נורא נחמד, ברצינות לרגל צאת אלבומו החדש מסרב פבלו רוזנברג לאכלס את תקן הנחמד, להתעמק בבית שאן, סטלה מאריס או המורשת המרוקאית של העולה מארגנטינה שי להב 16/03/01 השם פבלו רוזנברג הלך והפך בשנים האחרונות לסוג של קלישאה חבוטה. מה, שוב נשמע על הארגנטינאי החמוד שהגיע לבית שאן והפך ליותר מרוקאי מדוד לוי? ובמילים אחרות, "תראי, אמא, הפבלו הזה בדן שילון! איך הוא מתוק! יש לו רררי"ש כזו, והוא יודע גם להגיד כוסאמק כשצריך!".בהרבה מובנים, הדימוי השטחי הזה גורם עוול לא קטן לרוזנברג. כמה מכם יודעים, למשל, שהאיש למד ספרות אנגלית באוניברסיטה, או שהוא חובב מושבע של ספרי איכות ושירה מודרנית? ולחלופין, שהבילוי האולטימטיבי מבחינתו הוא ישיבה על הספה בסלון, עם כוס יין טוב, ולא העברת צחוקים עם החבר'ה בפסאז' של בית שאן? הסטריאוטיפים האלה, יש לומר, נולדו לא מעט גם באשמתו. רוזנברג העדיף לשחק את המשחק התקשורתי, שהתעסק באורך השיער שלו ובחיבתו לחריימה, במקום להפנות את הזרקורים לעובדה שהוא חתום כבר על ארבעה אלבומים (שניים עם סטלה מאריס), שבכולם הוא גם היוצר המרכזי. לא סתם קול יפה.מה גם שהמעבר החד שלו מרוקר מטורף, בטייטס אדום וניטים, לרומנטיקן לטיני נוטף דבש, שיווה לו דימוי בלתי רציני בעליל. עכשיו, בגיל 35, כשהוא אב גאה לזוג תאומים בני שנתיים וחצי ולאלבום חדש בשם "כל יום יותר", רוזנברג עושה סימנים של בגרות ושלמות פנימית (וכל יום יותר). זו מתבטאת בשיחה איתו, ובייחוד באלבום עצמו, שסוף­סוף מפגיש בין שני הקוריוזים הלעוסים של הזמר ­ לטינה ומרוקנה ­ בצורה רצינית ומפרה. בדיוק כמו הצ'ילי קון קארנה שהוא מלעיט אותי בו, תוך כדי בחינה מודאגת של פניי הלבנבנות. מאכל עם ארומה לטינית וחריפות של עמק בית שאן."בתור מישהו שלא נולד כאן, ועוד עם שם כמו שיש לי", רוזנברג מנסה לנתח את דימויו הציבורי, "אני כל הזמן רוצה להיות שייך ומחפש תמיד את השורשים שיצרתי בארץ. אולי בגלל זה הדגשתי את הקטע של בית שאן, מרוקאים וכל זה. חבל שאנשים לא מודעים לצדדים אחרים שלי. אחד הדברים שהכי מציקים לי זו העובדה שוויתרתי על חיי אקדמיה, או שאני לא מספיק לקרוא. 'הר הקסמים' של תומס מאן שוכב אצלי בעמוד 32 כבר כמה חודשים. כשאני נכנס לחנות ספרים אני חוטף דיכאון מלראות כמה ספרים חדשים יש. הבעיה היא שבטלוויזיה אין זמן לדבר על דברים כאלה. תמיד אני אומר 'למה לא שאלתם אותי על משהו חדש', ועונים לי 'שתוק, אתה בא לשיר. אם גם ישאלו אותך משהו זה אקסטרה'."עם הזמן, אנשי ם התחילו להגיד לי 'כל הכבוד, איך שיחקת אותה אתמול בטלוויזיה, היית מצחיק!'. זה מבאס, כי עכשיו מצפים ממני בכל פעם להיכנס לדמות הזו. לקח לי זמן להפסיק לנסות להתחכם כל הזמן או להגיד משהו שיישמע יפה. אני עדיין רוצה שכל העולם יאהב אותי, אבל בתנאי שאני אישאר פבלו. לא כמו מה שקרה עם סטלה מאריס, כשהייתי בעצם מחופש. הסתובבתי ביהודה המכבי עם טייטס אדום, נעלי צבא גבוהות, חולצת משי שחורה, בנדנה אדומה, וסט מעור ומיליון שרשראות וטבעות. ככה יצאתי לקניות בסופר וחזרתי לעשות כביסה בבית, ולא הבנתי למה מסתכלים עלי. היום זה נראה לי מגוחך."אנשים גם לא טורחים להסתכל על קרדיטים. שואלים אותי כל הזמן 'מי כותב לך את השירים?' על שירים שאני כתבתי. האירוניה היא שדווקא כששלמה ארצי ביצע את 'בין ערביים' שהוא כתב לי, אמרו לי 'בוא'נה, ארצי שר ת'שיר שלך, איזה יופי'. זה בא גם מהעובדה שלקח לי הרבה שנים לשכנע את התקשורת שאני לא אויב הציבור, אחרי סטלה מאריס. מה, עורכים ברדיו חשבו שאני ג'אנקי, בגלל המבטא והדיבור".­ אולי לא התייחסו אליך ברצינות כי עברת בבת אחת מרוק כבד לשמאלץ? הנה, עכשיו פתאום נהיית אתני. ו מה הלאה, ראפר?"אם הייתי חושב בהיגיון לא הייתי מוציא את הסולו הראשון שלי, בגלל המעבר הקיצוני שאתה מדבר עליו. כתבתי את 'בדמעות שאת בוכה' ולא חשבתי מה יגידו וזה. מצד שני, הרי אם אתה עושה משהו דומה אז אומרים 'הוא לא מתפתח'. אני מרגיש שבתקליט החדש באמת מצאתי את עצמי, וגם זה קרה בקטע של החלטה אינסטינקטיבית, לא הגיונית".ההחלטה שרוזנברג מדבר עליה היתה לעבוד עם איציק שושן, מי שהיה המורה הראשון שלו לגיטרה בבית שאן, כמעבד ומפיק מוזיקלי. שושן, מוזיקאי טוטאלי המתרכז במוזיקה אתנית אלקטרונית ושר במרוקאית, זוכה להערכה גבוהה מאוד בקרב אנשי מקצוע, אך לא פרץ עדיין לתודעה הרחבה, מה גם שמעולם לא תפקד כמפיק של אמן אחר. בקיצור, במושגים של זמר אמצע הדרך כמו רוזנברג, שהנטייה הטבעית בתעשיה היא לעטוף אותו במפיק עם שם, מדובר במהלך כמעט התאבדותי.רוזנברג, מצדו, טוען שנס גדול היה פה: "אנ'לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם איציק לא היה מתקשר אלי. אחרי האלבום האחרון חיפשתי המון. נפגשתי עם מפיקים ידועים מאוד, אבל כששמעתי בלילה את הסקיצות שעשיתי איתם הבנתי שזה לא זה. חיכיתי וחיכיתי והתחלתי קצת להתבלבל . כתבתי 40 שירים, אחרי חודשיים שנאתי חצי ומרוב סקיצות התחלתי להתעצבן גם על החצי השני. אמרתי 'או שהשירים מכוערים או שעשו לי אותם מכוער או שאני כבר לא יודע מה לעשות'. ואז פתאום קיבלתי משושן טלפון, באיזה יום ראשון בצהריים. 'פבלו, מה נשמע? מה העניינים? עשיתי כמה דמואים, אני חייב להשמיע לך!'" (רוזנברג מחקה את הדיבור המהיר והאקסטטי של שושן בצורה מושלמת ומצחיקה מאוד)."אמרתי 'בסדר, יופי, עוד מעט אני אבוא אליך'. 'לא, לא, אל תתחמק ותתחיל למרוח אותי!', 'טוב, טוב, אני בא ביום שלישי ב­11'. הגעתי ביום שלישי, פתח לי ת'דלת, נשיקות, חיבוקים, עשה קפה טעים. ואז הוא השמיע לי כמה קטעים שלו וחטפתי שוק. זה בדיוק כמו שרציתי שהתקליט שלי יישמע, בלי לדעת את זה. שושן אמר 'שמעתי שפנית לכמה מפיקים, מה איתי?', ועניתי: 'אם היית מחכה עוד שנייה, ואתה הרי לא יכול לשבת יותר משנייה בשקט, הייתי מציע לך בעצמי'. אחרי חצי שעה באולפן, החלטתי שאני עושה את זה איתו, מה שלא יהיה. פתאום חזרה לי האהבה הזו להתעסק במוזיקה. החלטתי לספר על זה להליקון רק אחרי שיש לי שני דמואים מוכנים ביד, כי ידעתי שלא בטוח שיתלהבו מהרעיו ן. אמרתי לעצמי שאם הם מסרבים, אני את התקליט הזה עושה עם שושן לבד. לשמחתי הם התלהבו, עד כמה שחברת תקליטים מסוגלת להתלהב ממשהו שהוא לא כמות היחידות שאתה מוכר". רוזנברג, שהתרגל לשתף פעולה עם ניק מילר, רעו בסטלה מאריס, שגם עבד איתו בשני אלבומי הסולו הקודמים, גילה מהר מאוד שהמפיק החדש שלו עובד קצת אחרת: "תמיד הייתי עושה את כל העבודה הגולמית בבית ואז מזמין כמה נגנים, לוקח כמה שעות אולפן לכל שיר וגמרנו. וכאן פתאום התחלתי לעבוד על שיר ולא היה לי מושג איך זה ייגמר. שושן התפרע לגמרי ותמיד בחן אותי, בקטע של עד איפה אני הולך איתו. הוא אוהב הקדמות של לפחות שתי דקות וצועק 'פה ייכנס הכינור, פה מגיע החליל!', ואני אמרתי לו: 'איציק, הקדמה של שתי דקות זה יופי, אבל איזה רדיו ישדר את זה?'. מהר מאוד הבנתי ת'קטע. אמרתי לו 'בסדר, בסדר, תכניס כמה ליינים שאתה רוצה', וידעתי שבסוף אני אשכנע אותו לקצץ."בסך הכל, ההיכרות המשותפת שלנו רק עזרה. אחיו הוא החבר הכי טוב שלי עד היום, ויש לנו אינסוף זכרונות משותפים מבית שאן. בזכות זה הייתי משוחרר לגמרי באולפן ושושן צעק לי 'תשיר, תשתולל!'. נבהלתי בהתחלה משיטת העבודה הפתוחה הזו, אבל נתתי לו להוביל. בסוף עולם הילדות שלי הצטרף לעולם הילדות שלו, עד שהתחברנו לילדות המשותפת של שנינו. הלב והנשמה שלנו נמצאים שם. כנראה שהייתי צריך לעבור הרבה שנים עד שהנתונים האוטוביוגרפיים שלי יתחברו טוב גם במוזיקה, ונראה לי שהפעם זה קרה".עם כל הכבוד לשושן, החידוש הגדול ביותר בדרך העבודה של רוזנברג על האלבום נעוץ בשינויים המפליגים במצבו המשפחתי. בשתי מילים: מיכאל ועמליה. תאומי רוזנברג המופלאים, כאמור בני שנתיים וחצי, לימדו את אבא כמה פרקים בנושא סדר עדיפויות בחיים: "בתקליטים הקודמים הייתי נשאר באולפן כל הלילה, והפעם תחמתי את זה עד שלוש וחצי. בגלל זה העבודה על האלבום התארכה לשלוש שנים. זה אמנם שינוי טכני, אבל שם אותך בפרופורציות, כי כשאתה עושה תקליט אתה חושב שהאוטובוסים עוצרים וכל העולם מחכה לך. בתכל'ס, החיים ממשיכים ורק אתה תקוע באולפן. מעניין ת'ילד שלי שאני עושה תקליט? זה דווקא גרם לי להיות באולפן בהרגשה יותר נעימה, בלי לחץ, בניגוד לשושן שהיה חי את ההקלטות כל היום. הוא היה מתקשר אלי בערב כדי לשחזר משהו, והייתי צריך להסביר לו שנדבר אחרי שאני מרדים את הילדים. להיות אבא זה שוק. אף פעם לא היו לי דאגות אמיתיות, ופתאום יש משהו שאתה דואג לו כל הזמן. אני לא היסטרי, אבל הפסקתי למשל לראות קטעים של ילדים שמגיעים לדוקטור רוס ב'אי.אר'. פתאום שני אנשים מסתכלים עלי בתור מושיע גדול, ואני כולה ילד כמוהם. מעבר לכל, זה עשה אותי יותר מאושר, למרות שתמיד הייתי בנאדם שמח."הם ילדים משגעים, תאומים אמיתיים. מחוברים לגמרי, מתחבקים, מתנשקים ודואגים אחד לשני בגן. כשאני יורד איתם לגינה הם באים כמו עבריינים קטנים. ישר נכנסים לתוך הארגז חול, בלי להסתכל מסביב. עמליה יותר פקחית, כמו כל הנשים. אני המום ממנה, איך שהיא מתנהגת כמו אשה קטנה. מתלבשת לבד, בוחרת לעצמה בגדים, יושבת עם רגל על רגל. יש לה את התנועות החתוליות האלו והיא מבקשת שתלטף אותה בגב, בשביל הצמרמורת. מיכאל? זה בכלל לא מעניין אותו. הוא בעיקר בקטע מוזיקלי. הילד כבר מזהה שירים שלי כשאנחנו נוסעים ברדיו, אבל מה שמדליק אותו באמת זה מזרחי".משפחת רוזנברג מתגוררת בדירה מטופחת ומשופצת בצפון תל אביב, עם רצפת פרקט שלא היתה מביישת גם את יד אליהו. הזמר עצמו נהנה מחדר מוזיקה קטן ופרטי בצ מוד לחניה, והחיים נראים טובים. לפחות בפרופורציות של מוזיקאי ישראלי. בחולצת טימברלנד אופנתית, הכרוכה סביב פיגורה מעוצבת היטב, הוא משחק אותה אריק אינשטיין: "נכון שאני מאוד חברותי, אבל גם מאוד ביישן. קשה לי להיכנס לקליקות, לאנשים שכבר רגילים אחד לשני. החברים שלי הם חברי הילדות מבית שאן, ואני בכלל איש משפחה, אוהב להיות בבית".אשתו של רוזנברג ואם ילדיו היא נעמי אלשיך, קליקה גדולה בפני עצמה. אלשיך היא המנהלת האישית של ריטה ורמי קלינשטיין, ואחיה, איציק, הוא שותפו של רוני בראון בחברת הליקון, אותה חברה שבה חתום אחד, פבלו רוזנברג. הצפיפות הזו הניבה כבר אינספור שמועות בדבר יחס מועדף, לכאורה, שלו זוכה האמן באמצעות טבעת הנישואים שלו, ולרוזנברג נמאס מהלחישות: "אני תמיד יודע שעם או בלי נעמי, ביום שאני אמכור רק 3,000 עותקים אני אקבל מהחברה בעיטה בתחת. דווקא בגלל שאני משפחה אני מרגיש שיש עלי יותר חובת הוכחה. בכל ערב שישי אנחנו אוכלים אצל אמא של נעמי עם איציק, אחיה. אני זוכר את היום שישי שבו יצא 'רק הלב יודע', הסולו הראשון שלי. הייתי ממש מבואס. ישבתי מול איציק וניסיתי לקרוא לו בעיניים מה הוא חושב. משפחה­משפחה, אבל מה יקרה אם זה ייכשל, אחרי שהחברה שמה עלי כל כך הרבה כסף?".רוזנברג, 35, ואלשיך, 40, חיים יחד כבר שמונה שנים, אבל נדרש מאמץ ניכר מצדו כדי לשכנע אותה להרחיב את המשפחה. "אני בא מבית של חמישה אחים ואחיות", הוא מסביר. "אצל סבא וסבתא שלי מארגנטינה, השבתות היו כמו בסרטים. 20 אלף איש עם יין, אסאדו ורעש. אני מתגעגע לזה". הגעגוע, לפחות לארגנטינה, הופג קלות לפני מספר חודשים, כשרוזנברג טס לבואנוס איירס מטעם הסוכנות כדי להופיע בפני נוער יהודי. 26 שנים אחרי שעזב את אמריקה הלטינית, המפגש המחודש עורר אצלו ריגושים בדציבלים של סטלה מאריס המנוחה: "מזמן לא נהניתי ככה. פטפטתי עם נהגי מוניות חופשי, כאילו לא עזבתי, והם לא הרגישו בכלל שאני תייר. זו ארץ מדהימה. כל חמישה מטר יש חנות ספרים, חנות דיסקים, תיאטרון, ומצד שני יש משטר מתפורר וכלכלה נחשלת. זה לא ברור. לפני ההופעה הלכתי למות מכאבי בטן בגלל המתח. איך אני הולך להעביר אותה, שעה ורבע מול 1,200 נערים בני 16­18 שלא מכירים אותי בכלל? בחדר הלבשה שמענו אותם שרים, כאילו זה משחק של ריבר פלייט. הקלידן שלי נבהל ואמר 'צרי ך לתת להם בראש', אבל הרגעתי אותו. עליתי עם גיטרה אקוסטית, שרתי שיר שקט ואז דיברתי איתם בספרדית. ככה קניתי אותם. אחרי שעה כבר לא רציתי שזה ייגמר. בסוף הם צעקו משהו שלא הבנתי, ועובד הבמה הסביר לי שהם אומרים 'תזיז ת'תחת'. עליתי והזזתי, בלי להבין למה, ורק אחר כך סיפרו לי שלהזיז ת'תחת זו הבעת החיבה הכי גדולה של קהל ארגנטינאי. אגב, שרתי להם את 'שובר ת'ראש' בספרדית, ובתוך שנייה הם ענו לי את הפזמון"."שובר ת'ראש" הוא הלהיט הראשון מתוך האלבום החדש, ומייצג היטב את הקו האתנו­לטיני שלו. הסגנון המוזיקלי אמנם השתנה ביחס לאלבומים הקודמים, אבל הטקסטים עדיין מוקדשים, רובם ככולם, לבנות המין השני, בליווי ניחוח רומנטי סמיך. כך למשל שיר הנושא, "כל יום יותר", שרוזנברג כתב לאשתו: "שבע שנים כבר חלפו על פנינו, שבע שנים מתוקות. אני נשבע באמת הפשוטה, אני משוגע עליך, וכל יום יותר". באלבום מופיעים שני שירים של מוחמד דרוויש, בנוסח עברי של פרץ דרור­בנאי, עובדה מאוד לא טריוויאלית בהתחשב במצב הנוכחי באזור ובעמדותיו הפוליטיות של המשורר הפלשתיני. "אני דווקא התחברתי אליו", מסביר רוזנברג, "בקטע של לסחוב ג עגועים לארץ אחרת שאני לא מכיר. האיש הוא אמנם שונא ישראל וזה מאוד מפריע לי, אבל לא צריך להיות יפה נפש. אם הוא כלול בתוכנית הלימודים שלנו, ואפילו אריק שרון מדבר עם ערפאת, אז אני לא אשיר דרוויש? הוא משורר גדול בעיני".שלמה ארצי, שסיפק לרוזנברג את אחד מלהיטיו הגדולים, "בין ערביים", תורם כאן את "מה את רואה", כשלעצמו שיר עם פוטנציאל שלאגריסטי עז. "הוא שלח לי שיר אחד, אחרי שביקשתי ממנו", משחזר הזמר. "שלמה ארצי הוא לא אחד כזה שאתה יכול לבוא אליו ולבקש שישמיע לך חמישה­שישה שירים כדי שתבחר מתוכם". מילות השיר "מלכת היופי" נכתבו בידי רוזנברג והסופרת דורית רביניאן. "קראתי את 'החתונות שלנו'", הוא נזכר, "וכתבתי את השיר מתוך הפרק על סופי קדוש. נורא פחדתי מהתגובה שלה, והיא דווקא התלהבה ואפילו תיקנה לי קטעים שבהם כתבתי נקי מדי, לטעמה. היא אמרה: 'לך עד הסוף, אתה מבית שאן!'".היציאה המקורית והמלבבת ביותר באלבום היא Corre el Corazon"", דואט של רוזנברג השר בספרדית עם שושן המרנן במרוקאית. להיט טברנות אולטימטיבי (ואפילו איכותי).­ אחרי שלוש שנים של עבודה קשה, אתה לא חושש מאיזו ריקנות שפת אום תיקלע לתוכה?"איזו ריקנות. כל מה שאני רוצה כרגע זה לשבת בבית, להשכיב ת'ילדים ולשתות יין טוב בסלון. אתמול הבאתי את הילדים לגן ואחד ההורים שאל אותי: 'מה אתה הולך לעשות עכשיו?'. עניתי: 'וואלה, אולי אני אלך לראות סרט, נראה אם יהיה לי כוח".