, אבל אני בחיים לא אוכל להיות חלק מהפקה כזו כי אני ארגיש מטומטמת. אני לא יכולה לדקלם טקסט על הבמה או מול מצלמה. אם אני לא מתחברת, זה לא יקרה. אני נתקלת המון בתופעות האלו בקורס שאני מעבירה בבית הספר למשחק. תלמידים שאיפה שצריך לחשוב או ליזום לבד הם מתקפלים. החיפוש אחרי דרכים קלות הפך לנורמה בחברה הישראלית החילונית. אין פלא שבתוכניות אירוח, בכל פעם שמושיבים שחקן תל אביבי צעיר במעגל מול הרב המכובד מירושלים, שאומר לו משהו בנוסח: 'אתה בור ועם הארץ', אז הצעיר יגיד: 'נכון'. תעשה משהו כדי לבנות תרבות חילונית אמיתית שתיתן קונטרה. תגיד: 'אולי אני לא לומד בעל פה דף גמרא כל יום, אבל זה לא עושה אותי בור ועם הארץ'. במקום זה כולם רצים לעשות סיטקומים שיהיו 'התשובה הישראלית לסיינפלד'". ­ יש כרגע דייט לוהט בחייך? "כרגע לא. אני כולי במופע וכל האנרגיות שלי מושקעות בזה. אני כמו כדורסלנית. לא עושה אהבה לפני משחק מכריע". ­ מה יקרה אם בעתיד הקרוב, כשהמופע עדיין רץ, תמצאי פתאום אהבה גדולה שתהפוך את כל סיפור הערב ללא עדכני מבחינתך? "זה נשמע לי קצת יותר מדי סרט אמריקני זול מכדי שזה יהיה אמיתי, לא?". ­ אבל זה גם לא בלתי אפשרי. "אם זה יקרה אני עדיין יכולה להמשיך את המופע כי הדברים בכל זאת קרו לי. הכל טרי לי בזיכרון. תמיד אני יכולה להתחבר מחדש לאיך הרגשתי בזמן אמת".