אין בי צער ואין בי פחד ליאור ארדיטי תיכנן לשחק עוד כמה שנים, אבל החיים החליטו בשבילו שזהו זה, ובארדיטי אין טיפת כעס מאת ליאת רון 20/04/01 כשהוא חוזר אחורה בזמן, וכמה ימים אחרי פרישתו מכדורסל טבעי שיעסוק בסיכומים, ליאור ארדיטי בטוח שזרעי הרוחניות נטמנו בו עוד בבטן אמו. הרבה לפני ש'מוסיקת העולם' הפכה להכרח בכל ספריית דיסקים שמכבדת את עצמה, נהג להתכונן למשחקים בסגנון ייחודי. הוא היה מתבודד, מתכנס בעצמו, נכנס למעין בועה מנותקת מלאה דימויים, שממנה היה נורה אל הפרקט. כשלמד בבוסטון קולג', ארה"ב, לקח קורס בפסיכולוגיה של הספורט. מההרצאות ליקט כמה דרכים מקצועיות לריכוז והשתעשע בהן בזמנו החופשי, שהיה רב אז עקב פציעה בכף הרגל שהשביתה אותו לשנה מתוך שתיים. מאז ועד שנפצע בברך לפני שלוש שנים, בהרצליה, לא נחשף ישירות לרוחניות, למרות שזו סיפחה אליה בזה אחר זה קולגות וחברים קרובים, כמו עדי גורדון, דורון שפר וגיא גודס. הפציעה הקשה שימשה כתמרור עליו הופיע חץ שהוביל פנימה, לעמקי נשמתו.יום אחד, תוך כדי עבודת שיקום סיזיפית במכון, התיידד עם מישהי שעשתה מדיטציה כדרך חיים והזמינה אותו ואת חברתו דאז, גל פדני, להתנסות אצלה בסלון. ליאור טעם ונשבה. "הפעם הראשונה", הוא אומר, "היתה חזקה. הרגשתי שאני מרחף. אפילו פתחתי כמה פע מים את העיניים מרוב פחד. זה הכניס אותי לחשיפה. הייתי הולך לסדנאות מדיטציה בנווה מונוסון ואז מישהו סיפר שיש סדנת זן ביערות הכרמל. אמרתי, גם גן­עדן וגם מדיטציה, מה יכול להיות יותר טוב. חשבתי שזה משהו אחר לגמרי ואז התברר לי שזה זן". לטובת מי שלא מצוי בשבילים הסבוכים של תורות המזרח, נציין בפשטנות מירבית, שהמדיטציה היא הדרך ההינדית לשלווה נפשית, הכוללת מערכת תרגילים שעיקרם חזרה על שמות, מלים והמהומים משונים בזמן קצוב, ומלווה בדימויים הלקוחים מעולם הטבע. הזן היא תורה בודהיסטית המקובלת ביפן, וייטנאם וקוריאה, ודוגלת בשאיפה למציאת האיזון האופטימלי בכל תחומי החיים.באותה סדנה היסטורית, הכיר הכדורסלן הפצוע את נסים אמון, נביא הזן בישראל, שהיה בעצמו נזיר בווייטנאם והפך עם השנים לקונצרן רוחני. החיבור בין השניים היה מיידי. ארדיטי משתפך: "הוא אחד האנשים הכי מדהימים שאני מכיר. הפשטות שלו, איך שהעביר את התורה הזאת שהיא פשוטה בבסיסה, תוך שהוא נותן דוגמאות למודלים שאליהם צריך לשאוף. בסקאלה של 1 עד 10, תמיד להשתדל להיות סביב החמש. אני יכול להרים אליו טלפון אם אני נתקל בבעיה". כמו ש מתייעצים ברב?"לא, ובטח שלא באותה תדירות. אתה מתייעץ בעניין של דרך קבלת החלטות, כי לא תמיד אתה סומך על האינטואיציות. הקטע של רוחניות הוא מאוד גבולי עם תחרותיות. הרוחניות זה שלווה, נחמד, הכל חיבוקים. הספורט זה ההיפך. כמו גלדיאטור, להרוג. פה צריך למצוא את האיזון, אבל לא רק בכדורסל. צריך לקחת את הדברים הטובים מפה ומפה. היו פעמים שהייתי יוצא מריכוז, סובל מעצבנות, עניין של הכנה למשחק. איך לחשוב נכון בקטע הפסיכולוגי". הפראדוקס בין העידון שבתפיסת הזן, שאצל ארדיטי מלווה בלבוש של לבן, תכלת ופסטל כתפיסת חיים, לבין הדרך בה התנהל על המגרש, פשוט צורח למרחקים. הוא דמה יותר לרוטוויילר עצבני ומכסח, שהשאיר שחקנים פצועים ומצולקים מתחת לסל, מאשר לסתגפן העוקף קן נמלים כדי לא להכחיד, חלילה, נפש תמימה מהעולם. הסתירה הזאת באה לידי ביטוי גם במערכות היחסים החמות שניהל עם אלה ששמר עליהם דקה קודם מחוץ למגרש, ועם מנהלי קבוצות שעזב, לעיתים בצרימה מסויימת. "הייתי אגרסיבי, כי אגרסיביות היא המשחק שלי. אני לא יכול להיות עודד קטש. כדורסל זה אמוציות. עבדתי על שינוי מנטלי. כשהייתי מתעצבן, הייתי מחז יר את עצמי לריכוז. ההכנה שלי למשחק כללה מדיטציות. הן גם עזרו לי להתגבר על הכאב. מעבר לזה, יש חיים אישיים וזה עזר לי מאוד. אני שליו מטבעי, אבל זה עזר לי להיות יותר שליו". לפני ארבעה חודשים וחצי, במהלך משחק נגד מכבי ראשל"צ, הרגיש פתאום 'פאק' סמוך לכף הרגל. הפיצוח נשמע רע מאוד. מנסיון הפציעות הקודמות, מהן הצליח להיחלץ איכשהו, הבין שהפעם זה הרבה יותר גרוע. מיד ביקש לרדת לספסל, טופל בקרח והובהל למיון. הדיאגנוזה: קרע בגיד אכילס, שפירושו גזר דין מוות על הקריירה. "התייעצתי עם רופאים בארץ שהיו די פסימיים ואמרו שאני יכול לנסות לחזור לשחק, ואפילו נסעתי לרופא בארה"ב, אחד הטובים שם, שעשה לי בדיקות והרשה לי לחזור רק שהכאבים יחלפו. אחרי שלושה חודשים הרגשתי יותר טוב, התאמנתי, ניסיתי לשחק והכאבים חזרו והיו עוד יותר חזקים. הלכתי לרופא והוא אמר לי שזה מסוכן מאוד". ואז החלטת לפרוש."יש החלטות של פרישה שמחליטים בשבילך. הסכמתי לעשות הכל כל עוד זה לא פוגע בבריאות. להבדיל מדורון שפר, שההחלטה התבשלה אצלו הרבה זמן, אצלי זה בא בהפתעה. עניין מקרי. כשהרופא אמר שאני לא יכול לשחק זה כבר היה %80 מההחלטה. תראי, בסך­הכל ניסיתי לחזור, כולל אימונים אישיים ונסיעות לחו"ל. החברים בקבוצה יעידו איך נלחמתי. איך התאמנתי איתם ואחר­כך הלכתי לחדר כושר עם מאמן פרטי. "המוטו שלי בחיים זה קודם כל לעשות את המקסימום, כדי לדעת שמיציתי הכל. אני יכול להגיד שיש לי פחות כישרון מלאחרים, אבל אני מחפה על זה בכוח רצון, אימונים והתמדה. גם בפציעה הקודמת לא הייתי רחוק מלפרוש. על השנה וקצת שישבתי בצד בהרצליה, קיבלתי כפיצוי את העונה הנהדרת בגליל, שבה הרגשתי גם גופנית, מקצועית וחברתית, מצוין". וברעננה היו כאלה שהרגישו חרא. מרומים. הנה דחף להם שרון דרוקר חבר טוב שלו, שהיה בעצם סוס מת עוד לפני בואו, כשבדיעבד אפילו לא נתן משיכה הגונה אחת לעגלה הקבוצתית. "הפציעה לא היתה חוזרת", הוא אומר. "מדי פעם אמרו, 'למה לא סיפרת?' אבל כשהגעתי לרעננה הכל היה בסדר. הייתי בריא. אפילו התאמנתי יחד עם גיא גודס", ואין בגופו גרם של כעס, אלא רפיון זן כללי. כמעט כולם יגידו שהוא קסם של אדם, חם, מחבק, אבל אנשים שמכירים אותו שנים טוענים שאיכשהו, בראיונות למדיה, הוא יוצא פחות טוב מאשר בחיים. יבשושי, קורקטי, ע ל גבול הקלישאיות, אחד שנמצא בפראנויה מתמדת מזה שיושב מולו. בתחילת השיחה הוא שלח מבטים חוששים למחברת ואמר, "זה לא לעיתון", "את לא חייבת לכתוב". מהר מאוד החשדנות התמוססה לדיאלוג רך וזורם, עם טיפוס שובה לב, אך ממזר עסקי לא קטן. תראו לי עוד שחקן שהצליח לחלוב את כל הכסף שהיו חייבים לו לאורך הקריירה. אם זה מהפועל ת"א המרוקנת, או מהרצליה, שהפרה את החוזה המרובע שנחתם איתו על מיליון דולר, אחרי שלוש שנים. הוא היה ממולח, או אולי מפוכח מספיק, כדי לייצר חוזים דרקוניים מצידו, תוך מתן ערבויות גבוהות, עניין חסר­תקדים בקנה מידה ישראלי. כי כשיש דרקונים, הם בדרך­כלל מסתובבים בצד של ההנהלה. כשנולד לפני 33 שנים ברחובות, הוריו, קרדיולוג ואשת מחשבים, לא העלו בדעתם שהבכור משלושת ילדיהם יהפוך לכדורסלן מקצועי. מהר מדי הבין האב שרופא לא יצא ממנו. "הם ידעו שטוב לי עם הכדורסל, שאני מצליח, וזה לא רק משחק אלא עניין של חינוך. הם באו רק למשחקים. בכל תעודה של חצי שנה היו כמה שליליים והייתי צריך לגמור בלעדיהם כדי להמשיך לשחק, כי אמא אמרה, כדורסל? רק עם בגרות. אז היא קיבלה בגרות ותואר ראשון במנהל עסקים". בגיל 12 התחיל לשחק במכבי ת"א והוכתר כיורשו הפוטנציאלי של מיקי ברקוביץ'. לבוגרים עלה כשדורון ג'מצ'י הגיע לקבוצה. בעונה הראשונה לא שיחק, בשניה שותף לא מעט, אבל הגיע לסיכום שישוחרר בתום העונה, כיוון שרצה לשחק יותר. כשמלאו לו 20 עבר למכבי ר"ג, טס לשחק בקולג', חזר להפועל אילת, משם דילג להפועל ת"א, הרצליה, גליל עליון ורעננה. מעבר לעניינים מקצועיים כחבר בצמרת הגארדים שצמחה פה, הנה כמה עניינים פעוטים ונוגעים ללב שלא ישכחו לו. למשל, זר הפרחים שהגיש לראשי אילת כשאלה הגיעו למשחק גומלין באוסישקין, מחווה נוגעת ללב משחקן לקבוצתו לשעבר. או, קחו למשל, את סבב הגירודים שייסד. כשהיה בהפועל ת"א, גידלה גל חתולים. ליאור פיתח אלרגיה חריפה וכדי להקל על סבלו המתגבר, חבריו לקבוצה התנדבו לגרד לו בגב, תוך שהוא יושב על הספסל ונאנק מהקלה, בזה אחר זה לפי תור. מאז נפתרה האלרגיה בעזרת זריקות, אבל על ה­'דיגי­דיגי' מיאן לוותר. "בגלל שיש לי קירבה גדולה, אינטימית, בכל קבוצה שאני משחק בה, יש תמיד שניים שלושה שחקנים שמגרדים לי בגב. לפעמים הייתי יושב עם דורון שפר, שהוא חבר קרוב, ורבע שעה הוא היה מגר ד לי בראש. יש לי חברים שהם אומנים בזה". כי איך אמר בודהה? מי שנותן, מקבל. ובתקופת שהותו בגליל, לא הפסיק ארדיטי להעניק מעצמו, לעיתים כגננת ממש, לחבורת הילדים שהנהיג שם. בעיקר ליואב ספר, שהפך בשנה שעברה מילדון חסר ביטחון, לשחקן עם עתיד גדול. "בתחילת דרכי במכבי ת"א, היו שחקנים שלא התנהגו אלי בצורה יפה ואז החלטתי שאני אהיה בדיוק ההיפך. לכל מקום שאליו הגעתי הסתכלתי קודם כל על הבנאדם ולא על איזה שחקן הוא. המקרה של הגליל היה יותר קיצוני, כי בחודשים הראשונים שם היתה עבודה קשה באיך להחזיר ליואב את הביטחון ולממש את הפוטנציאל העצום שלו. ניסיתי לכוון אותו להתעסק בעיקר ולא בטפל". ובענייני איזון, כבר אמרנו, הוא עובד על עצמו. גם בכל מה שקשור לאהבה. את גל, שאיתה יצא שש וחצי שנים, הכיר כשהיתה בת 18 והוא בן 26. בראיונות סיפר איך בייתה אותו והוציאה ממנו את הטוב. לפני שנתיים וחצי נפרדו. למרות הזן, קל זה בטח לא היה. "אם קיבלתי משהו מהכדורסל, זה כוח מנטלי חזק. היה קשה, אבל היו מסביבי כל­כך הרבה אנשים אוהבים ותומכים, שזה עבר הרבה יותר קל ממה שחשבתי. הפרק הסתיים וקיבלתי ממנה המון". מה עם ילדים?"אני מוכן לילדים מגיל 21. תמיד היתה לי כימיה איתם. מבחינתי, זה שעם גל זה לא הלך לכיוון חתונה, כנראה שזה לא היה צריך ללכת. יש לי חברה כבר חודשיים וחצי וזה מאוד רציני. קוראים לה קארין והיא עובדת בחברת מחשבים גדולה. אם עברנו ביחד את התקופה האחרונה, זה אומר משהו, ועברנו פרק מאוד אישי ואינטימי. היא נכנסה לנעליים בצורה הכי טבעית והיתה שותפה להחלטה כל­כך גורלית וקריטית בחיים שלי". חלומות רעים על הפרישה לא היו לו. במילא תיכנן לשחק עוד שנתיים­שלוש וזהו. והוא אחד שיודע ליהנות מהחיים. לא דברים גרנדיוזיים. אפילו לשבת בבית­קפה או בחוף הים ולנצל כל רגע. "הגעתי לזה שאני מסתכל על הקריירה שלי ואני הרבה יותר מרוצה. בתור שחקן הגשמתי הרבה חלומות. כשהייתי ילד רציתי לשחק במכבי ת"א. מיקי ברקוביץ' היה נותן לי את הנעליים המשומשות שלו במקום לזרוק לפח, כבוד גדול. הייתי מחכה שהאפסנאי יקרא לי לקחת אותן, והיום אני מוסר את הנעליים שלי. "אני זוכר איך הייתי רואה את המשחקים של המכללות בלוויין אצל חברים, כשעוד לא היו שידורים מסודרים. החלום שלי היה להגיע לשם. לא הצלחתי לצאת לפני הגיוס, אז הגעתי לקולג' אחרי הצבא. או העניין של להגיע לרווחה כלכלית מעוררת כבוד, שלא הרבה שחקנים, חוץ מאלה שבמכבי, הצליחו להגיע אליה". אבל לא הכל הצליח להשיג. תואר למשל. "אז מה? תואר זה לא הדבר העיקרי בקריירה של שחקן. יש הרבה דברים לפני תואר. אם היה אחד, זה היה נחמד, אבל זאת בהחלט לא החמצה. התואר הכי גדול שיש לי ואין להרבה שחקנים, הם האנשים שהכרתי והפכו לחברים". הוא רצה פרידה מכובדת ולכן כינס מסיבת עיתונאים רשמית, בה הכריז על סיום קריירה בת 21 שנים. היתה בו שלמות ואפילו קור­רוח, עד שהתקשר למולי קצורין, צ'ילבה בעבר, כדי להודות לו על הדברים החמים שאמר עליו ופורסמו באותו הבוקר. "זה היה שעה וחצי לפני מסיבת העיתונאים ואז התחלתי להתרגש. זה היה בדיוק מה שרציתי. מאוד מרגש, אוהד, חיוכים, אהבה. לא היה צער. לי, בכל אופן, לא היה צער". ופחד ממה שיהיה?"לא, ואני לא יודע מה אני אעשה. אני רוצה חופש אחרי כל­כך הרבה שנים. לא היתה לי אף פעם הזדמנות לעשות את הטיול של אחרי הצבא לחו"ל ואפילו לא חשבתי על זה. כשחברה שלי נסעה לברזיל לחצי שנה, כמעט לא הצלחתי להגיע בגלל הנבחרת. התחלתי להרוויח כסף מגיל 18 והיום אני עומד במסלול אחר מרוב האנשים בגילי מבחינה כלכלית. יש כל­כך הרבה אופציות".גם כדורסל? "לא באימון. אולי במשהו אחר, איגוד, נבחרות צעירות. אני מאוד לא מרוצה מאיך שהכדורסל נראה. קשה לעשות פה משהו בארץ, כי יש כל­כך הרבה אינטרסים שאתה צריך לספק. יש כמה קבוצות שלא מתנהלות בצורה שכדורסל מקצועני צריך להתנהל, נושא הזרים בליגה, שיפגע בהרבה שחקנים צעירים, וכמובן להחזיר את הקהל. לשמחתי יש הסכם בין האיגוד לאירגון השחקנים, שמהשנה הבאה יהיו רק שלושה זרים בכל קבוצה. יש הרבה עבודה וצריך למצוא נוסחה אחרת לניהול הכדורסל יחד עם האיגוד. ועד שיקום מישהו ויעשה את זה, נישאר בבינוניות". השבוע אל תחפשו את ארדיטי בבית. הוא נמצא בהרים של טוסקנה, שותה יין איטלקי אדום ואוכל פסטה משובחת. כשיחזור, הוא בטח יארגן מסיבה גדולה שתסיים את הפרק הזה בחיים ותתחיל חדש. "אני יכול רק לבקש בריאות", אמר לי לפני שהלך לארוז, "להמשיך עם האושר הפנימי ושכל דבר שאעשה אקח ברצינות ובאהבה כמו שעשיתי בכדורסל". גיליון סיכום על מי היה הכי קשה לשמור? לא קשה, אבל אתגר היה לשמור על אמיר כץ, דורון ג'מצ'י, מיקי ברקוביץ' ועדי גורדון. גם אם היו קולעים הרבה מולי, זה היה רק אחרי עבודה קשה. התאקל הכי מכוער? עם דניס הופסון וג'יי.ג'יי אינגליש. בשנה שעברה שיחקנו נגד קרית­מוצקין והכל התנהל רגיל עד שהופסון נתן לי אגרוף בפנים. גם את אינגליש הרחיקו בגלל שחילק לי אגרוף. אחרי המשחק הם רדפו אחרי כדי להרביץ והשוטרים הפרידו בינינו. הרגע המתוק בעסק הזה היה סל הניצחון שקלעתי. ההצלחה הכי גדולה? הפלייאוף וגמר הגביע באותה שנה בהפועל ת"א. הכישלון הכי גדול? לא באמת כישלון, אבל שבשנה השניה בהרצליה היתה לנו קבוצה נהדרת וניצלנו במחזור האחרון מירידה.החמצה? תמיד רציתי לשחק עם גיא גודס בקבוצה כי אנחנו חברים, מתאמנים יחד, באותו הראש. השנה ניתנה לי הזדמנות בסוף העונה לחזור ולשחק איתו, ובסוף זה לא הוגשם.