נשכב על הגדר והחברים עברו / טוראי דוד שירזי ז"ל "הוא היה אחד שלא ידע פחד ותמיד התנדב לעזור לכולם", מספרים אחיו. לאחר המלחמה זכה בעיטור הגבורה וצל"ש הרמטכ"ל חן קוטס­בר 24/04/01 טוראי דוד שירזי ז"ל הפך לאחד הסמלים של קרב תל פאחר וחטיבת גולני. כשהלוחמים היו בדרכם אל היעד והיו צריכים לעבור גדרות תיל, נשכב שירזי על הגדר וחבריו עברו על גופו. ואז שירזי קם, מדמם, ונלחם. אחר כך הוא נהרג באחת התעלות שעל התל. אחרי המלחמה קיבל שירזי את עיטור הגבורה ואת צל"ש הרמטכ"ל. הוא שתבע את המושג "לשכב על הגדר". "כששמעתי מה דוד עשה", מספר היום אביו, נעים, "קודם כל הרגשתי כאב. אחר כך גאווה, אבל זאת גאווה עם עצב. חבל שככה זה נגמר".נעים שירזי מתגורר בבית אבות. רעייתו, שמחה, אמו של דוד, נפטרה לפני שבע שנים. היא לא התאוששה ממות בנה. לנעים עוד ארבעה ילדים ­ שלמה, משה, אריה ומרי. אריה: "שנים לא דיברנו על דוד. גם אמא ואבא לא דיברו. זה היה קשה. עכשיו אנחנו מדברים".דוד שירזי נולד ביפו, בחורף. הוריו קראו לו דוד, בגלל דוד המלך. "הוא היה ילד חרוץ", מספרים אחיו, "אוהד מושבע של קבוצת בני יהודה בכדורגל, ביישן, אחד שלא ידע פחד ותמיד התנדב לעזור לכולם". האבא היה שוטר. כדי להשלים את הכנסתו עבד כמסגר. דוד, יד ימינו, תיכנן אחרי הצבא לפתוח מסגריה, להרוויח כסף רב ולפנק את הורי ו. "הוא היה נשמה", אומרת מרי, "לא היה כמוהו". משה: "יום אחד טיילנו בחוף. פתאום שמענו קריאות, ילד טובע. דוד רץ למים עם הבגדים והמסמכים, והציל את חייו".הוא היה מורעל על גולני. תמיד היו לו סיפורים וצילומים מהשטח. "כשהתחילה המלחמה", אומרת מרי, "הוא היה שלושה חדשים לפני השחרור. סיפרו לנו שהחבר'ה אמרו לו בצחוק שישאירו אותו מאחור לעשות סנדוויצ'ים ויעלו להילחם בלעדיו. הוא כמעט התעלף, הוא רצה להשתתף בקרב".דוד נהרג ביום שישי, 9.6.67. את ההודעה על מותו קיבלה משפחתו ביום שני אחר הצהריים. אריה: "דוד כבר היה קבור אז בבית קברות ארעי בעפולה. ביום שני עוד קיבלנו ממנו גלויה שכתב ביום מותו. אמא שמחה ואמרה לי 'תגיד לאבא שלא ידאג'. רצתי לטלפון ציבורי וצלצלתי לאבא. אבא ביקש שאקרא לו את הגלויה. כשחזרתי הביתה כבר שמעתי את הצעקות". שלמה: "הייתי בבית, עם אמא, כשהגיעו הקצינים. אמא ראתה אותם ורצה למרפסת. היא רצתה לקפוץ. רגל אחת שלה היתה כבר על המעקה. תפסתי אותה. במובן מסוים היא איבדה את הטעם לחייה".שמחה שירזי חלתה. "אמא היתה מאוד עצובה", אומרת מרי, שהיתה אז בת ארבע. "כשהייתי שואלת אותה על המלחמה היא היתה אומרת, 'יש לי כאב ראש' ובוכה. הייתי אומרת לה, 'תפסיקי, דוד יבוא, יראה שאת בוכה ויכעס עליך'".אריה: "בפברואר 67' חגגו לי בר מצווה. זה היה הארוע המשפחתי הגדול האחרון שדוד נכח בו. בסרט מהטקס לא צפינו שנים. אמא לא היתה מסוגלת". משה: "אמא קיבלה את זה יותר קשה מכולם. כשנולד לי הבן הבכור, שש שנים אחרי המלחמה, קראנו לו על שם דוד. ואילו היא קראה לו 'הילד'. כאב לה שהבן שלה לא נמצא וכאילו יש ילד אחר במקומו. בחודשים הראשונים אחרי מותו היינו יושבים על מרפסת הבית, אני ואמא. הייתי חושב, 'הנה, עכשיו דוד יופיע, ואני אקפוץ על אמא ואגיד לה ­ דוד חי".שנה אחרי שנקבר בקבורה ארעית הועבר שירזי לבית הקברות בהר הרצל בירושלים, הרחק מיפו. סבו אמר שאדם שמסר את חייו לצבא צריך להיקבר בעיר הקודש, וכך היה. המשפחה נותרה עם הסיפורים והתמונות. את חבריו של דוד לפלוגה, אלה שאיתם נלחם כתף אל כתף, אלה שעברו על גבו, לא פגשו מעולם. 34 שנה. "אם הם לא באו, כנראה שהיתה סיבה", אומר אריה. "לא ציפינו ואנחנו לא מצפים לכלום. אנחנו לא אנשים שיודעים לדרוש. דוד היה אדם צנוע. אילו היה נשאר בחיים, אני ח ושב שלא שהיה עושה עניין מכל מה שקרה. הוא היה ודאי אומר ­ היה צריך לקחת יוזמה ולשכב על הגדר, אז נשכבתי".