להפוך את הכאב ליופי "אשה שמתאמנת בלחיות", ספרה החדש של המשוררת ש. שפרה, עוסק בכאב שבאובדן אדם קרוב ובהתמודדות עם הלבד נורית ברצקי 07/03/01 "אשה מנצחת אבא מתבעל מת מנצח אשהחיה"שיר זה, ששמו "אשה מנצחת", הוא אחד המפתחות ל"אשה שמתאמנת בלחיות", ספרה החדש של המשוררת והמתרגמת ש. שפרה (הוצאת זמורה ביתן). "אבי היה דמות מפתח בחיי", היא מסבירה. "יליד ירושלים העתיקה, בן המקום, מהמורים הראשונים בארץ, איש דתי מאוד, אבל לא מסוג הדתיים של היום. היה בינינו קשר מיוחד. הייתי הילדה של אבא. הוא קרא איתי את ספרי הנעורים שהבאתי מהספרייה, טייל איתי בכפרים הערביים, לימד אותי את כל הפאונה והפלורה של ארץ ישראל. ייחסתי לאבי כמעט תכונות נצחיות, הייתי בטוחה שבלעדיו לא אוכל להוסיף לחיות. ועובדה שהוספתי. במובנים מסוימים חיי השתנו, אבל שרדתי ואחרי מותו עשיתי כמה מהדברים החשובים ביותר בתחום העשייה הספרותית שלי".שפרה, אשה רזה, תמירה ומטופחת, בעלת תווי פנים נאים, מתבוננת בי רגע, כאילו בוחנת אם הבנתי את דבריה. אחר כך היא אומרת שלא במקרה כתוב במקרא על איש ואשתו "והיו לבשר אחד". "הקשר של השארות, עם כל עוצמתו, לא מתמודד עם הקשר הזוגי שהוא קשר של שלם שיש לו שני חלקים. כשהולך ממך האיש האהוב זה כמו כריתת אבר. אני תופסת את הקיום האנושי כקיום בזוגיות. ההוויה כולה מורכבת מדבר והיפוכו, דבר וניגודו. אלמלא היה אדם לא היה אלוהים. אין חושך בלי אור ומה היא אשה ללא איש. בשבילי, ההוויה היא תמיד קיום של שניים. לכן בעל מת מנצח אשה חיה", היא אומרת. "עם האיש החי יש שיח, יש שיג. הוויכוח נמשך. כשהמוות חותך ­ לא מקבלים יותר תשובות".האשה שמתאמנת בלחיות בשיריה של שפרה, מונה את ימיה על פי מכונת הכביסה שהיא מפעילה, על פי מדיח הכלים, פעמיים, שלוש בשבוע, על פי מספר גלילי מגבות הנייר... יכולה ללכת לקולנוע בערב ראשון לקיץ ולא הולכת... חיה במגע המדריך לשיטת אלכסנדר בעורפה... ברפרוף נשימת האופטומטריסט הרוכן לבדוק את עיניה... מרשה לירקן לפתות אותה בעגבניות בשרניות, באגודת צנוניות מרובבות באדמה... ממלאה את המקרר במלונים של סוף עונה... כאילו מקרר גדוש מאותת חיים... עולה על מונית בדיזנגוף חוזרת בקו חמש... קונה מקטורן קטיפה מפריח שושנים אדומות ושואלת בשביל מי אני צריכה בשביל מה..."למה אין בה כוח כמו//באשתר הלא הוא כפרתה//הוא חליפתה, הלא משניים//אחד יוצא אחד//נשאר, למה הוא מושך//אותה אחריו בחבל". "אבל שימי לב", אומרת שפ רה, "אחרי הכל, מה שיוצא מהספר זו אשה שורדת. משחקת במוות כמו באפשרות אבל בעצם רוצה לשרוד והולכת בעקבות המיתוס העתיק על אשתר שהורידה את אהובה תמוז לשאול. אנחנו כל הזמן רוצים לשרוד את הסתירות שבחיינו, כי הרצון לשרוד הוא לב המאבק הקדמון בין איש לאשה, מאבק שנעשה מרכזי עוד יותר כשמדובר באשה יוצרת. כי אז, לתוך המאבק הזה נכנס גורם נוסף ­ לכתוב או לחדול. לכתוב או להיות. ויש מאבק בלתי פוסק בין לחיות לבין לכתוב. בין הדף הלבן לבין הפיתוי לצאת ביום חורף סוער, מכורבלת במעיל, וללכת נגד הרוח, או לתפוס קצת שמש ביום אביב על שפת הים, או להיפגש עם איש אהוב. ובנוסף, החובות העצומים שאשה נושאת על כתפיה. טיפול בילדים, בהורים. באיש. יש משהו כמעט עקר בכתיבה, כי המילים הן חיץ באותה מידה שהן חיבור. חיץ בינך לבין הממש".האיש שלה היה מתי שמואלביץ ז"ל, איש לח"י, ממנהיגי הפריצה לכלא עכו. כשהתאהבו, ב­1952, היה נשוי. ב­1964, שנתיים אחרי שהתגרש, התחתנו. לא נולדו להם ילדים. בשנים שכיהן כמנכ"ל ראש הממשלה (בתקופת בגין), מיעטה שפרה להשתתף בארועים ממלכתיים וסרבה לעבור לירושלים. מתי שמואלביץ נפטר לפני חמש וחצ י שנים. שפרה ממשיכה לגור בקומה החמישית בדירה נעימה מאוד בגבעת שמואל, כותבת, מתרגמת ומלמדת באוניברסיטת תל אביב ספרות עתיקה של המזרח."אשה שמתאמנת בלחיות" הוא ספר שיריה החמישי. בנוסף, פרסמה קובץ סיפורים ("רחוב החול" שזכה בפרס לאה גולדברג), מחקר על סיפורי נסים אלוני ("בין תנור לבריכה"), "עלילות גילגמש" (עיבוד מקסים לבני נוער, מעניין גם למבוגרים) ו"בימים הרחוקים ההם" (בשיתוף יעקב קליין), תרגומיה משירת המזרח הקדום, אנתולוגיה שזכתה בפרס טשרניחובסקי.15 שנה עבדה על האנתולוגיה, למדה אכדית, שומרית וגם גרמנית, כדי להשוות תרגומים, ונכבשה בקסם המיתי של הטקסטים העתיקים שפשטו ברחבי המזרח הקדום. "אלה המקורות התרבותיים של אזורנו. לכאן מתקשר התנ"ך, שנכתב כאלף שנה מאוחר יותר. והכל התחבר להרגשת המקומיות הבסיסית שלי". הדמויות, עוצמת הסיפורים, הקרבה המקומית­תרבותית­לשונית, כל אלה משכו אותה מאוד. "ידעת שהשם 'תל אביב' מורכב משתי מילים אכדיות? תיל אבובי, מילים שפירושן התל של השיטפון".תחושת המקומיות, ההמשכיות, המשפחתיות, ההשתייכות האינטימית לכאן מתבטאת בלשון השיר, טוויה בתיאורי הצומח, הר יחות, קולות הרחוב, החוף, במטאפורות ודמויות מהמיתולוגיה המזרחית. אשתר ותמוז, אוזיריס ואיזיס. וגם מסגד, כתובת צרפתית על מנזר, הקשרים תנ"כיים ומילים ערביות בנוף של ילדות ארצישראלית. הנה הכתובה של הוריה, בני ירושלים, והנה ההזמנה לחתונתם. והקדירה, בת יותר ממאה שנה, שבה בישלה סבתא של אמה. "אני מקומית" אומרת שפרה בגאווה, "מה שנקרא בערבית בנת אל באלאד". יידיש למדה מסבא וסבתא, ערבית קלטה בבית; כשהוריה רצו לשוחח מבלי שהילדים יבינו, דיברו בערבית.שפרה, החמישית בין שמונה ילדים, גדלה בבית קטן ("על הקרקע") בבני ברק, שהיתה אז מוקפת שדות ופריחת הדרים. מאז שהיא זוכרת את עצמה כתבה שירים וסיפורים. בגיל 18 הפסיקה להיות דתית, אבל המשיכה לגור בבית הוריה הדתיים. למדה קבלה ופילוסופיה יהודית אצל גרשום שלום, למדה הוראה, לימדה וכתבה שירים וסיפורים למגירה. "כתבתי סיפורים קצרים שלא היו דומים למה שנכתב אז", היא אומרת. "יום אחד אזרתי אומץ והראתי אותם לעורך מפורסם. הוא קרא את הסיפורים בנוכחותי ואמר ­ את יודעת לכתוב, נערה. אבל רוצים למות כשקוראים את הסיפורים שלך, אז תשמרי אותם במגירה. באבחה אחת קצץ א ת כנפי. שנים לא העזתי לפרסם". ספרה הראשון, "שיר אשה", יצא רק בתחילת שנות השישים, אחרי ששכב שנים אצל המו"ל, אולי מפני שנחשב אירוטי מדי באותם ימים ואולי מפני ששפרה מעולם לא השתייכה לחבורה, ספרותית או אחרת.כשאני שואלת על קופסת עץ יפה העומדת על השידה, היא מודה שיש לה שיגעון לקופסאות. "כי בקופסה יש משהו סודי, נקבי, נשי. ולא אכפת לי מה יגידו. אני לא חולת קניות, אבל קשה לי לעמוד בפיתויי קופסאות". בגדים זה סיפור אחר. מחזור השירים הראשון בספרה החדש נקרא "שירי בגד". היא אומרת שהבגדים בשיריה קשורים לנשיות אבל גם למתח בין פנים וחוץ, להחזיק שירים במגירה או לפרסם. "כשאני יוצאת את פתח הבית, אני לובשת על עצמי פרסונה, איזשהו לבוש, וזאת אשה אחרת, שבכוח הלבוש הזה יכולה להתמודד טוב יותר עם החוץ. בכתיבת שירה מתעסקים ב'בפנוכו', נוגעים בדברים עד העצם וזה כואב. וגם הכאב לובש בגד. אינני בטוחה שאפשר למצוא כל כך הרבה פרטי לבוש בשירי גבר. כשאני יוצאת החוצה או כשהחוץ נכנס לביתי, אני זקוקה להרבה יותר הגנות. הפגיעות היא חלק מהמבנה הנפשי שלנו. גברים ונשים הם לא בני אותו זן. הם חיים אחרת, כותבים אחרת , קוראים אחרת. בספר הזה יש דמויות של גברים לא פחות מדמויות של נשים. מאות שנים קראנו איך נראות נשים בעיני גברים. רוב הרומנים הגדולים, שהגיבורה שלהן אשה, נכתבו על ידי גברים. עכשיו הגיעה השעה שנקרא איך נשים רואות גברים. ואת עצמן". בת מלך. ילדה. אשה. אחות. דודה. פילגש."שירי פילגשים", הוא מחזור שירים שנכתב לפני כשנתיים. "למילה פילגש יש קונוטציות שליליות. זאת סיטואציה לא קלה, לא מצב נכסף. אבל יחד עם תחושת 'הרחוב האחורי' יש תחושה של בחירה, חירות ומרד במוסכמות, במה יגידו. לפילגש יש חירות שאין לאשה נשואה. ואולי היא בחרה בסיטואציה שמאפשרת שחרור מהתחייבויות משפחתיות. בכל אשה נשואה מסתתרת איזושהי פילגש במובן הכמיהה לעשות מה שמתחשק. אגב, במזרח הקדום הזונות היו הנשים החופשיות היחידות, מכיוון שפירנסו את עצמן, לא היו תלויות באב או בבעל".שאלתי איך היתה רוצה שיקראו את שיריה והיא חייכה ואמרה ששיר, אפילו כשקוראים אותו ללא קול, למעשה קוראים בקול. "מפני שאני כותבת אותו בקול. הקול הפנימי שלי הוא קול נשמע ואני רק יכולה לקוות שהוא מגיע אל הקורא". שירים נכתבים בה כל הזמן, בכל מקום, אבל למע שה היא כותבת רק כשאינה יכולה שלא לכתוב. "כשהשיר כמעט כופה עצמו עלי. זה דחף שכמעט לא ניתן לשליטה. כל דבר יכול להיות גירוי לשיר. סרט יפני בטלוויזיה, פרח באגרטל כחול, קונצרט של דביסי, מילים, סידור ארון בגדים בין חורף לקיץ. משהו בשחיקה היומיומית. הגירוי בא קודם כל מבפנים ולא תמיד אני יודעת מה הטריגר. לפעמים זה קורה באוטובוס, בבית קפה, בטיול, באור, בחושך, לפעמים אין נייר ואני כותבת על פיסת קרטון. אני כותבת בחלומות. שירים שנחלמים. מתעוררת וכותבת לפני שייעלמו. אחר כך אני מניחה פתקים במגירה וקורה שכשאני חוזרת לזה אני מתקשה לפענח את עצמי". השיר "בלי" נכתב כשטיילה על שפת הים בנהריה. האנשים על החוף, חבורות וזוגות וילדים, מחדדים את תחושת הלב של האשה. "...מותחת//את לבדיותה עד//הקצה ותולה חייה//בכוס תה עם נענה//בבית//קפה מול שמש טובעת//בים". שפרה אומרת שכדי להתמודד צריך להפוך את הלבד לסוג מסוים של אוצר. "במקום שהלבד ייתפס כמו חור שחור, הלבד מתמלא כדי להצדיק את הקיום. יותר מזה, כתיבת שיר הופכת את הכאב ליופי, וזו בעצם כל החוכמה על רגל אחת".