"תשמע, אברהם אבינו, המצב ככה ככה, אני לא יודע מה לעשות" בספרו השני, "חיי עם האבות" היוצא בימים אלה מנסה דב אלבוים, 30, להציע אופציה אחרת, עדכנית ומושכת, לחיים יהודיים טל בשן 23/02/01 במשך רוב שנות חייו (רק 30, אבל נדחס בהן חומר לחיים שלמים) היה דב אלבוים ­ סופר, מרצה ליהדות באוניברסיטה, לשעבר עיתונאי, לשעבר עילוי ישיבה חרדי ­ משוכנע שיצירה טובה חייבת להיוולד בייסורים. ספרו הראשון, "זמן אלול", על חייו של נער בישיבה חרדית, שיצא לפני ארבע שנים, היה מעין ניתוח לב פתוח שערך לעצמו כמי שעזב את העולם החרדי וחי בין שני העולמות. אחרי שהתאושש מכתיבת הספר הלא קל לעיכול ומהתגובות עליו, שנעו בין התפעלות עצומה להסתייגות ורתיעה, עבר אלבוים למה שהיה אמור להיות הספר הבא ­ רומן משפחתי רחב יריעה, שהתבסס על משפחתו מצד אמו, משפחת בלוי המפורסמת. גם כאן היה מוכן לשלם מחיר כבד: הוא לא היסס לעזוב את עבודתו ב"ידיעות אחרונות" ככתב לענייני חרדים ולהסתגר בבית שלוש שנים. "אנשים חשבו שהשתגעתי. מהבנק צלצלו אלי כל יום, ואני אמרתי: 'אין מה לעשות. אני את הרומן שלי כותב ­ ושילך העולם לעזאזל'".התפרנות לא הפחידה אותו ­ החיים במשפחה חרדית קשת יום בת 11 נפשות והבדידות הקיומית בעיר הגדולה אחרי שעזב את אורח החיים החרדי, לימדו אותו משהו על הסתפקות במועט. אבל רצה אלוהים ואחרי שנתיים של עבודה הספר פשוט נתקע לו. מחסום. שיתוק. "ואז במצוקתי העצומה פתחתי תיקייה והתחלתי לדבר עם האבות, להתייעץ איתם".­ ?"ממש ככה. אמרתי 'אברהם, תשמע, המצב ככה וככה, אני לא יודע מה לעשות'. ומאותו רגע פרץ הספר הזה ממני כמו קיא, סליחה על הביטוי. במשך שלושה חודשים, 18 שעות ביממה, לא עזבתי את המחשב, ויצא מה שיצא. צחקתי ובכיתי ולא התייסרתי לשנייה. זה היה פשוט כיף". יעקב מעשן גראס בסיני במקום הרומן ההוא נולד ספר אחר, מהודק וממזרי, מתוק­מריר, פשוט ומצחיק מצד אחד, ומצד שני מלא רבדים הקשורים לפרשנות פילוסופית של המקרא ושל היהדות: "חיי עם האבות ­ אגדה אוטוביוגרפית" (הוצאת עם עובד) כפי שקורא לו אלבוים.זהו סיפורו של אוהד, בחור ירושלמי צעיר ומתלבט, שתוך כדי ניסוי ותעייה בחיים מנהל עם האבות שיחות נפש סוערות ומלאות חיים, כולל קללות וניבולי פה ("זונות כולם", אומר יצחק על כותבי התנ"ך, שהשמיטו, לדבריו במכוון, את כל שיחותיו הקשות עם אלוהים). הוא מדבר איתם על הכל, מאמונה ועד סקס, נישואים וספרות, ותוך כדי נותן אבחנות משעשעות על מיליון ואחד נושאים, כמו סמינרים של חזרה בתשובה ("מתחילים איתך בכפירה כאילו הם איזה שפינוזה, ואז סוחבים אותך לאט­לאט לאמונה בכל מיני מצוות, כאילו הן הנשיקה הגדולה שבאה בסוף הטוב של איזה סרט אמריקאי"), טיפולי רייקי (אמו של גיבור הספר מתחילה להתעסק במיסטיקה) וספרות עברית ("אני לא נוהג לקרוא ספרות עברית חדשה", אומר אברהם בנפיחות, ומסביר שהיא דביקה ומתחסדת מדי לטעמו).האבות של אלבוים הם טיפוסים של ממש, ממש לא אלה שהכרנו מהשיעורים בבית הספר: בני אדם מלאי חולשות ופגמים וצלקות, כשלכל אחד המאפיינים האנושיים שלו, שאלבוים ליקט מפרשנותו הפרטית למקרא. אברהם, איש ה"לך לך", הוא השרדן, איש המעשה הנחרץ, המניפולטיבי. הוא זה שמלמד את אוהד, גיבור הספר, איך להסתדר בחיים באופן פרקטי ­ ממניפולציות על אנשים ועד ידיעת שפות זרות. "'זה העיקרון', אברהם היה מסכם במשפט קבוע, קולו נמוך ואיטי כדי שייתקע לי טוב­טוב בזיכרון, 'לדעת איפה מסתתרת נקודת התורפה אצל כל אחד, ולדעת איך להשתמש במידע הזה בזמן הנכון'"."אלה המפא"ינקים מדור מייסדי המדינה", מסביר אלבוים. "אנשים חזקים, עיקשים, דעתנים. הם שונאים בכי, בזים להתלבטויות וחיבוטי נפש, מסוגלים להקריב את יצחק אם צריך. דע מה אתה רוצה בחיים, תפסיק לבלבל את המוח, תלך ללמוד מקצוע", מצטט אלבוים משפטים שנשמעים מוכרים מאיפשהו. יצחק, לעומת זאת, הוא התגלמות הקדורנות ­ איש קשה, זועף ושתקן, שחי בצלו הגדול של אביו. הוא הורס גם את עצמו וגם את ההון שהשאיר לו אברהם. "הוא חי בתחושה הקשה שלא נותנים לו לדבר, והופך לאיש תוקפני וקשה שמאמלל את עצמו. אחרי טראומת העקידה הוא לא סלח לאביו ומחרים את אלוה ים ("שתדע לך שאני בכלל לא אוהב את אלוהים והוא לא אוהב אותי, ואני לא מדבר איתו כבר שנים, שלא לדבר על זה שאני לא מוכן לעבוד אותו ואיתו, שום עסק אין לי איתו").אם אברהם מייצג את דור הסבים ויצחק הוא דור הביניים, שהוא גם דור השואה, הרי שיעקב הוא אנחנו, וככה הוא גם נראה: הוא גונב את הבכורה מאחיו בדרכי עורמה, בורח ללבן, מתחתן עם ארבע נשים, מנסה לעשות את הדבר הנכון, אבל רוב הזמן זה לא יוצא לו. הוא מעשן גראס בסיני, מנהל רומנים ומזיין בלי סוף, מפזר ילדים בכל העולם וחוזר בתשובה באיזו ישיבה נידחת. הוא אנושי מאוד, "אנושי מדי", כפי שמדגיש אלבוים. "הוא יודע מה זו אהבה ושנאה ושקר, ומתנדנד בין אברהם ליצחק, בין ספירת החסד לספירת הדין. לא לחינם הוא אבי השבטים, מפני שהוא מכיל בתוכו את מכלול האנשים שבעולם". לשוחח חופשי עם המתים כדי להבין איך מגיע אלבוים, מרצה באוניברסיטה לפילוסופיה של היהדות, נשוי ואב לבת, לשיחות אינטימיות עם אבותינו, צריך לזכור שאדם הוא תבנית נוף ילדותו. אלבוים, שבא מבית חרדי בשכונת סנהדריה בירושלים, מספר שהוא מנהל עם האבות דיאלוגים כבר שנים."זו ירושה עוד מאמי", הוא מסביר בטבעיות. "היא היתה משוחחת איתם חופשי, כמו עם שאר המתים. היא לא משוגעת, אמא שלי, בשבילה האנשים האלה הם פשוט דמויות נוכחות. אצלה זה 'הסבא אומר', לא 'הסבא אמר'. כל האבות היו אצלה במטבח, כל הזמן, ואני גדלתי עם זה".העניין הזה יכול להישמע עדיין קצת מוזר (אם כי לא יותר מאשר תקשור, אבני קריסטל וגלגולי נשמות בסגנון תורות המזרח), אבל אדם ברוך, בעצמו מרקע חרדי, המנהל עם אלבוים דיאלוג מתמשך, מסביר שככה זה, "הרבה ילדים חרדים גדלים תוך כדי משא ומתן עם האבות, וגם אני. מה פירוש? האבות היו בעבורי לא רק משל או סמל, אלא אנשים כאנשים. מאיפה ינקנו את זה? מהחינוך, מהמורים, מהמפרשים של התורה, ובפרט מרש"י. גדלנו על האבות כבני אדם: שרה צוחקת, שרה מכינה עוגיות למלאכים, לתרח יש מחסן גדול של פסילים. את החומרים האלה, הנאיבי ים והמתוחכמים כאחד, אלבוים בלל מחדש ליצירה ספרותית שלוקחת בחשבון את הכושר שלנו להיות די נדיבים ביחס לחוויות הילדות של הזולת". על סף הידרדרות לפשע בכל תקופה בחייו, מספר אלבוים, בחר לו אב אחר לנהל איתו דיאלוג. "היו תקופות 'אברהמיות', של עשייה ורדיפה אחרי הצלחה, ותקופה 'יצחקית' של הסתגרות ודכדוך, ותקופה 'יעקבית' של התלבטות וחיפושים".תקופות בעייתיות לא חסרו לו ­ אלבוים הספיק לעבור נפתולים הנראים כאילו נלקחו מרומן שלו עצמו: הוא הצעיר מבין תשעה אחים, ממשפחה חרדית ליטאית עתירת ייחוס מירושלים. אחיה של אמו היה עמרם בלוי, מנהיג נטורי קרתא בירושלים, אח אחר היה מנהיג אגודת ישראל. סבו היה הרב אברהם בלוי, ראש ישיבת אוהל משה במאה שערים. אמו באה מהצד האנטי ציוני ביהדות החרדית. אביו, בן לניצולי שואה, זגג במקצועו, היה דווקא ציוני, אוהד את המתנחלים. "כשהיה עובד בבניין בירושלים, היה מניח לבנים ובוכה מרוב התרגשות". הוריו חיו בצמצום, חיים קשי יום. "מה הם ידעו? עוני, עבודה פיזית קשה, דוחק. לידות בלי סוף, מחלות. מאיפה היתה להם יכולת לתת אהבה?". בגיל 12 נשלח לפנימייה חרדית סמוכה לביתו, וביקר בבית רק פעם בחודש.בספר "זמן אלול" הוא מתאר את התהליכים הנפשיים והקשיים שעוברים על הילדים שהוטלו למסגרת הקשוחה הזו ­ הלימוד האינסופ י, החרדות, הפחד הקיומי מביטול תורה, ממחשבות חטא, מחילוניות, מאוננות. בגיל 15, כתלמיד מחונן, נשלח ללמוד בישיבת חברון ­ ישיבת האליטה הליטאית, והיה התלמיד הצעיר ביותר בתולדותיה. "רציתי להיות רב גדול, כמו הרב ש"ך", סיפר בראיון קודם, "ואני מניח שאלמלא יצאתי מהעולם ההוא הייתי נעשה רב די רציני".בגיל 16 החליט הנער האדמוני, הבוער מבפנים, לעזוב את הישיבה. "אמרתי לעצמי שאני חייב ללכת, הבנתי שבחוץ יש עולם גדול ומסעיר שקורא לי". אביו חשב לנתק את הקשר עימו (הרב ש"ך יעץ לו שלא יעשה זאת), אבל מי שסבל הכי הרבה היה כמובן הוא עצמו, שהתחיל לעבוד לפרנסתו כנער שליח, הכריח את מנהל תיכון רנה קאסן לקבל אותו ללימודים, התגייס לצבא ככתב "במחנה" וחי בתל­אביב בבדידות איומה, בלי קרוב ומכר, בלי בית ובלי פרנסה."גרתי קצת בבית וקצת במקומות אחרים. אפשר לומר שהייתי על סף הידרדרות לפשע", אומר אלבוים ולא מפרט. "זה היה קשה ביותר. הייתי צעיר ולא בשל רגשית למה שעשיתי. היה לי אומץ של טיפשים, וסבלתי הרבה. כמו שאברהם אומר בספר, 'כיביתי לעצמי את הילדות'. עברתי מלימודים של 16 שעות ביממה לצבא, לקשיים של פרנס ה, למרוץ להדביק פערים תרבותיים עצומים. למזלי ההשגחה שמרה עלי". חיים באר: "הוא נראה כמו פליט" "הוא הגיע אלי כחייל מ'במחנה'", מספר הסופר חיים באר, שגם עימו מנהל אלבוים דיאלוג מתמשך. "אחרי עשר דקות זיהיתי שהוא בא 'משם' ­ אני כבר לא זוכר מה הסגיר אותו, איזו מילה קטנה שזיהיתי, ומאז התיידדנו מאוד. היו תקופות ארוכות שממש דאגתי לו ­ איפה הוא לן? איפה הוא מכבס את הבגדים? מי מאכיל אותו? הוא נראה כמו פליט, היתה סביבו איזו תחושה ממשית של אדם שהוא לגמרי לבד בעולם". מאז עשה אלבוים דרך ארוכה והפך להיות חלק מהקונסנזוס השמאלני­שנקינאי­תקשורתי ("הייתי שמאלני טוב, וזה היה בולשיט אחד גדול"). הוא עבד ב"חדשות" תחת השם הבדוי צבי אפשטיין ועבר ל"ידיעות" ככתב לענייני חרדים. "זה היה קשה מאוד, אבל נתן לי הרבה פרספקטיבה. בהדרגה באה לי תחושת שליחות ­ לשנות את הסטראוטיפ שיש לחילונים על החרדים".הוא הספיק להתחתן עם הסופרת דורית רביניאן, שאותה הכיר בעת שירותו ב"במחנה", וגם להתגרש (בספרו החדש מתוארת חוויה טראומתית של נישואים "בין תרבותיים", כהגדרתו, בין אוהד לרחל, שהוריה היו מגדלי אווזים בדרום רומניה: "אמא שלי לא הצליחה להתאפק ­ לקחה אותי מיד אל החדר שלי ולחשה בקול: 'מה אתה עושה? הש תגעת לגמרי? הם שונים מאיתנו, אתה לא יודע למה אתה נכנס כאן"). הוא פרש מהעיתונות בלי הרבה ייסורי נפש, ועשה קריירה אקדמית מזורזת ומרשימה בחוג ליהדות (בלי תעודת בגרות). הוא כתב יחד עם גיל קופטש את פינתו המפורסמת וגם תסריט לסרט טלוויזיה (על אברך אביון שבנו האוטיסט מתחיל לעשות מעשי נסים), וכעת הוא מנחה תוכנית ראיונות חדשה בטלוויזיה החינוכית. בינתיים הוא נישא בשנית לכרמית, עובדת סוציאלית (בתו של אחד מבכירי השב"כ רפי מלכא), עזב את תל­אביב (בשאט נפש) לטובת בית שכור בצור­יגאל, וגם נהיה אב, לנועם בת השלושה חודשים. מכריו אומרים שהמשפחתיות הזו היטיבה עימו מאוד, שלראשונה בחייו נראה שבאמת טוב לו.אבל אחרי כל זה, מעיד אלבוים, הוא נשאר עדיין "טמבל נאיבי", כהגדרתו. "עם האינטלקט אף פעם לא היתה לי בעיה ­ דברים באו לי בקלות. אבל בענייני תקשורת עם הסביבה היה לי ממש פיגור סביבתי, שחלקו נשאר גם היום. לא פעם אני חושב שאני מבין משהו שנאמר, ומתברר שאני לא מבין בכלל. המילים מתפרשות אחרת, החשיבה היא אחרת. עשיתי צעד קשה נורא, ואכלתי מרורים מבחינה רגשית. הנחמה היא שדרך הדיאלקטיקה הזו של הקריע ה אספתי כלים להסתכל על הדברים בצורה אחרת, שלא היתה באה לו הייתי נשאר שם". "לאהוד ברק אין זהות תרבותית" אלבוים, בניגוד לרבים שבאו מהצד "ההוא", לא ניתק קשרים עם העולם החרדי ואינו מצהיר על עצמו כחילוני. הוא נשאר יהודי מאמין. "אלוהים הוא לא דמות פיקטיבית בשבילי. יש לי איתו דיאלוג כל הזמן. יש תקופות של כעס ושנאה ואהבה. סך הכל זה לא פשוט מה שהוא עשה לנו".הוא מניח תפילין בכל בוקר ושומר שבת בדרכו שלו ("לא עוסק בשום דבר שקשור בעבודה"), לומד קבלה אצל אחד המקובלים הגדולים, ועוסק ביהדות גם בעבודתו באוניברסיטת תל­אביב.הוא גם הצליח לשמור על קשר חם עם משפחתו החרדית. ההורים אמנם לא בדיוק מבינים מה הוא עושה ("העיקר שיש פרנסה וכולם בריאים"), ולא עם כל האחים הוא בקשר קרוב, אבל כשהוא אצלם הוא חובש כיפה, "מתפלל ולומד ומרגיש עם זה טוב מאוד. אני מכיר גם את הטוב שיש בעולם ההוא. בניגוד למה שחושבים, יש שם הרבה מאוד אנשים שאינם פרזיטים ומאכערים אלא ישרי דרך וצדיקים כמו אחי, שמגדל שבעה ילדים בשני חדרים וחצי, ועוד נותן כמעט שליש ממה שהוא מרוויח כמורה בתלמוד תורה לצדקה".הדימויים המעוותים של שני הצדדים זה על זה הם אחד האסונות הגדולים שקרו לנו, אומר אלבוים. "הרסנו את הבסיס ­ לא את הדת, אלא גם את המסורת. מגיעים אלי סטודנטים שלא יודעים מי זה אברהם, יצחק, יוסף, לא מפני שהם מטומטמים, אלא מפני שהיתה כאן הכחדה שיטתית של המסורת. לכוחות החילוניים היה אינטרס למחוק את כל מה שנראה בעיניהם כמסמל את הגלות. החרדים בתגובה פיתחו שיטות מכוערות שמבוססות על עושק ורמייה וזלזול בחילונים". כשלונו של אהוד ברק בבחירות, טוען אלבוים, הוא דוגמה מובהקת לאי הבנת הנקרא באותו עניין ממש: "אהוד ברק הוא אולי איש מבריק, אבל אין לו שום זהות תרבותית. הוא הלך למשא ומתן על ירושלים בלי לקלוט שאין עניין יותר רגיש מזה מבחינתם של אנשים כאן. זה סיפור תרבותי ודתי, לא סיפור מדיני בכלל. בגלל הזלזול המוחלט שלו בתרבות היהודית הוא לא קלט מה עומד מולו ולא התייעץ עם אנשים שזה תחומם. אותו הדבר עם המהפכה האזרחית. מה הקשקוש הזה? אתה חושב שכל המדינה זה שינקין, שבהצהרה אחת אפשר לבטל מרקם של מדינה שלמה? הרי רוב החברה הישראלית מסורתית! אתה רוצה להפריד בין הילדים שלי לילדים של אחי? איזה טמטום זה. "מדברים אצלנו כל הזמן על הפרדת הדת מהמדינה, עם הדוגמה של אמריקה הפרוטסטנטית, ולא מבינים שאי אפשר בכלל להשוות: היהדות והנצרות הן שתי מערכות שונות לחלוטין. ההשוואה צריכה להיות עם האיסלאם, כי מערכות התשתית הדתיות של היהדות והאיסלאם כמעט זהות. צריך להסתכל איך מדינות כמו טוניס, אלג'יר, מצרים, טורקיה התמודדו עם הנושא, ואז אולי היינו מבינים טוב יותר מה עומד מולנו ­ אבל מה פתאום שנעשה השוואה כזו, זה לא מתאים ליוהרה הישראלית. החוקרים לא מוכנים להתעסק בזה, כי אז לא ישלחו אותם לכנסים ולשבתונים בבוסטון. בטוניס הרי אין כנסים".אי יכולתו של ברק לקרוא את המפה, אומר אלבוים, מתקשרת גם ליחס לש"ס ולאריה דרעי, שאלבוים מכירו היטב (שניהם למדו בישיבת חברון) וניהל איתו לא מעט שיחות. "אני הייתי הרבה יותר רגוע אם דרעי היה עומד היום בראש ש"ס. דרעי הוא נבל ומושחת, אין לי ספק ­ אם כי לא די שתהיה מושחת אצלנו כדי שתיכנס לכלא. המון מושחתים מסתובבים חופשי, צריך שיהיה גם אינטרס להכניס אותך לשם. אז ברק חשב שנפטר מדרעי ­ וקיבל את אלי ישי, שהוא נער פוחז, שלא שנה ולא קרא, ועלה לגדולה".­ למה דרעי עדיף?"דרעי הוא אדם מורכב, מניפולטיבי וכוחני, אבל מצד שני הראש אצלו עובד, וגם ;לב. במלחמת המפרץ, כששמיר רצה לפוצץ את העולם, היחיד שעצר אותו היה דרעי. אם הוא היה עומד בראש ש"ס, עם כל המנדטים שלה, הייתי יודע שיש מי שיעצור את ליברמן במקרה שייכנס לאיזה אמוק ויחליט לפוצץ את אסואן". "כתיבה היא התרפיה הטובה ביותר" יום לפני הראיון חזר אלבוים מביקור בבית הוריו בירושלים. "תמיד אני חוזר משם קרוע. אין מה לעשות. יש לי שני לבבות, אחד פה ואחד שם"."הבחירה שלו לחיות בשני העולמות", אומר עליו חיים באר, "מזכירה לי את מקצועו של אביו, הזגג. גם הוא כמו עובד בזכוכית ­ וזה חומר כבד ושביר ופוצע, שמצד אחד הוא שקוף, מצד שני חוצץ בינך ובין העולם".הפתרון שמצא על מנת לחיות עם הפיצול המתמשך הזה, לדבריו, הוא הכתיבה. "זו התרפיה הטובה ביותר, זה אזמל המנתחים". וגם החיפוש המתמיד, כמן שליחות שגזר על עצמו, אחרי סוג אחר של יהדות, "כזה שישלב בין כל העולמות, בין כל האבות. הספר הזה הוא ניסיון להציע אופציה אחרת של חיים יהודיים". זה לא עניין תאורטי, טוען אלבוים, שלש ביהדות בחופשיות כמו שקוסמטיקאית רוקחת משחות, "זה דבר שקורה כאן ועכשיו. אנשים אולי לא מרגישים בזה עדיין, אבל צומחת כאן יהדות מסוג אחר ­ אוטונומית, אינדיבידואלית, עם קשר עמוק למסורת ובלי צורך במתווכים או בממסד. כל ההגדרות הישנות מתמוטטות. כבר לא צריך להיות ש"סניק לבוש שחורים כדי לחוש קשר עמוק למסורת היהודית. אני רואה כאן נסיונות מרתקים של שי לובים בין חיים לאמונה, כל מיני קבוצות לימוד של יהדות בכל הארץ. נכון, יש גם שרלטנות ואופנתיות בעניין הזה, כמו בכל מהפכה, אבל היהדות עושה עכשיו קפיצת דרך מדהימה, לא פחות מזו שהתרחשה בין תקופת המקרא לתלמוד. לאן זה מוביל אי אפשר עדיין לומר, זה כמו גשר שעדיין אין לו גדה. הגדה נבנית עכשיו. אנחנו בונים עכשיו את המדינה". אחת ההוכחות שיש לו לעניין הזה היא ההתייחסות המשתנה ל"זמן אלול": "כשהספר יצא לא ידעו איך לאכול אותו. עד אז הכירו או ספרות על זיונים של דוסים או רומן רומנטי של דוסים (הכוונה לספריהם של יוסף בר­יוסף ושל נעמי רגן ­ ט.ב). לא היה מקום לכתיבה ממקום דתי, אמוני, על חיים אמיתיים של אנשים. היום אני חש שמקבלים אותו אחרת, מפני שנפתח איזה מרווח תרבותי שמוכן לקלוט דברים חדשים". "הוא חצב את הספר ההוא מלבו, וכאב לו מאוד שהוא לא התקבל", מספר חיים באר על "זמן אלול". "לי הוא עונה על איזו פנטזיה תרבותית, מפני שהתרבות שלנו צריכה מדי פעם את זריקות הכבד האלה, של מתפקרים שבאו מעולם הישיבות. זו תרומה חשובה מאוד לספרות הישראלית"."אלבוים סופר מחונן", אומר אדם ברוך. "סוף­סוף, אחרי 40 שנות מדבר, קם בישראל סופר שלא בעט בעולם שממנו הגיע, ועם זאת לא שעבד את עצמו לעולם שממנו הוא בא ­ אלא יצר מהות ספרותית חדשה משלו"."אני לא הסופר הכי טוב בעולם, אבל אני מנסה לפחות לקלף מעלי את העור, לומר איזו אמת", משלים אלבוים את התמונה. "הסופרים אצלנו לא מתאמצים. הם עסוקים יותר מדי בלחשוב על התרגום הבא שלהם. יש אצלנו חבורה של סופרים שלוחצים זה לזה על הכפתורים במעלית. הם כבר לא כאן, הם עם הפנים לתרגום לאירופה. אני כל כך מאוכזב מהם, בייחוד מדויד גרוסמן. כשקראתי את 'עיין ערך אהבה' אמרתי לעצמי 'וואלה, איזה סופר, אני מקנא בו', ופתאום הוא נוקט איזו עמדה מוסרית מסוגפת ומנותקת, מתעסק בזיגזג, במישהו שרץ אחרי כלב, באיתמר כזה או אחר. נשארנו עם סופרים אמיתיים שהפסיקו לעשות ספרות, ועם סופרים לא אמיתיים שכותבים בלי סוף. "סופר, בעיני, צריך להיות כמו הנביא ישעיהו ­ לפלח את המציאות באיזו אמירה חדה, אמיתית. נמאס לי מהספרות שמספרת לי שוב ושוב איך החיים בעצם סתם חרא ואיך האדם המודרני מפורק זהות. אני לא מחפש עוד סיפור על אנשים מתלבטים בתל­אביב, אני מחפש סופרים שיסבירו לי מה אני עושה כאן, בשביל מה אנחנו חיים את החיים האלה, לעזאזל. זה מה שמעניין אותי בסופו של דבר. זה עיסוק קצת ילדותי, אני יודע, מפני שקטגורית אין לזה פתרון".­ ובכל זאת, אם כבר מדברים, יש לך איזו תשובה?אלבוים שותק לרגע, מהסס. "אני חושב שכולנו שביבים של האלוהות ­ חלקים ממשיים, לא איזה העתק דהוי. ככה אלוהים מנקה את עצמו ­ אנחנו הפסיכואנליזה שלו, למרות שהוא לא ביקש מאיתנו רשות לעשות עלינו נסיונות. תפקידנו כאן לעבור תהליך, לנקות, לזכך, לטהר. כל הסיפור של עם בחירה בא מהמקום הזה: אנחנו לא עם בחירה מפני שאנחנו נעלים יותר. להפך, אנחנו הילד המופרע, הבעייתי, שעושים אותו חניך תורן. הרי כתוב בנביאים 'לא מטובכם בחר אתכם'. אנחנו הפרויקט של החינוך המיוחד, הכיתה הטיפולית. אנחנו העם שצריך לעשות הכי הרבה עבודה על עצמו. מצד שני ברור שיש לנו יחסים מיוחדים עם אלוהים, בדיוק כפי שלילד הכי בעייתי במשפחה יש קשר מיוחד במינו עם ההורים. זה קשר חזק מאוד".הספר מסתיים ברגע גדול של חסד, שאלבוים מיטיב לתאר. "זה מהחיים", אומר אלבוים, "אין לי דמיון מפותח. אני כותב רק על מה שחוויתי. בחתונה שלי, שהתערבבו בה דתיים וחילונים ואנשי שב"כ וחרדים מבני­ברק הרגשתי חסד גדול, שאני בר מזל בצורה מדהימה שמצאתי את בת הזוג הזו, שאני חי בצירוף נדיר של אמונות ודעות, הבנתי בשביל מה עשיתי את כל הדרך הזאת. הייתי צריך לעשות אותה, כי בלעדיה לא הייתי אוסף את הכלים שעזרו לי להבין את כל מה שאני מבין עכשיו".