לנתן זך, ליום הולדתו השבעים/ אורי ברנשטיין מתוך הדברים שנאמרו בכנס על שירתו של נתן זך, לרגל יום הולדתו השבעים, באוניברסיטת חיפה ב- 15.3.01 30/03/01 קשה לי לדבר על נתן בעיקר משום שההערכה הרבה שלי אליו מקלקלת את השורה, והקינאה הגדולה שאני מקנא ביכולתו מקלקלת את השורה, וגם, יש להודות, גם החברות בינינו, שעלתה בהרים וירדה בבקעות, ממש כמו סוס העץ מיכאל, החברות שעברה עליות ומורדות, ובעיקר מורדות, במשך ארבעים ומעלה שנים, גם היא מקלקלת את השורה.אבל אני רוצה לומר, שבשנות החמישים והששים הופיע מספר מדהים של משוררים מצויינים. נדמה לי, שאף פעם בתולדות השירה העברית לא היו בפרק זמן קצר כל­כך, במקום צר כל­כך, מספר כזה של משוררים רבי­כישרון, כל אחד בפני עצמו: דליה רביקוביץ, דוד אבידן, יהודה עמיחי, ישראל פנקס ונתן זך. ומיד אחריהם, מזנבים בעקבם, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, יונה וולך ודליה הרץ. כמו שאמר ייטס: "כל בני האולימפוס. פלא שלא יודע עוד שנית".אבל נתן הוא משורר גדול. ואין זה שבח אלא ציון תכונה. משורר גדול, בעיני, הוא מי ששינה את כל עולמנו על­ידי בריאת עולם משל עצמו, כזה שלא היה קיים לפניו, אבל משנברא ­ נדמה שאין לנו עוד קיום בלעדיו. יש עולם של אליוט, שלא היה לפניו. יש עולם של קוואפיס בעל חוקים משלו ונוף משלו וצבע אור משלו. יש עולם של אלתרמן ב'כוכבים בחוץ', שמטיל את אורו או את צלו על כל מה שסובב אותנו. ויש עולם של זך, שהוא ברא בשיריו ושהוא רק שלו ושבעצם היותו משנה את כל ראיית עולמנו, את הדרך שבה אנו רואים את כל הסובבים אותנו ודבר שוב אינו כשהיה. כי משורר גדול מראה לנו את כל שהורגלנו לראותו והנה הוא אחר, ומגלה לנו את כל מה שלא הורגלנו לראותו, את מה שלא ראינו מעולם. ומשורר גדול הוא גם מי שהופך את כל השירה על פיה: והפרוזודיה והחרוז והמשפט השירי והדימוי, ששונו על ידו לצרכיו, אינם, אחריו, כפי שהיו לפניו ולא ישובו עוד לקדמותם.ונתן מוביל אותנו לתופת הפרטי שלו, להדריך אותנו שם, כפי שהדריך וירגיליוס את דנטה, להראות לנו ולהסביר, מרחוק, תמיד מרחוק, את מה שמתגלה לעינינו. חוסר האינטימיות שלו הוא גורם מפכח וגם מורה הוראה. שכן משורר כמותו אסור לו להיות מעורב ורק אנחנו, הקוראים או הצופים, צריכים להיות מעורבים, שכן בנפשנו הדבר. אבל קור הרוח שלו, מכמיר הלב, קור הרוח של מי שמתגונן תמיד, של מי שמשים על עצמו מסיכה תמידית ­ אנחנו יודעים יפה ­ רק הוא עשוי לסייע בידינו לעמוד בפני המיידיות של הקורה, בפני ה נוראות של המתרחש.וכך אנחנו אתו, מלווים על ידו, ולפעמים, בשעות הקטנות של הלילה, אנחנו מנגנים אתו, משום, שבעצם, השיחה הזו שאנחנו מנהלים אתו ודרכו הרי היא שיחה, שבה "גבר לא יגיד זאת, גבר לא יגלה". שהלא השירה, כך לימד אותנו נתן, היא דרך להבין דברים ולא בהכרח דרך להתמסר להם; היא אמצעי להציג את המסתורין של ההוויה בלי שיהא הכרח לפרש אותה. משום שממילא אנחנו אורחים לשעה, אזרחים של העולם, בימים הרעים עכשיו, לפני הימים הרעים באמת.והיכולת הנדירה הזו שלו להרטיט את המלים הפשוטות, לכתוב את השיר ממש לעינינו, להסס ולחשוש ולנסות להגדיר שוב ושוב, ביאוש, עד לדיוק המכאיב, ממש לעינינו, ולהיכשל שוב ושוב בכישלון מועד מראש, משום שהמציאות אינה ניתנת להבנה ובוודאי לא להגדרה, היא יכולתו של משורר גדול.ואנחנו רוצים להסתפח אליו במסע האנושי שלו בתוך הבלתי מובן הזה, להתגונן, כמותו, באירוניה ובהומור דק, להסתוות, כמותו, במסיכות שלו, להסתתר מאחורי האדישות המעושה שלו, שאינה אלא תוצאה קורעת לב של ההווה, שאין לעמוד בפניו כפי שהוא. ובמסע הזה אל בין קטעי הדברים, אל בין שברי המובן, אנחנו בעלי רחמים כמו תו, פגיעים כמותו, דווקא משום שסברנו פעם, ממש כמותו, שאנחנו מנוסים ומחוסנים להפליא.הוא משוחח אתנו בלי הפסק, המשורר החבר הזה, האכזר והמריר והנוקשה אך גם החומל, למורת רוחו. הוא משוחח אתנו בשיחה ישירה, כפי שאיש לא דיבר אתנו בשירה העברית לפניו. הוא מוליך אותנו אל מחשבתו ­ אך לעולם לא אל תוך הרגשותיו ­ ומאפשר לנו לעקוב יחד אתו אחרי הפיתולים והסיוטים וההשתמטויות והנפלאות של המחשבה השירית שלו, שהיא מרגשת גם, ואולי משום, שהיא נטולת רגש. אנחנו מקנאים בו על רוחב הראייה, על אנינות הראייה, על חדות הראייה, וכמו רבי יעקב יצחק מלובלין אנחנו מבקשים, כמותו ואתו, שיסתירו לנו את העיניים כדי שלא נרחיק ראות יותר מדי.זך הוא משורר המנסה להשתמר בעולם שמתגלה לנו ולו והנה הוא גדול ממידותינו ומשום כך זך הוא, ביסודו של דבר, משורר טרגי. ההגדרות המעודנות, המדוייקות המהוססות שלו הן ניסיון להביא סדר בתוהו שהוא מכיר בו, מתוך אצילות שאין בה תועלת גם בעיניו, אבל שהיא המשמעות האמיתית של הניסיון לעשות שירה בעולם.וכשמוסרות המסיכות, והשעשועים מסתיימים, והכיכר מתרוקנת, ובעל האש אוסף את כליו, נותר איש אחד, תוהה על סביביו, ועיניו פקוחות וזהירות ובוחנות, והעולם שנראה מבעדן הוא תמיד חדש ומבעית וחסר פשרות וחסר פשר: עולם של משורר גדול היודע שהמלים בוגדות תמיד אבל הן היחידות המביאות מזור ותרופה, היחידות שעוד יש בהן טעם, ואולי, בשעות הקטנות של הלילה, אפילו משמעות.