פריחת הדובדבן מפקד נחוש, לוחמים נחרצים והרבה אמון שלהם בעצמם, החזירו ליחידת הלוחמים 'דובדבן' את כבודם, ולצה"ל את האמון המלא בהם יואב לימור 13/04/01 בשבועות האחרונים החל צה"ל לשקול ברצינות אפשרות להעתיק את יחידת 'אגוז' הצפונית, או לפחות את חלקה, לרצועת עזה. הסיבה המיידית לכך היתה הצורך הברור ביחידה מקצועית, שתוכל להילחם במחבלים בשיטות 'לבנוניות'. אבל היתה גם סיבה נוספת, עקיפה: הצלחתה המסחררת של יחידת 'דובדבן' ביהודה ושומרון.לפני שנה היתה הצלחת 'דובדבן' מובנת מאליה. היום זה כמעט נס רפואי. אחרי הארוע המבצעי הקשה, בפעולה שכשלה ללכידתו של בכיר החמאס מחמוד אבו הונוד, סתמו רבים את הגולל על היחידה. גם הרמטכ"ל, רב­אלוף שאול מופז ­ במסיבת העיתונאים המפורסמת ­ שלח את היחידה לעשות שיעורי בית, ללמוד הכל מהתחלה, לפני שתחזור לפעול.אבל החיים במזרח­התיכון חזקים מהכל. 'דובדבן' עוד לא הספיקה לקום מאבלה הפרטי, על מות שלושה מלוחמיה, וחזרה ­ ובגדול. המבצע הכושל בעסירה א­שימאליה היה ב­26 באוגוסט, התחקירים הסתיימו לקראת סוף השבוע השלישי של ספטמבר. עוד בטרם החלו ביחידה לתכנן איך לאמן את הלוחמים ולהכשירם מחדש, וכבר החל העימות בשטחים, מבצע 'גאות ושפל'.מרבית המפקדים והלוחמים ב'דובדבן' יצאו הביתה ביום שישי, 28 בספטמבר. אבל עוד לפני שהספיקו להשלים שעות שינה, הוריד קצין האג"מ של היחידה, יריב, הוראה גורפת: כולם חוזרים מיד. בשבת כבר חולקו הפלגות והצוותים לגזרות השונות, חלקם לאזור רמאללה, היתר לחברון. חודש שלם הם היו בשטח, בלי לצאת אפילו פעם אחת הביתה. תחילה כלוחמי חי"ר משופרים (עם יכולות צליפה משובחות), בהמשך גם בפעולות קטנות, 'כירורגיות', תחת פיקודן של החטיבות המרחביות.לקראת סוף אוקטובר הבינו בצה"ל שזמן המשחקים נגמר. יש הרבה יחידות שיכולות לעשות בט"ש (ביטחון שוטף), אבל רק אחת שיכולה לעשות מבצעים מיוחדים בשטחים: 'דובדבן'. כל הלוחמים הוחזרו ליחידה והחלו להתרכז במה שהם יודעים לעשות הכי טוב ­ לעצור מבוקשים. למזלה של 'דובדבן', סיפק העימות 'רעים' בשפע, וסייע לה להשתקם במהירות שיא. היחידה שהוקמה בגלל צורך השעה באינתיפאדה הראשונה, נשענה על השנייה, כדי לחזור לחיים. המפקד מיקי, ודרכו בחזרה לצמרת אף כתב ישראלי לא ביקר ב'דובדבן' מאז המבצע בעסירה א­שימאליה. היחידה, פצועה וכועסת ­ על התקשורת, על העולם ­ השתבללה וסירבה להיפתח. גם הכתבה הזו נעשתה למורת רוחם הברורה של רבים מאנשיה. לא מעט לוחמים נכנסו בימים האחרונים ללישכתו של מפקד היחידה, סא"ל מיקי, וביקשו לשכנעו לסגת מהרעיון. גם הוא עצמו היתה בתחילה בין המתנגדים, אולם אחר­כך התרצה ושיתף פעולה.לצד מפקד האוגדה שהודח, תא"ל שלמה אורן, מיקי הוא הנפגע העיקרי מאותה פרשה. הרמטכ"ל הדיח אותו, אבל העימות חייב אותו להישאר. מחליף אחד שנקבע לא הגיע (בגלל סיבות אישיות), ואחר­כך כבר סירבו מפקדיו לוותר עליו. כמות השבחים שצבר בחודשים האחרונים היא חסרת­תקדים. בכיר בשב"כ אמר עליו השבוע כי "הרבה הורים מאמצים יש להצלחה של 'דובדבן', אבל רק אבא ביולוגי אחד, וזה מיקי".למרות זאת, 'נדפק' מיקי פעם נוספת. החלטה שהתקבלה לקדמו לפיקוד על יחידת עילית שונתה על­ידי הרמטכ"ל, בנימוק שהפרקליט הצבאי הראשי טרם הכריע באשר לתיק חקירת המבצע הכושל. מיקי התאכזב מההחלטה, ושוקל עתה את צעדיו. הוא מתלבט בין פרישה מצה"ל, יציאה ללימודים, או היענות לאחד מ אינספור תפקידים שהוצעו לו, בצבא וביחידות מבצעיות מקבילות. "אסור לנו לאבד נכס כמוהו", אומר מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל בני גנץ. "מיקי נכווה קשה מהפרשה, ואין ספק שבדרך בה התרחשו הדברים היה טעם לפגם. אני מקווה שבהמשך ניתן יהיה לתקן את העוול שנגרם לו".גנץ אומר כי מיקי הוא האחראי הישיר לשיקומה של 'דובדבן'. "הוא בחור איכותי, ישר כמו פלס. מעצם נוכחותו, מהדרך שבה המשיך בפעילות, הצליחה היחידה לא רק להימנע מהתרסקות, אלא גם להתרומם לשיאים חדשים". דברים דומים אומרים עליו מפקדי החטיבות בשטחים, שמרביתם מעדיפים את 'דובדבן' על­פני כל יחידה אחרת; בראשית העימות קבע אחד המח"טים שלא ייצא למבצע מסוים, אם 'דובדבן' לא תהיה היחידה המבצעת.הדרישה ל'דובדבן' מגיעה גם מהשב"כ. היחידה לא מתעסקת עם חיסולים, אלא רק עם מעצר חשודים בטרור. בעידן שבו אין כל תיאום ביטחוני עם הפלשתינים, המטרות הן כמעט אינסופיות: מבצעי פיגועים, ראשי חוליות, ומעל לכל ­ סיכול ממוקד. בשטחים מסתובבים כיום עשרות פלשתינים שהשב"כ היה שמח לארח במרתפיו, אבל המדרג ללכידתם ברור (בכפוף למודיעין): קודם כל מה שימנע את הפיגוע הבא, ורק אחר­ כך סגירת מעגלים על הפיגוע שהיה.אבל יש יוצאים מהכלל. הלינץ', למשל. בליל הרצח של שני אנשי המילואים ברמאללה (ותקיפת המסוקים שבאה אחריו), העביר ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, הוראה חד­משמעית לצה"ל ולשב"כ: ללכוד ולהביא למשפט את המבצעים. כעבור זמן קצר התחיל לזרום המודיעין, ו'דובדבן' התכוננה לפעול. קודם למבצע הראשון, בכפר בית ליקיא, כינס מיקי את הלוחמים, והבהיר להם שלא מדובר במסע נקמה אישי. "דיר באלאק אם הוא יחזור אפילו עם שריטה", הוא הזהיר את פקודיו. "אנחנו צריכים להיות נאורים יותר מהאנשים שעשו את המעשה הנפשע הזה. זו לא סגירת חשבון שלנו, אלא של כל עם ישראל".הלוחמים מספרים, בדיעבד, שהיה קשה לבצע את ההוראה. "אחרי הלינץ', לא היה אחד במדינה שלא רצה לסגור איתם חשבון", מודה סמל אמיר, לוחם מבני­ברק. ולמרות זאת, הוא אומר, הכוח הקפיד לשמור על איפוק. מיקי היה בשטח כדי לוודא שהוראותיו מתמלאות, וכעבור זמן התגאה באנשיו, ששמרו על עצביהם, בניגוד לאותם שוטרים שהיכו את המבוקש בתחנת המעצר במגרש הרוסים.המעצר עצמו היה שיגרתי: הם הגיעו בלילה ודפקו בדלת. "כשאתה מגיע לעצור מישהו, אתה ישר רואה על הפנים שלו שהוא יודע בדיוק למה עצרו אותו. כך היה גם במקרה הזה", אומר אמיר. סמל עומר, חברו לצוות מהרצליה, מספר שהמבוקש אפילו לא ניסה להתנגד, והיתה איתו רק בעיה אחת: "הוא היה בחור עצום, איזה 180 קילו, והאזיקים לא עלו לו על הידיים. נאלצנו להשתמש באזיקים של הרגליים, שהם רחבים יותר, ורק אז העלינו אותו לאוטו ולקחנו אותו לחטיבה".לא מעט רגשות היו במעצר נוסף, של 'מפתת האינטרנט', אמנה מונא. גם הפעם הביא השב"כ את המידע בזמן קצר, וביום שישי בצהריים הגיעה התרעה ליחידה על היתכנות למבצע. סרן יוגב היה אז המפל"ג התורן ביחידה, והוא החל לגלגל את הפעולה. על צוות הלוחמים של סגן נתי הוטל לבצע את המעצר, ולאנשיו צורפה חיילת מהיחידה, בגלל הרגישות שבמעצרה של אשה."היכרנו את סיפור הרצח של אופיר רחום ז"ל מהעיתונות", אומר נתי. "בשש בערב אמרו לי שיכול להיות שיודעים איפה נמצאת הבחורה שפיתתה אותו, והתחלתי להתכונן". לוח­הזמנים של ההכנות היה צפוף מאוד, ורק עם סיומן נמסרו ללוחמים הפרטים המלאים. "מסיבות של ביטחון שדה", אומר יוגב, "וגם כדי שלא לגרום לאנשים לחשוב יותר מדי. רצינו שהם יתנהגו כמו בכל מעצר ר גיל".וזה אכן היה מעצר רגיל, פרט לתחושות ולזכרונות. הכוח הגיע בשתיים בלילה לכפר ביר נבאללה, ודפק על הדלת. "בני המשפחה התחילו לצאת והיא לא היתה ביניהם", מספר נתי. "שאלנו אותם אם יש עוד מישהו בבית, והם אמרו שיש מישהו חולה". הלוחמים המשיכו לחכות, וקראו למונא לצאת מהבית. "בעוד כל בני המשפחה יצאו בפיג'מות, מתוך כוונה לחזור למיטות, היא יצאה בסוף, לבושה ועם מעיל. כאילו היתה מוכנה שנבוא לקחת אותה, היה לה ברור לאן היא הולכת".יותר מכל, זוכרים הלוחמים את פניה של מונא בעת המעצר. "ראיתי כבר הרבה נשים פלשתיניות בשתיים בלילה, אבל אף­פעם לא ראיתי מישהו שהתנהגה כמוה", אומר אמיר. "היו לה פוקר­פייס. היא לא בכתה ולא התנגדה". גם משפחתה לא הביעה כל התנגדות: "תמיד יש מישהו במשפחה שצועק ומנסה לעצור אותנו, והפעם זה לא קרה. כנראה שהם ידעו על הבת הסוררת שגדלה אצלם בבית".נתי זוכר שהתאכזב ממונא. כולם הכינו אותו לכך שהיא "יפה באופן לא רגיל, ובסוף היא היתה סתמית". מונא, הוא מספר, יצאה בג'ינס, לבושה במעיל, לא דיברה: "מהתחלה עד הסוף היא לא החליפה איתנו מלה. רק ענתה לשאלות שלנו ב'כן' ו'לא', וגם ז ה ברמה הפורמלית ביותר".בסוף הפעולה העבירו החיילים את מונא לשב"כ, שאחרי חקירה קשה וממושכת חילץ ממנה הודאה שלמה על הרצח. יוגב אומר שעל­אף שהחשדות היו מבוססים מאוד מהרגע הראשון, אפילו לשנייה לא חלפה בראשו המחשבה לפגוע בה, כנקמה. "יש רגעים שבהם בהחלט יש לך רצון להפגין כוח פיסי כלפי אובייקט, אבל הגדולה היא לשמור על טוהר הנשק. אני החזק שעומד מול אותו רוצח מהלינץ', או המפתה מהאינטרנט. אני יכול לעשות להם הכל ­ ואני לא עושה כלום". מק,ליד החולייה האימתנית, והמלחמה האינסופית נגדה בחודשים שחלפו מאז מעצרם של מבצעי הלינץ' ושל מפתת האינטרנט, ביצעה 'דובדבן' יותר מ­700 מבצעים, בהם עצרה קרוב ל­100 פלשתינים. רק מקצת הפעילות פורסמה, וכמעט תמיד זכתה היחידה לקרדיט על הביצוע. גם במקרים האלה כעסו הלוחמים על הפירסום. אחד הנימוקים בהם השתמשו, לצד העייפות ­ המובנת ­ מפירסום, היה ענייני: החשש מנקמה של פלשתינים ביחידה ובאנשיה.לפלשתינים חשבון ארוך עם היחידה, האחראית לכל המעצרים ה'כבדים' במהלך העימות ביהודה ושומרון. בין השאר ­ זה של אנשי חוליית כוח 17 בגיזרת רמאללה, האחראית לרצח שמונה ישראלים ולפציעת עשרות נוספים. מבחינת הלוחמים, המבצע החשוב באמת היה סיכולי, ומנע פיגועי מטענים בירושלים. אלה המטענים שבגינם הוטל לפני כחודש מצור על רמאללה, והוסר רק אחרי ש'דובדבן' השלימה את פעילותה. השלל: שלושה עצורים, שני מטענים, ומודיעין רב בחקירה.את ההודעה הראשונית על המבצע קיבל מיקי בשבת. הוא כינס את הצוותים התורנים והכין אותם לפעולה במחנה הפליטים קלנדיה. "עשינו תיכנון מבצעי, מודל ותחקיר", הוא מספר. "חששנו שלחשודים יש מטענים, ולכן עצרנו רחוק יחסית, וקראנו להם לצאת מהבית ". כעבור כמה דקות יצא אביו של החשוד, ואחריו אחיו. בעוד הכוח ממתין, דיווח אחד הלוחמים על אדם נוסף, הבורח מדלת צדדית. הלוחם רדף אחרי המבוקש, ועצר אותו.מבחינת מיקי, מדובר ב"לוחם מקצוען". הסיבה: "הוא יכול היה לירות בו ולהרוג אותו, אבל אחרי שאתה מקבל פרטים מהחקירה, ברור לך שזה שהוא בחיים משמעותי שבעתיים". בבוקר שלמחרת, מגלה מיקי, היה אותו חשוד אמור להניח מטענים בעלייה למחנה פיקוד המרכז בירושלים. מטענים אחרים היו אמורים להתפוצץ במוקדים נוספים בבירה.אגב, על­אף המידע שבידי החוליה שבעה מטענים, הם לא התגלו בחיפוש בביתו של החשוד. במבצע מעצרים נוסף של חברי החוליה, יממה אחר­כך בכפר אל­מועייר, נמצאו שני מטענים. ההערכה היא שחמשת המטענים הנוספים הוברחו בחזרה לרמאללה, ועשויים לשמש לפיגועים עתידיים. "עוד לא סיימנו את הסיפור עם החוליה הזו", מסכם מיקי.צעד חשוב נוסף במלחמת החורמה בחוליה ­ המוגדרת כאימתנית ביותר בגדה המערבית ­ היה לפני כשבועיים. לוחמי היחידה ביצעו פשיטה בשטח 'איי', ועצרו את ה'מהנדס' של החוליה, וחמישה פלשתינים נוספים (שלושה מהם שוחררו בינתיים). ב'דובדבן' לא מדברים על המבצע ­ הראשון שביצעה היחידה בשטחי הרשות הפלשתינית ­ מאחר שישראל לא הודתה עד כה רשמית שפעלה בשטח 'איי'. אולם קצין בכיר אומר כי בשיפוט אובייקטיבי, היה זה "מבצע מרשים, חסר תקדים בהיקפו, שעבר בהצלחה על אף הקשיים והמורכבות שלו".אותו מבצע הזכיר לרבים מאנשי 'דובדבן' משפט אחד שאמר הרמטכ"ל במסיבת העיתונאים שאחרי פירסום תחקירי המבצע בעסירה א­שמאליה. מופז קבע אז כי המבצע היה מורכב מדי, והבהיר כי מהיום "מה שלא יהיה פשוט, פשוט לא יהיה". במציאות הדברים נראים מגוחכים. יוגב אומר שהלקח נלמד, והיום הוא רק "רוצה לעשות דברים יותר מורכבים ומסובכים". נבו מסכים, ואומר ש"הגלגל התהפך. לפני שמונה חודשים לא סמכו עלינו. היום כולם הולכים אחרינו בעיניים עצומות". מק,ליד הכפר המסוכן, והחזרה המוצלחת אליו לפני כשלושה חודשים חזרה 'דובדבן' לעסירה א­שמאליה, למבצע גדול, בו נעצרו 14 מבוקשים. לפני היציאה שוחח מיקי עם הלוחמים. "דיברתי איתם בעיקר על ההתרגשות המהולה בכאב", הוא אומר, "והבהרתי שעלינו להיות מקצוענים. להניח את הרגשות בצד, לחשוב שזה רק מעצר נוסף. אמרתי שאנחנו חייבים להיות נטולי עכבות שעלולות להשפיע על המבצע הנוכחי".החזרה לכפר היתה קשה לכל הלוחמים, על אף המבצע המוצלח (שגם הוא, כמה אירוני, היה מורכב בהרבה מזה שנכשל באוגוסט). נבו אומר שזו היתה "סגירת מעגל עם הכפר", אבל חבריו מודים כי שוב נפתחו הפצעים, שלא ממש הגלידו. "זה היה הארוע הכי קשה ביחידה מיום הקמתה", אומר יוגב. "התמודדנו גם עם בעיות מבפנים, וגם עם לחץ עצום מבחוץ". המאבק היה קשה, אבל המטרה היתה ברורה, הוא אומר: "להחזיר לאנשים את הניצוץ בעיניים, בדרך של חזרה לפעילות מבצעית".הפרשה מלווה את מיקי ופקודיו ללא הרף. לא רק השיחות התכופות עם משפחות שלושת ההרוגים במבצע, אלא גם שק המטלות הנוספות ­ "החיוביות", כהגדרתו של מיקי ­ שהוטלו על 'דובדבן' כפועל­יוצא מהכישלון. כך, כל ההכנה לקראת המבצעים השתנתה, והיחידה תוגב רה בכוח אדם (שרחוק מלהספיק לכל משימותיה המתרבות). חרף זאת, טרם הושלמה הטמעת הלקחים הנדרשת, וצה"ל נדרש לשורת צעדים, לחיזוקה של היחידה והגברת הפיקוח עליה. אחת האופציות הנשקלות עתה היא מינוי קצין בכיר, מתחת למפקד האוגדה, שיהיה אחראי למבצעים מיוחדים.ועדיין, למרות הזמן שחלף, "המבצע ההוא" ­ ששמו המקורי היה 'סימפוניית החיים', אבל ביחידה השמיטו, מסיבות מובנות, את המלה 'חיים' ומכנים אותו בפשטות ה'סימפוניה' ­ מרחף מעליהם כל הזמן. הם מבינים שלאף אחד אין חסינות, ותקלות עלולות לקרות בכל מבצע, גם הפשוט ביותר. "היום, כשאני נכנס לשטח, ברור לי שאני יכול לקבל כל מיני הפתעות ומתנות שלא התכוננתי אליהן, אבל אנחנו מוכנים לכך הרבה יותר טוב", אומר יוגב. "אין מה להסתיר: עסירה א­שמאליה היה פאשלה, אבל למדנו ממנה. עכשיו אנחנו הרבה יותר טובים".מה שעשה את עיקר העבודה הוא לא הלימוד העצמי, אלא בעיקר החזרה המהירה לפעילות, כתוצאה מהעימות. "כשחזרנו לעבודה, הרגשנו שאין אף אחד שיכול לעשות את העבודה מלבדנו", אומר עומר. "הנה חוליה, ועוד התרעה, ורק אנחנו יכולים לטפל בזה. היום אנחנו מובילים את הלחימה בטרור , ומרגישים שצריכים אותנו".אמיר מבהיר שהתרופה הטובה ביותר לכישלון היא הפעילות. "אם אתה יוצא אחרי שבועיים הביתה, ולא תפסת מישהו, אתה מסתובב בתחושת החמצה. אבל אם עשית מבצע מוצלח, יש סיפוק אדיר שמנעת פיגוע".מיקי מסכים שהפעילות סייעה לשקם את היחידה במהירות, ואומר כי העבודה האינטנסיבית ­ וגם ההצלחות ­ החזירו את הביטחון העצמי ללוחמים: "אין הרגשה טובה יותר מאשר לעבור באמצע הלילה ברחובות השקטים של ירושלים, ולדעת שהאנשים שישנים עכשיו במיטות, יקומו לבוקר בטוח רק בזכות זה שעצרת חוליה ומנעת פיגוע".פיגוע כזה סוכל בדיוק לפני שבוע. בעוד עם ישראל מתכונן לערב פסח, יצאה 'דובדבן' למבצע בכפר סמיר א­מיס, בו נעצר עוד אחד ממבצעי הפיגועים של חוליית כוח 17. האיש נלכד עם אקדח בידו, וכדור 'הולופויינט' בקנה. מיקי עבד על המבצע 36 שעות אינטנסיביות, ובגללו נאלץ לדחות את טקס הרמת הכוסית וחלוקת הדרגות, שתוכנן לפסח. מבחינתו, המבצע השתלם פעמיים: לא רק שהמבוקש נעצר, אלא שלכידתו כבר בליל שבת איפשרה לו לצאת, בניגוד למתוכנן, לבלות את ליל הסדר בבית. מק,ליד המתגייסים החדשים, ורצונם להצטרף מיקי ממשיך לעבוד בקצב מטורף, למרות שהוא מתוכנן לסיים את תפקידו (מחליפו, סא"ל א. יגיע בקרוב לחפיפה). בין מבצעים לאישור תוכניות, אחרי שיחה עם המח"ט ולפני שיחה עם רכז השב"כ בטלפון המאובטח, הוא מספיק להיפגש עם גיטה שרובר כדי לגייס תרומות ליחידה, וגם לקפוץ לבקו"ם כדי לראיין אישית מועמדים ל'דובדבן'. באופן פרדוקסלי, עשה הכישלון רק טוב ליחידה, מבחינת גיוס כוח­האדם. אם לפני הארוע התמודדו על כל מקום פנוי ביחידה שמונה צעירים, היום גדל היחס ל­12 על כל תפקיד לוחם. מבחינת מיקי, זו הצלחה נוספת, בתפקיד שאותו הוא מגדיר "מרתק". "זו יחידה של 365 ימים בשנה פעילות מבצעית נטו, שכולה מתמקדת בסיכול טרור", הוא אומר.היום, הרבה בזכותו, 'דובדבן' חזקה ומצליחה מאי­פעם. גנץ אומר כי אנשי 'דובדבן' הם כמעט קוסמים, ש"מצליחים לעמוד עם מעט אמצעים בהמון משימות". היחידה, מבחינתו, היא "המצפן הייחודי שלנו. היא זמינה, זריזה, יעילה ­ ומביאה תוצאות". ובשורה התחתונה מבחינת צה"ל, זה מה שקובע. במבחן התוצאה הזה, לפחות בחודשים האחרונים, אין ל'דובדבן' מתחרים בצה"ל."לו יכולתי, הייתי משלש את היחידה, ומעתיק או תה גם לעזה", אומר קצין בכיר, שלדעתו אופי הלחימה הנוכחי ­ יותר ממוקד, הרבה יותר מסוכן גם באזורים שבשליטת ישראל ­ מחייב מקצוענות ייחודית, מהסוג שיש ל'דובדבן'.לוחמי היחידה מסכימים עם הדברים, ומוכנים לצאת לכל המשימות, אבל מצרפים בקשה צנועה: "תעזבו אותנו בשקט". אמיר ועומר אומרים שלכל אחד ביחידה, מהטבח והנהג ועד ללוחם והמפקד, ברור למה הוא שם, ואין להם צורך בקרדיט פומבי. "אנחנו פה בשביל להילחם בטרור, ולא בשביל להיות מפורסמים", הם אומרים. "עברנו מספיק סערות בחודשים האחרונים, עכשיו תנו לנו לעשות את העבודה. יש עוד המון מחבלים לתפוס".