 | |  | מלאך המוות של התפודים |  |
|  |  | שלושה פרקים מתוך הרומן החדש "האהבה משחררת" (זמורה- ביתן) מאת רחל טלשיר |  |
|  |  | |  |  | מגע יד נשיתאחרי החתונה בלה מצליחה לסדר לה ולליקי עבודות ניקיון ושירות במגורי הסגל. העבודה החדשה מזכה אותן בחדר פרטי ליד מגורי הסגל. כשכל האחרות עובדות בדרכים וישנות על דרגשים, הן נהנות מתנאים משופרים: רחוק מלכלוך, מצפיפות, מפגעי מזג האוויר, מהכינים. העבודה שלהן לא ממש מוגדרת. לפי בלה תפקידן לדאוג לכך "שהגרמנים ירגישו מגע יד נשית". והיא מסבירה: "הם הרי רחוקים מהבית. החיים האלה קשים גם להם". ליקי מבקשת ממנה לא לחזור על ההסבר הזה באוזני אנשים נוספים. היא לא אומרת לה מה שהיא חושבת: שבלה, לפעמים, אטומה לגמרי. אבל במחנה העבודה קז'מור אטימות היא כישרון שאפשר להתברך בו. היא לא חולקת איתה את מחשבותיה גם מפני שהדבר היחיד שמטריד אותה עצמה זה מתי הנאצים ימצאו מגע יד נשי יותר מקסים מזה של בלה ושלה. ממילא לא אכפת לה מה חושבים עליה. לא כשהעיניים הצודקות של אמא שלה כל כך רחוקות. לא כשהמבט העגמומי של אביה בטל לגמרי. היא לא חייבת דין וחשבון לאף אחד. אין לה אף אחד. בינה לבין עצמה היא חושבת כמה קל לה שהיא לבד. אין לה למי לדאוג. אף אחד לא חשוב לה. הדבר החשוב היחיד זה שהיא מפוטמ ת כמו אווז. ככה, כשהיא מפוטמת כמו קוף שזלל בננות ורוצה להתגרד, המגע הנשי שלה זורם והמחשבות מסוגלות להתמקד בשאלה אילו פרחים, באיזו צנצנת, ישכיחו מהבחורים הנאצים, חשוכי הבית, את קשיי ההסתגלות. בשורת הדרגשים השלישית מצטופפים גרישה וגולדה עם שתי בחורות זרות. גולדה מספרת לגרישה על אלכסנדר, על רוזה, על משפחת ש"ץ, על הקומוניסטים שאמרו שכולם שווים. "הייתי רוצה לדעת", היא אומרת, "מה אלכסנדר ש"ץ חושב עכשיו, כשאחותו ליקי שבעה ואילו אני רעבה. ראית אותה, הקומוניסטית הגדולה, איך ברחה מהדרגש ורצה לישון במיטה נוחה".גרישה מלטף אותה. הוא מתעלם מההתפרצות הזאת. הוא כבר מכיר אותה ויודע שעוד מעט תירגע, שהיא לא נוטרת טינה. היא מספרת לו איך אלכסנדר גירש את אביה וממשיכה ללטף את שריריו העבים, למדוד את פרקי ידיו באצבעותיה, לשאוב את הריח שעולה מצווארו. היא צוחקת לתוך השקע שבו מתחברת הכתף שלו אל החזה ואומרת: "העיקר שלא קרה לה מה שקרה לרוזה". גם גרישה צוחק. לא באמת אכפת לו מי בדיוק היתה רוזה. הוא רעב. הוא מרגיש איך הגוף שלו דועך מרעב אבל הוא צוחק עם גולדה. יש לה צחוק מצחיק, מתגלגל, סופראני. שת י הזרות שנרדמו זזות, ואחת אומרת: "קצת התחשבות, זונה". ככה היא קוראת לגולדה. זונה. משום מה המילה הזאת מרגיעה את גולדה ומנחמת אותה.אחר כך אפשר לשמוע רק את החיכוך הנמרץ בין שני הגופים, בין האיברים השונים. הלחי החלקה שלה על הלחי המגרדת שלו. הזרוע הרכה שמחליקה על הזרוע הקשה. הגוף שלו כבד ושורט, הוא מתחשב ובכל זאת מועך. העצמות שלו גדולות ומכאיבות. היא אוהבת להרגיש אותן. שוב הזרה לוחשת: "זונה. זונה". והלחישות שלה נעימות לגולדה, הן זורמות לתוך האוזן שלה יחד עם הלשון של גרישה, הלשון שמנסה להיות זהירה ומתחשבת וחודרת פנימה בעוצמה שמדגדגת את העיניים של גולדה, את פנים הנחיריים, את שורשי השיער. |  |  |  |  |
|  |  |  |  | מק,ליד מלאך המוות של התפודים הסמרטוטיים
|  |  |  |  | בטיגה נשארו מעט אסירים ובלה מקבלת עבודה בבית חרושת לשימורי תפודים. היא יושבת בעמדת המיון מצאת החמה ועד שקיעתה. זו עבודה קלה. גם האחראי ששואג, בכל פעם שמישהו נושם בחופשיות, מוסיף לתחושה כאילו זה מפעל רגיל. הבעיה היא שזו עבודה שפותחת פתח למחשבות. תפוח אדמה גדול, לבן וחלק מזכיר לה את אמא. פעם בשבוע, כשהיו מקבלות מבעלי הבית אישור להשתמש באמבטיה, היתה סוקרת את גופה של אמה, של אסתר ליבקינד. הוא נראה לה חלק באופן מעורר קנאה, מוצק כמו שיש. היא התפעלה מהגוון האחיד, מהמרקם השמנתי. כמה שעירה וגבשושית הרגישה, כנערה צעירה, לעומת אמה. היא נזכרת איך היתה משווה את עצמה לאסתר ונפחדת שמא היא עצמה מגדלת פרווה. כמה שנאה את עצמה, את גופה, כשגילתה שאף כתם לא מקלקל את העור השנהבי, את מרקם הקטיפה של אמה.אסתר ליבקינד בת ארבעים עכשיו. בלה תוהה אם כבר איבדה את היכולת להחזיק את הגב ישר. אם הלחיים שלה ריקות והבשר רופס. כמו תפוח האדמה המרוכך שהיא מחזיקה עכשיו והקליפה שלו גדולה בהרבה מהתוכן. היא משליכה אותו לערימת הפסולת. בסוג של סקרנות מהולה בדחייה היא מדמיינת את שיערה של אסתר מקליש, את שי ניה מצהיבות, מתמעטות. חלק מהתפודים רקובים ומגעיל אפילו לגעת בהם. היא לא צריכה להתבונן בהם. המגע והריח מודיעים לה שאת אלה אפשר להשליך. מאז שהיא נודדת בין מחנות כמעט ולא נתקלה באנשים מבוגרים. נראה כאילו הנאצים השאירו רק את הצעירים. היא זורקת לפח גם חלק מהתפודים הטריים. הנה אחד קטן ומוצק. אבל אי אפשר לקלף אותו. אי אפשר לנקות אותו. עקום לגמרי. מלא גבנונים. לפח. כמו אחיה יצחק. אין לה חשק אפילו לחשוב על יצחק. היא סוקרת את דוד התפודים למיון ונדמה לה שכל העקומים, המעוותים, המקומטים, המעוכים, התגלגלו לפינות חשוכות, מסתתרים מפניה. אבל היא תגיע אליהם, לכולם, אף תפוד לא יימלט. מלאך המוות של התפודים הסמרטוטיים.היא יושבת מול התפודים ושואלת את עצמה איך ייתכן שבמפעל שימורים אין קופסאות ואין צנצנות. נראה לה שבלילה קוברים את כל התפודים עמוק באדמה. קוברים אותם ממוינים וקלופים ומנוקים. נראה לה שתמשיך למיין תפוחי אדמה עד שבעצמה תיראה כמו תפוד שגידל זקן ויבלות וחריצים וסדקים, תפוד שאפילו קבצני הלילה ברחוב השוק בסנגומור, אלה שהיו מחפשים על האדמה, בין ערימות הפסולת, היו בוחלים בו. בלה מכווצת את עפעפיה ורואה עצמה בתוך שדה. הגידולים גבוהים ממנה והיא אובדת בתוכם, מנסה לפלס דרך בתוך ים כדורי התפודים שמקיף אותה. שדות צהובים משתרעים בשטח שמעבר לתחנת הרכבת בסנגומור. בשדה כזה ראתה את רוזה ש"ץ רצה כמו חיה כשהפולנים מנסים לצוד אותה. בשדה כזה ראתה אותם צדים אותה. מעבר לשדות השתרע יער אורנים ודרכו פילסה את דרכה הרכבת. בלה מנסה לגרור רגליה בין ערימות כדורי התפודים. שקט בשדות. אפשר לשמוע את תנועת הגבעולים ברוח, את נשימותיה של הרכבת המתקרבת, את שריקותיה. כשרוזה ברחה אפשר היה לשמוע כמה דומה שריקת הרכבת לקול של ירייה. המרחק מטשטש את הקולות. אפשר היה לראות את העשן הסמיך שמסתלסל מארובת הקטר. ימים שלמים היתה יושבת עם יצחק המתייפח ומבטיחה לו שאם ישתוק, יירגע, יוותר, הרכבת תביא לו את אבא. אבא יגיד שהיתה טעות, שסילקו אותו בכוח, שלא נתנו לו לחזור, שהיה חולה, שהטילו עליו כישוף. "יצחק", היתה בלה הקטנה אומרת, "תפסיק לבכות ואז יוסר הכישוף". אבל יצחק היה בכיין. הלחיים שלו היו רטובות מדמעות, הצוואר שלו מלא רוק, ולפעמים, מרוב צרחות, היה ממלא את המכנסיים. רק השיער שלו היה משיי ו בלה היתה דוחפת לשם את אפה, נותנת לשערות לדגדג את שפתיה ונושמת ריח טרי של זיעה חדשה ושיער לח. שואפת אותו עמוק. כמה שיותר עמוק. בכל כוחה היא מנסה לא לחשוב על זאנק. על הכל. רק לא על זאנק. |  |  |  |  |
|  |  |  |  | מק,ליד מתחת לשמיכה השחורה
|  |  |  |  | בלילות הולכת גולדה עם התינוק שלה, נתן, אל הגבעה הירוקה, ומספרת לו על הכוכבים בשמים. כל לילה. הם נרדמים, מתעוררים, שרים, מנמנמים. היא מקפידה לצאת אל הגבעה מאוחר, אחרי חצות, כדי לא להיראות, כדי שלא ידברו. היא לא צריכה שעון כדי לדעת שהמחנה ישן. היא שומעת את השקט ויודעת שגרישה כבר חולם ותכף יבואו הסיוטים עם הצרחות. לפני שהוא צורח, לפני שהילד נדבק ממנו, היא מחליקה בצעדים רכים, גנובים, אל מתחת לשמיכה השחורה שבחוץ.השמים המכוכבים מזכירים לה את החודש המאושר בחייה, את קיץ 1939 במחנה הנוער בדצ'יקי, את נחום זינגר שפרש עיתון ואמר: "בשורות רעות. שמי אירופה מתמלאים עננים קודרים". מישהו, רספוטין בוודאי, אמר: "עד כדי כך? עננים שחורים? צריך למצוא את המטריות". בדצ'יקי לא עלה על דעתה להתעצב, לוותר על רגע של עליזות. הדאגות למודאגים, העצב לעצובים, כובד הראש לכבדי הראש. איך יכלה להתעצב? איך יכלה לוותר לרגע על המחשבות מה תלבש, מה תשיר, מה תאכל. גם נתן התינוק חסר דאגות. הוא ישן בזרועותיה ונשימתו אומרת ששום דבר רע לא יכול לקרות. לא במרחב שלו. הוא מוגן. אמו לצדו. הרע, אם הוא מתקיים, נמצא מחוץ לתחום. במרחק הליכה קצרה מתפתל אביו של נתן רדוף סיוטים. נתן הוא פלא, התגלמות האופטימיות. איך הוא מעז, למרות נתוני הפתיחה, לאותת בעפעפיו הסגורים, בריסיו המרטטים, ששום דבר נורא לא יכול לקרות. היא נצמדת לנשימותיו השקטות, מתמכרת לכובד גופו ומצליחה להתנתק. "איפה אבא?", שואל נתן מתוך שינה. "שהשהשה", היא נוהמת ומכסה את ראשו הקטן בסנטרה. מישהו מתקרב. גבר ואשה. היא צריכה להסתתר אבל שנתו של נתן קלה וכל תזוזה תערער את שלוותו. עכשיו יידעו עליה. עכשיו ידברו עליה. הגבר והאשה, ודאי זוג נאהבים, עדיין לא מרגישים בה. הם חגיגיים, הולכים כאילו קנו את הלילה לעצמם. הם ניגשים אליה. הבחורה, רכה מאוד, שואלת בשקט: "למה אתם בחוץ?". גולדה לא עונה. הכי גרוע להגיד את האמת.הבחורה משתרעת לידם. הבחור נעלם וחוזר עם שתי שמיכות ושקית עוגיות. הוא שואל את גולדה אם לא שמעה שיש באזור חיות טרף. בעיקר דובים. איך תסביר לו ממה היא פוחדת. היא מתבוננת בהם. הם נאהבים. הם מעדיפים להיות לידה. אולי נוח להם בכל מקום. אולי עוד לא התרגלו להיות לבד. אבל הם נינוחים. היא נזכרת בה ובגרישה בקז'מור. בכפפותיו שחי ממו את אצבעותיה. איך נדחקו על הדרגש עם בלה וליקי. איך התנחמו מעצם הקרבה, המגע, עור אל עור.היא מתגעגעת לקז'מור. כמה צעירה היתה כשהתחתנה. הצוואר שלה היה תקוע כמו שן חלב בשמלה המנופחת. אפילו גרישה היה הרבה יותר צעיר. הוא שמר עליה, הוא דאג לה, הוא אימץ אותה מהרגע שעיניו נחו עליה. היו לו שני אגודלים שלמים. בלילות בקז'מור הוא חימם את כפות רגליה הקפואות, עכשיו הוא זקן ומבולבל וצורח. היא צריכה לשמור עליו. אבל היא פוחדת מהסיוטים שלו. היא צריכה לשמור על התינוק שלה. אסור שהצרחות יפריעו את נשימותיו. היא לא יודעת לשמור על גרישה. היא לא יכולה להכיל את היללות האומללות. הנאהבים שכחו שהיא קיימת. הם צללו אל תוך נשיקה רטובה. לפי הלהט אפשר לחשוב שהבשר יכול לגעת בנשמה. הם מתנהגים כאילו היו הזוג הראשון בתולדות האנושות שהעפיל אל פסגת העונג. נתן נרדם. עפעפי עיניו מונחים על עיניו בדייקנות מעודנת. הריסים רוטטים כשהוא חולם. "רק חלומות טובים", לוחשת אמו. |  |  |  |  |
|
|  | |