מה הניע את יוזף שלייך? מפעל הצלת היהודים של יוזף שלייך, "אוסקר שינדלר האוסטרי". האם היה חסיד אומות העולם או משת"פ של הגסטאפו? אלדד בק (זלצבורג) 20/04/01 סיפורו של יוזף שלייך הוא סיפור יוצא מהכלל על אדם יוצא מהכלל בשעות הדמדומים של האנושות. זו פרשה עלומה המערבת הרפתקנות, יצרים, ממון וחיי אדם, בתקופה שבה צלליו הארוכים של הנאציזם האפילו על אירופה.במידה לא מעטה סיפורו של שלייך הוא גם כתב אשמה החושף את חלקן של שאר אומות העולם באחריות לשואת יהודי אירופה. אולי זו אחת הסיבות לכך שפועלו של שלייך להצלת רבבות יהודים נותר עד כה לא ידוע. הסיפור מטשטש גבולות בין רעים לטובים וחושף קשר שתיקה שאיחד את העולם אל מול גורלם הטרגי של היהודים בשטחי הרייך השלישי שבגרמניה ובאירופה כולה.באותם ימים שבהם איש לא רצה את היהודים, ארגן יוזף שלייך ­ איש עסקים אוסטרי ומבריח מנוסה ­ את בריחתם של אלפי יהודים אוסטרים, גרמנים ואחרים מתחומי שלטונם של הנאצים, בעיקר ליוגוסלביה. הגירתם הכפויה של היהודים היתה ערוץ התעשרות לרבים. הגסטאפו ידע על מעשיו של שלייך ואף עודד אותו. למרות זאת שלייך נעצר פעם אחר פעם, הושלך לכלא ועם שחרורו המשיך בפעילותו.רק לאחר שהנאצים לא היו זקוקים עוד לשירותיו וממילא אפשרויות הברחה לא היו קיימות עוד, נכלא, הובא למשפט ונשל ח למחנה ענישה. אבל לא רדיפות הנאצים שברו אותו. הוא מת מהתקף לב דווקא במהלך נסיונו להוכיח את חפותו במשפט שנערך שלוש שנים אחרי המלחמה. שני יהודים שאת חייהם הציל תבעו אותו לדין על כך שגבה מהם בעבור הברחתם סכום כסף גבוה מדי ועל שההברחה התבצעה בתנאים לא אנושיים."הם האשימו אותו שהתעשר על חשבון היהודים מבלי שהתייחס אליהם טוב", מספרת בתו של שלייך, הנלורה פרוליך, היחידה מבין שבעת ילדיו הנאבקת לטיהור שמו ולחשיפת פועלו להצלת יהודים. "כשקראתי בפעם הראשונה את כתבי התביעה התקשיתי להאמין. אנשים שחייהם ניצלו בנסיבות ההן, שהובאו למקום מבטחים, מצאו לנכון להתלונן על כך שלקחו מהם הרבה כסף ושלא קיבלו בחזרה מזוודה שהיתה שייכת להם. אני עדיין לא מעכלת את זה".התביעה ההיא תרמה רבות לאיפול הארוך שהוטל על סיפורו של שלייך, הנסדק רק כעת. בימים אלו מתבצעת במחלקה לחסידי אומות העולם של יד ושם בדיקה אינטנסיבית של הממצאים על מפעל ההברחה וההצלה של שלייך. באוסטריה, שבה נחשפים יותר ויותר פרטים על חייו, יש המכנים אותו "אוסקר שינדלר האוסטרי".אם יאומתו כמה מההערכות לגבי מספר האנשים שהציל, הרי שרשימת ש ינדלר תתגמד לעומת רשימותיו שלו. אלא ששינדלר פעל בתוככי מכונת ההשמדה הנאצית, כשלכל היה ברור כי ליהודים אין יותר עתיד. יוזף שלייך פעל בשעות החסד האחרונות, לפני שמכונת הפתרון הסופי הניעה את גלגליה. כשעוד ניתן היה לקוות.ובכל זאת יש קווים משותפים רבים בין שינדלר לשלייך. השניים היו אנשי עסקים שחיפשו לעשות רווחים קלים ורבים בצלה של המלחמה ונקלעו למצב שעורר בהם מחויבות לפעול להצלת חיי אדם תוך כדי סיכון חייהם שלהם. שניהם היו הרפתקנים, נהנתנים, תאבי חיים ואוהבי נשים. שניהם נותרו חסרי כל לאחר המלחמה. "נראה שפעל בשיתוף פעולה עם הגסטאפו" "הבדל אחר הוא", אומר ד"ר מרדכי פלדיאל, מנהל המחלקה לחסידי אומות העולם ביד ושם, "שבין שינדלר ליהודים שהציל נרקמה מערכת יחסים ארוכה והדוקה. הוא העסיק אותם וטיפל בהם זמן ארוך. בין שלייך לניצוליו היה קשר קצר. הוא הבריח אותם, זה נמשך כמה ימים וזה נגמר. וזו עוד סיבה לכך שהסיפור לא נודע עד כה. אבל זהו סיפור בלתי רגיל. שלייך הבריח מאות, קרוב לוודאי שאף אלפים, ועשה זאת בגדול. לפני כמה חודשים קיבלנו מידע ראשוני עליו והעניין נמצא כעת בטיפול עמוק."נראה ששלייך פעל בשיתוף פעולה עם הגסטאפו. המדיניות הרשמית של הרייך ­ עד פרוץ המלחמה, אבל גם מיד עם פתיחתה ­ היתה לנסות להוציא בכוח יהודים מתחומי הרייך. משום כך יש עדיין כמה אלמנטים שדורשים מבחינתנו בדיקה במקרה של שלייך:"ראשית, מה היה היקף שיתוף הפעולה שלו עם הגסטאפו. מה שמסבך את העניין זה שהוא נעצר 13 פעמים בידי הגסטאפו ושוחרר. זה מעורר תמיהות. בדרך כלל הם היו משחררים פעמיים או שלוש, אבל לא יותר. כנראה שעצרו אותו על הברחות שנעשו לא בהסכמתם, או שהוא לא העביר להם כסף כפי שסוכם מראש."שנית, יש עניין התשלומים שהוא גבה והתביעה שש ני יהודים הגישו נגדו אחרי המלחמה, בטענה שגבה תשלומים מעל ומעבר ודרשו שיחזיר את הכסף. במהלך המשפט, שנערך ב­47', הוא לקה בלבו ובפברואר 49' מת. אנחנו צריכים לברר האם המשפט נמשך והוא זוכה או האם התיק נסגר בשל המוות."כך או כך, ללא ספק נדרש תשלום לצורך ההברחה. היה צורך לשמן בכסף את צירי ההברחה ­ שלא נעשתה בתיאום עם השלטונות ביוגוסלביה ­ וגם לשחד את הגסטאפו. יש בידינו גם סימוכין לכך שהוא צירף למסעות ההברחה אנשים שלא יכלו לשלם". מגיל צעיר היה מעורב בעסקי הברחות יוזף שלייך, "פפי" בפי מיודעיו, התגורר בעיר גרץ שבדרום מזרח אוסטריה ­ עיר שהנאצים השתלטו עליה עוד לפני סיפוחה של אוסטריה לרייך. בשל מיקומה, לא הרחק מהגבולות עם הונגריה ויוגוסלביה, היה שלייך, נמוך הקומה והשמנמן, מעורב מגיל צעיר בעסקי ההברחות ששגשגו באזור. הקשרים והניסיון שפיתח אז היו רבי ערך כשהחל להבריח יהודים.הוא חלם לנסוע לאמריקה ולהתעשר, אבל פרשיות האהבהבים הרבות שניהל ריתקו אותו לקרקע המציאות. כשהיה בן 20 פתח יום אחד את דלת בית הוריו ומצא על הסף תינוקת ­ בתו הבכורה, שאמה נעלמה מבלי להשאיר עקבות. שלושה חודשים אחר כך הכניס להריון בחורה אחרת וגם הפעם נשאר עם הצאצא בידיו. שבעה ילדים נולדו לשלייך מארבע נשים שונות, שרק לאחת מהן היה נשוי.במקביל לעסקי ההברחות החליט שלייך להשקיע בחקלאות והקים בגרץ חווה לגידול עופות. כך, בשל אותן תרנגולות, החל הקשר בינו ובין הקהילה היהודית במקום. מיד לאחר האנשלוס החלו השלטונות הנאצים ברדיפת היהודים, בעשיקתם ובדחיפתם להגירה כפויה, כשרכושם וכספם נותר מאחור."צריך לזכור שאף מדינה לא רצתה לאפשר ליהודים להיכנס לתחומה", אומרת היום הב ת הנלורה פרוליך. "היום מפנים אצבע מאשימה רק לגרמניה, אבל בשעתו כולם סגרו גבולות בפני היהודים והם ידעו היטב מה קורה איתם. הם שיתפו פעולה עם היטלר".לכמה מדינות ­ ארצות הברית או פלסטינה, לדוגמה ­ ניתנו מספר מוגבל של אשרות הגירה, שהותנו בכך שליהודים תהיה הכשרה חקלאית. איש לא היה זקוק לבנקאים מחוסרי כסף."הגסטאפו רצה לנקות מיהודים את אוסטריה ובעיקר את גרץ", מספרת פרוליך. "הקהילה היהודית פנתה לאבי וביקשה ממנו לערוך קורסים בחקלאות שבסיומם תוענק תעודה שתאפשר ליהודים להגר. הוא הגיש בקשה לגסטאפו בעניין הקורסים ונעצר. אז נוצר הקשר עם הגסטאפו והאישור ניתן. אנשים רבים הגיעו אליו לקבל תעודות. הקורסים היו צריכים להימשך שישה חודשים אבל בסופו של דבר הוא חילק תעודות בלי קורסים. אנשים קיבלו את התעודות בו במקום כדי שהתנועה תימשך, ואז עצר אותו הגסטאפו שוב כי הלשינו עליו שהוא מאפשר ליהודים לערוך אסיפות פוליטיות בתחומי חוותו. היה עליו להיזהר כל הזמן."בשלב מסוים ההגירה בעזרת התעודות הללו הופסקה והחלו לחפש דרכים אחרות להוציא יהודים. הוחלט להקים בווינה משרד נסיעות יחד עם הקהילה היהודית, ששם יעברו המבקשים את כל ההליכים, ישלמו את כל ההיטלים ויקבלו היתר רשמי לעזוב. אבל עדיין אף מדינה לא רצתה בהם כפליטים חסרי כסף". עדויות ניצולים בסיוע הקהילה היהודית החל שלייך לתור בעולם בחיפוש אחר דרכי מילוט, בעיקר לארץ ישראל. הוא ביקר בארץ ואף הרחיק עד סין, שם השיג 20 אלף אשרות הגירה בתנאי שהיהודים לעולם לא יגיעו לסין אלא ינשרו בדרך. שלייך החל לארגן העברת יהודים לאיטליה, ומשם בדרך הים ליעדים שיאפשרו להם להגיע לארץ ישראל. כמה קבוצות הספיקו לצאת לפני שאיטליה נכנסה למלחמה ונמליה נסגרו.אז החל שלייך, ממשרדו שברחוב מרק אורל בווינה, רוקם את מבצע ההברחה הגדול דרך הגבול היוגוסלבי. מאות יהודים מאוסטריה ומגרמניה נשלחו לגרץ, אוכסנו ימים ספורים בביתו של שלייך, במבני חוותו או בבתי איכרים בסמוך לגבול, ומשם ­ בצעדה ארוכה או במשאיות טעונות בסחורה ­ דרך הרים ויערות, לעתים קרובות בתנאי מזג אוויר קשים ביותר, הועברו את הגבול לסלובניה והוסעו לזאגרב.רוברט וייס, יליד וינה והיום תושב פלורידה, הכיר את שלייך כשהיה בן 16, בהיותו חבר בתנועת עליית הנוער. "יום אחד בתחילת 41' קיבלה דודתי הודעה מהגסטאפו שעליה ועל בנה להתייצב ל'משלוח' לפולין", מספר וייס, היום בן 77, "היה עליהם להתייצב יומיים לאחר קבלת ההודעה. הייתי באותו זמן במחנה עבודה בווינה. ניגשתי להתייעץ עם אהרון מנצר, מדריך עליית הנוער, והוא אמר לי: 'הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לתת לך את הכתובת של שלייך. לך לשם עם אמך ודודתך'."עזבנו את וינה לגרץ, הגענו לביתו של שלייך ומשם הוא העביר אותנו לחוות התרנגולות שלו. נשארנו שם כמה ימים עד שהוא העביר אותנו למשפחה כפרית סמוך לגבול, שם המתנו עד ללילה שבו חצינו את הגבול. ברשימת האנשים שעברו את הגבול איתנו ב­6 בפברואר 41' יש עוד 49 שמות. מצאתי בארכיון בגרץ עוד 50 רשימות כאלו ואני יודע לפחות על 2,000 יהודים ששהו בזאגרב כשהגענו לשם, שבועות ספורים לפני שהגרמנים פלשו ליוגוסלביה. כולם הגיעו לשם בזכות שלייך. הוא היה מעורב גם בהברחת יהודים דרך איטליה, טורקיה והונגריה".אלי כרמל, גם הוא יליד וינה, מתגורר כיום בתל­אביב. גם כרמל והוריו חצו את הגבול ליוגוסלביה בדצמבר 40' בזכות שלייך. "הגסטאפו חיפש אותי", מספר כרמל. "חייתי בשווייץ באורח חוקי ובספטמבר 39' השווייצרים הסגירו אותי בכל זאת לגרמנים, ששלחו אותי למחנה זקסנהאוזן. הורי השיגו לי ויזה לשנחאי שבזכותה שוחררתי מהמחנה וחזרתי לווינה. אלא שבינתיים איטליה נסגר ה למעבר ולא יכולתי לעזוב. הגסטאפו דלק אחרי והחלטנו לברוח."נסענו לגרץ, הורי ואני. רכבות נסעו אז רק בלילה וליהודים אסור היה לנסוע ברכבת. הגענו בחמש בבוקר. נכנסנו לבית מרזח, ישבנו בחדר אחורי ולא זזנו. אמא הלכה לביתו של שלייך, שילמה לו הרבה כסף, אני לא יודע בדיוק כמה, ובן איכרים בא ולקח אותנו וארבעה אנשים נוספים. הלכנו בשלג ובקרח עד שתיים לפנות בוקר ביום שלמחרת דרך ההרים, ואז המדריך הצביע לעבר אורות בעמק ואמר: 'זו מרבורג (עיר גבול בסלובניה, כיום שמה מריבור ­ א.ב), רדו לשם ואתם מצדו השני של הגבול'. והוא נעלם". "אנשים התדפקו על הדלתות. משפחות שלמות" "הידיעות על אבי פשטו מהר מאוד בקרב האנשים, בעיקר בקרב אלה שלא היו יותר חברים בקהילות היהודיות או שלא נרשמו בקהילות לקבלת עזרה", מספרת פרוליך, שנולדה בעיצומו של מבצע ההברחה. "מרבית האנשים הגיעו אליו בכוחות עצמם. יש לי מכתבים שהגיעו מהמבורג, מברלין, מגרמניה כולה, עם פניות לעזרה, 'עזרתם לבתי, האם תוכל לעזור גם לפלוני שנמצא בדרכו אליך?'. אנשים התדפקו על הדלתות. משפחות שלמות, מאות אנשים מדי יום, שהגיעו ואמרו: 'שמענו שאתה יכול להוציא אותנו'. אלה שהגיעו לבד היו רבים יותר מאלה שהגיעו דרך הקהילות היהודיות. הם גם לא היו רשומים באופן כלשהו."אבי עבד בתנאי מחתרת. הוא נעצר 13 פעמים אבל שוחרר יומיים­שלושה אחר כך, כי הגסטאפו רצה להיפטר מהיהודים. רק שלא היה קל להוציא אותם אל מעבר לגבול. הוא לא היה המבריח היחיד שפעל בגבול יוגוסלביה. היו יהודים שניסו להגיע להסדרים עם אותם מבריחים, אולם לעתים קרובות הם סיימו כבני ערובה של המבריחים."היהודים שנמלטו הגיעו לגרץ לעתים קרובות עם מטלטלים רבים, למרות שידעו שיוכלו לקחת רק סט אחד של בגדים להחלפה. לא חיכה להם טיול חביב בהרים אלא מסלול קש ה וארוך, ברוח, בגשם, בשלג. שטח הררי מיוער של כמאה קילומטר ללא כל דרך סלולה. לפעמים הם שבו על עקבותיהם, הוסתרו אצל כפריים, ישנו שם על קש. לכפריים עצמם לא היה כלום והם חלקו את פת לחמם הדלה עם היהודים. אבי שילם בעבור הכל. הם יצאו לדרך בלילות, בשעות שידעו כי משמרות הגבול היוגוסלבים לא בסביבה."לאבי כלל לא היה זמן להתעסק עם כל הרכוש שנשאר מאחור. ממילא כל שלושה ימים אנשי המכס והגסטאפו הגיעו הביתה ולקחו כל מה שמצאו. מה שהיה חשוב זה להציל אנשים. מדי יום הגיעו עשרות שביקשו עזרה, התחננו והיו מוכנים לתת הכל לשם כך. הוא היה צריך לטפל בכל האנשים הללו. עשרות התגוררו בדירה שבגרץ, במוסכים ובחווה."הוא כן הצליח להציל ולהחזיר לבעליהם תכשיטים רבים. אשתו, שהיתה יוגוסלבית, לקחה את התכשיטים והעבירה אותם ליהודים שביוגוסלביה. אבל יש קבלות של חברות שהיו צריכות להעביר מזוודות לבעליהן שהגיעו לזאגרב, שמעידות כי המוכסים עצרו את המשאיות בגבול ולקחו את המזוודות". "שלייך מעולם לא קיבל כסף ישירות" בעבור ההברחות, כמו גם בעבור תעודות ההכשרה החקלאיות שסיפק בתחילה, קיבל שלייך תשלום נכבד ביותר, מהקהילה היהודית או ישירות מידיהם של הנמלטים שהגיעו לבדם. מחירו של מוברח נע בין 550 ל­650 רייכסמארק (כ­10,000 שקלים) סכום עתק באותם ימים. אלא שסכום זה נועד להספיק לכל הוצאות המבצע, שלא תמיד ניתן היה לחזותן מראש. אם קבוצה כלשהי נתפסה בדרך, שלייך לא קיבל בעבור אנשיה תשלום. בנוסף לכך הוא התחייב לקחת על קבוצה של עשרה אנשים בתשלום עוד שלושה אנשים בחינם."שלייך מעולם לא קיבל כסף ישירות", טוען רוברט וייס, שכחבר בעליית הנוער היה עד לארגון ההברחות על ידי הקהילה היהודית בווינה. "הקהילה היהודית קיבלה בין 550 ל­600 רייכסמארק, ושלייך קיבל רק חלק מזה. הקהילה שילמה מהכספים הללו גם בעבור הברחתם של אלה שלא היה להם כסף, ובכללם ילדים מגרמניה."שלייך, מצדו, היה צריך לכסות הוצאות רבות: אוכל, מקום לינה, כסף למבריחים וכן שוחד לפקידי גסטאפו ולשוטרי הגבולות. מפקד המשטרה במרבורג היה חבר שלו והוא הציל יהודים רבים לאחר שנעצרו בידי שומרי הגבולות ביוגוסלביה."כמובן שהוא לקח כסף. צריך להבין באלו זמנים חיינו. הדבר היחיד שניתן ליהודים בחינם היה המשלוחים למחנות הריכוז והמוות. על כל דבר אחר היה עליהם לשלם. כמובן שכך גם היה בהברחת גבולות. היהודים גם לא היו רשאים לקחת עימם כסף."המקומם מכל היה שלאחר המלחמה הוא הואשם על ידי שני יהודים שלא העביר להם תכשיטים ופרוות שהשאירו מאחוריהם. במקרים רבים הוא ואשתו העבירו תכשיטים ופרוות ליהודים שכבר עברו את הגבול לזאגרב. אבל לא תמיד זה היה אפשרי. אנחנו, היהודים, לפעמים שוכחים שמישהו הציל את חיינו. במקום להודות לו הם הלכו והאשימו אותו שלא החזיר להם רכוש. הוא הרי מת עני, חסר כל, למרות שהציל אלפי אנשים."הוא הציל את חיי ואת חייהם של אמי, דודתי ובן דודי, ואני אעשה כל שביכולתי כדי שיוכר כחסיד אומות העולם. זה מגיע לו".בעיני אלי כרמל שלייך אינו ראוי לכבוד הזה. "שלייך היה נאצי, חבר מפלגה, חבר באס.אה, והוא הציל את כל מי שיכול היה בעבור תשלום גבוה מאוד. יש לחץ מסוים להכניס אותו לרשימת חסידי אומות העולם, אבל לא נראה לי שזה יקרה. הוא היה נאצי שהרוויח יפה מהברחת יהודים והוא היה מבריח גם כל דבר או כל איש אחר. מה זה שייך לחסידי אומות העול ם".לטענת כרמל שלייך גם לא הבריח יותר מ­200 או 300 יהודים. "הוא הבריח מאות ילדים" "זו הבעיה לפעמים עם ניצולים", אומר ד"ר וולטר ברונר, מנהל ארכיון המחוז בגרץ, שם נתגלו אלפי מסמכים הקשורים לפעולותיו של שלייך. "הם מכירים היטב את הסיפור האישי שלהם אבל לא את התמונה הכוללת. יש עדויות לכך ששלייך הציל הרבה יותר אנשים. להערכתי לפחות 20 אלף."לפי הרישומים של משטרת הגבולות הגרמנית, מאוקטובר 40' עד מאי 41' הוא העביר 1,200 איש את הגבול. רישומים ומסמכים רבים אחרים שהושמדו חסרים. רבים גם עברו את הגבול ללא אישור. הוא הבריח מאות ילדים. היו לשלייך גם חוזים עם קהילות בגרמניה, לא רק באוסטריה."שלייך לא היה באס.אה ומעולם לא היה חבר במפלגה הנאצית. הוא עשה זאת בהוראת הגסטאפו שרצו לפנות את היהודים, לא לרצוח אותם. מכל מקום, עד 41' ועד ועידת הפתרון הסופי בוואנזה. הוא הרוויח טוב, אבל התייחס טוב לאנשים, דאג להם. כשמשהו לא הסתדר עם 'משלוח' ­ הוא לא קיבל כסף".ברונר משלים כעת ספר מדעי על פועלו של שלייך, שיהיה מבוסס על מסמכי הארכיון, העדות הכמעט היחידה שנותרה למבצע ההצלה, למעט ניצולים בודדים שטרחו לחפש את עקבותיו של מיטיבם."המסמכים קשורים לשני משפטים שנערכו נגד שלי יך. הראשון, ב­41', על ידי הגסטאפו כשגרמניה הנאצית כבר פלשה ליוגוסלביה ושלייך כבר לא יכול היה להביא עוד תועלת. ב­44' ניסו הנאצים גם להשתיק אותו באמצעות פתיחת תיקו מחדש ועריכת משפט ראווה. אלא שלשלייך נודע על המשפט המתוכנן והוא נמלט ליוגוסלביה, שם שהה עד תום המלחמה.עיקר המסמכים שמהם ניתן ללמוד על היקף פעולתו של שלייך וכן עדותו הישירה הם מהמשפט שנערך לאחר המלחמה, בעקבות תביעתם של שני הניצולים היהודים.בעדותו הכתובה נוקב שלייך ב­"120 אלף", כשהוא מתייחס למספר האנשים שהבריח. אך נתון זה הוא לדעת רבים מהנוגעים בדבר מופרז. תעלומת התמונה והאם האמיתית במשך שנים נאלצה בתו של שלייך, הנלורה פרוליך, להתמודד עם השתיקה שאפפה את עברו של אביה. היא עצמה היתה ילדה בלתי חוקית שידעה כי אמה, מתילדה שיפר, היתה אחת ממזכירותיו של שלייך במשרד הנסיעות ליהודים שהקים בווינה. אבל לפני 11 שנים, עם פטירתה של שיפר, התבררה האמת.פרוליך: "מצאתי אז מכתב ותמונה שעוררו בי זעם איום, אחר כך תמיהה ולבסוף עניין. במכתב כותב אבי החורג לאמי: 'עזבי כבר את הילדה ובואי לגור אתי, אין לך כל קשר אליה, עשית למענה כבר די והותר'. הייתי שבורה למקרא המכתב. לא הבנתי איך אמי היתה יכולה להתחתן עם אדם שכותב דברים כאלה ועוד לעזוב אותי כדי ללכת ולגור איתו ולהשאיר אותי לגדול אצל אמה. מרוב זעם זרקתי את המכתב. עד שהתחלתי להבין שמשהו מסתתר מאחורי זה."אז מצאתי תמונה שבה נראים אבי ולצדו אשה שלא הכרתי, וכן אחותי הגדולה ורק בצד אמי, מתילדה. הסתכלתי על התמונה ולא הבנתי מדוע אותה אשה עומדת כה קרוב לאבי ומחזיקה בזרועו, בעוד אמי עומדת במקום אחר. זה הטריד אותי וביקשתי לבדוק את העניין."נסעתי תחילה לאחי הבכור ושאלתי אותו: 'מי היא אמי?', הוא ענה לי שלוש פעמים: 'אינני יו דע'. אמרתי לו: 'אתה משקר'. הוא טען שלא היה בגרץ כשנולדתי. אמרתי לו שאני כבר מבוגרת והוא יכול להגיד לי את האמת. הוא אמר שוב: 'אינני יודע'."המשכתי בחיפושים, עד שאיתרתי את המסמכים בארכיון שבגרץ. לא היה קל לעבור על כל כך הרבה מסמכים. עזבתי את מקום עבודתי והסתפקתי בדמי אבטלה שבקושי הספיקו לשכר דירה. במסמכים שבארכיון עליתי על כך שלאבי הייתה בווינה מזכירה יהודייה בשם ברטה הורינר, שליוותה את אבי בכל מסעותיו. פעמיים במסמכים הופיע שהיהודייה ברטה בהריון. יש מסמך שזוג הלשין על אבי שראה אותו עם ברטה בחדר אחד ושהם לא נראו כמו מזכירה ובוס אלא כזוג. מאחר שהוא היה מי שהיה, בטוח שהיה ביניהם קשר אישי".פרוליך, שגדלה כנוצרייה, משוכנעת היום שהיא פרי האהבה האסורה שצמחה בין יוזף שלייך, מבריח היהודים, לבין מזכירתו היהודיה ברטה. לדעתה היא הופקדה לאימוץ בידי מזכירתו השנייה של אביה, כדי לשמור עליה מכל פגע. שלייך ידע כי לא לעולם יעמדו לו קשריו וכי בשל חוקי הגזע דין קיום יחסים עם יהודייה הוא חמור בהרבה מדין הברחת יהודים. כשברטה נעצרה ב­42' ונשלחה למותה באושוויץ, כבר נאלץ שלייך להגן על חייו שלו. הנלורה פרוליך חשה היום יהודייה. את מסע החיפושים אחר שורשיה תיעדה בספר "חיפוש עקבות", החושף גם את פעולתו של אביה להצלת יהודים. "בעזרת הספר", היא אומרת, "רציתי להביא אנשים לחשוב איך הם היו פועלים במקומו של אבי, באותן הנסיבות".