דוש, שרוליק ומיתוס 'היהודי הנצחי' דוש היה בנשמתו סופר ומחזאי, אבל את עולמו קנה כקריקטוריסט פוליטי, מהגדולים שקמו לישראל. קריאל גרדוש- דוש, שנה למותו שלום רוזנפלד 02/03/01 קריאל גרדוש­דוש היה בנשמתו סופר ומחזאי עם פזילה קלה לשירה. הוא פירסם מאות מאמרים וטורים פובליציסטיים אקטואליים, שכמעט אף לא אחד מהם דמה בסגנונו לפובליציסטיקה העיתונאית "הקונבנציונלית". הדחפים הספרותיים היו חזקים ממנו.אה כן, שלא נשכח את סולם העדיפויות האמיתי שבו קנה את עולמו: דוש היה קריקטוריסט פוליטי. מן הגדולים שקמו לישראל ובעל מוניטין בינלאומייים.דומייה הצרפתי ששילם בחירותו האישית וסיכן לא פעם את קיום העיתון שבו פירסם את ציוריו, דיוויד לאו הבריטי, אביו יוצרו של 'קולונל בלימפ' הנלעג, או הרבלוק האמריקני, הראשון שטבע לגנאי בקריקטורה ב'וושינגטון פוסט' את ההגדרה מק'ארתיזם, היו מקבלים אותו בסבר פנים יפות למועדון האקסקלוסיבי של הציירים הלוחמים, כאחד ממשפחתם. את העובדה שאת לחמו בישראל הרוויח לבסוף מן הקריקטורה ולא ממחזאות או סיפורת יש לייחס ולהודות עליה לנסיבות הקליטה של הצעיר, מהפכן בהשקפת עולמו ומרדן באופיו, שלא שלט בשפת הארץ שאליה הגיע אחרי שחרש בגופו את מרחבי הסבל היהודי במחוזות הולדתו, והתייסר בכל מדורי השאול בתקופת המלחמה.לא נמניתי עם חוג ידידיו האינטימי ים של דוש, כלומר אותם שפנו אליו בשם 'קארצ'י', אחד מ­20 השמות והכינויים שהיו לו בתחנות שונות של חייו. למה לא פניתי אליו בשם 'קארצ'י'? אין לי הסבר רציונלי לכך. ואולי ­ כן. ואולי ה"כן" שלי הוא רק השערה פרועה שנשענת על מלתא דבדיחותא מן הפולקלור המעריבי הישן. לאורי קיסרי, מן העיתונאים הבולטים ביותר באותה תקופה ומראשוני החבורה שלנו, מייחסים את הסיפור הבא: כאשר נשאל פעם איך זה שהוא, קיסרי שהתחבר ללא היסוס לקבוצת "המורדים" שייסדו את 'מעריב', איננו כלול ב"צמרת", הגוף העליון של מערכת העיתון החדש, השיב קיסרי: כיוון שאני איני יודע יידיש.ובכן, כאחד המייסדים של העיתון יכול אני להעיד כי כמעט כל חברי הקבוצה הקטנה הזו השכילו לתקשר בינם לבין עצמם גם ביידיש. לא רק השכילו. גם עשו כך מדי פעם. כמובן, מעולם לא בישיבה רשמית ואף לא בשיג ושיח עם חברים שלא מן החוג של "המורדים". דווקא עזריאל קרליבך, הייקה השורשי, אהב, דיבר וכתב בשפה זו כאילו היתה לו שפת אם, אבל זו שפה ש'קבוצת ההונגרים', ודוש בתוכה, שהצטרפה אלינו יותר מאוחר, לא שלטה בה. אף כי דוש כאשר נולד בהונגריה ניתן לו השם מנחם מנדל, וביידיש כידוע דווקא שם כזה, כשמו של אחד מגיבוריו החביבים של שלום עליכם, נשמע יותר טוב. אולי החיץ הלשוני, האמיתי או המדומה, איכשהו ריחף באוויר, בלא שחשנו בכך. יכול אני לומר, כי למיטב הרגשתי זה מעולם לא הפריע לקומוניקציה הפורה בינינו.הקשר שלנו היה בעיקרו מקצועי עם דגשים על שיח במישור אינטלקטואלי. לא רבים מהאנשים בחוגים שבהם הסתובבתי היו כל­כך משכילים וכל­כך רגישים כמו דוש, אנשים שהביאו איתם לארץ מן הגדה השמאלית של פאריס את ניחוח האקזיסטנציאליזם של סארטר וקאמי, מארץ הולדתם ­ את ה'אספרי' והחריפות ההונגרית, ומלבם ­ את הדבקות בערכי החירות. דבקות שללא ספק קיבל לה חיזוק גם מאנשי המחתרת היהודית, לוחמי חירות ישראל, לח"י, שאליהם הסתפח נפשית ופיסית הרבה לפני שעלה בגופו לארץ.* * * או נדבר קצת על יציר דמיונו העשיר: 'שרוליק'. 'שרוליק' שהפך לא רק לסימן היכר של ציוריו היומיים המדהימים, אלא היה ליישות שעומדת על רגלי עצמה, כסמל של ארץ ישראל היפה, התוססת התמימה וגם החצופה מעט, ממילא גם של היהודי החדש.בגלל ההיסטוריה והדת שלנו והיחסים שבינינו לבין העמים שקלטו אותנו בארצותיהם ובתרבותם, נ וצרו במשך הדורות סטריאוטיפים לרוב מאוד לא מחמיאים, של האדם היהודי. ביצירותיהם של גדולי הפרוזה, השיר והציור באומות העולם נעו סטריאוטיפים אלה בין דמות היהודי הנודד, חסר המנוחה 'אחסוור', דמות טראגית ומעוררת רחמים, לבין היהודי הגבנוני בעל האף העקום והשפתיים הבשרניות, שחופן שטרות תקוע לו בכיסיו, אב­טיפוס של שיילוק השקספירי והיהודי זיס באינטרפרטציה הגבלסית ובעידן המודרני ­ של לא מעט קריקטוריסטים בארצות ערב.כמוני, כרבים במקצוע שלנו, תהיתי האם הולדתו של 'שרוליק', הדמות המצויירת הפופולרית ביותר במדינה במשך שנות דור, היתה פרי הברקה גאונית פתאומית, השראה ברגע של חסד, או סוף מעשה במחשבה תחילה: החלטה מודעת ליצור אנטיתזה אמנותית, סמל חזותי שיעמוד בסתירה מוחצת לדמות הנלעגת והמתועבת שאימץ גבלס והפיץ ברבים באין­ספור עותקים ולא רק בגרמניה הנאצית. תחילה ­ בתערוכה רווית שיטנה ודמוניזציה בכותרת 'היהודי הנצחי', במינכן בשנת 37' ואחריה בסרטו המזוויע 'היהודי הנצחי'. סרט שמבוסס על המיתוס והספרות האנטישמית הארסית על­פני דורות, וכמובן, ובעיקר, על תעמולתם של הנאצים עצמם שהציגו בסרט זה דיוקנאות של יהודים מעונים מגטו ורשה כבני­מינם של עכברושים מאוסים ונידונים לכליה, או של חיות­אדם, מוצצי דם.בבלוריתו המקורזלת, בעמידתו הבוטחת, בכובע טמבל והסנדלים שלו נתפס 'שרוליק' של דוש בעיניהם ובתחושתם של מעריציו הרבים כצבר האולטימטיבי. עלם יהודי צעיר, ממזר חריף וזריז, עוקצני ולוחם ­ ניגוד מוחלט ל'ישראל סבא' העייף והנרדף ובעיקר ל'יהודי הנצחי', פרי המיתוס הנוצרי מימי צליבתו של ישו ועד לפיתוחו לגירסה האמנותית השטירמרית האיומה.ומה זה באמת חשוב מה היה תהליך הבאתו לעולם של 'שרוליק'?* * * קריקטוריסט, עם כל ההערכה וההערצה לכשרונו הילך רוב הזמן על חבל דק מאוד כשמצד אחד אורב לו עדר 'הפרות הקדושות' שאינן סובלות ביקורת, ומן העבר השני עדת צרי­עין וחטטנים שהדביקו לו תוויות של לאומן קיצוני, פשיסט רחמנא ליצלן או לפחות ניהיליסט, מחלל קדושי ישראל וכיוצא באלה שיקוצים, פרי הרוע שאנו מצטיינים בו לפעמים.במלאת שנה למותו אני רוצה לומר לדוש: נוח בשלום על משכבך, קארצ'י. הרבה שנים עקבתי אחר ייסורי היצירה והלבטים שלך, ראיתיך לא פעם סחוט אחר לילה ללא שינה או שעות של מלחמה עם עצמך. מעולם לא ה יה לי ספק מה עומד מאחורי המהלומה המתוחכמת שאתה מנחית על מישהו מגדולי האומה או העקצוץ שאתה עוקץ בו את הנמושות בחברה. תמיד היית כלוא ­ עד בלי יכולת לגבור על כך ­ בכבלים ששמת על עצמך מרצונך החפשי: הבנה עמוקה של המשמעות ההיסטורית של קיום ישראל, כבוד לאדם והערצת החירות. כלום יש 'כלא' נאצל מזה? כלום יש מצבה נצחית מזו שאתה במו מכחולך העמדת לעצמך?