"צריך לנטרל את כל מי שמוגדר כמפגע או כשולח. טרוריסט צריך להיות מטופל כטרוריסט" ראיון ראשון עם מנחם לנדאו, עד לאחרונה ראש אגף ביטחון ומבצעי קרקע (אל- על) בשב"כ בן כספית 25/04/01 מנחם לנדאו פרש מהשב"כ לפני חודשיים, לאחר שירות של 32 שנה, בדרגת ראש אגף, המקבילה לאלוף בצה"ל. הוא בן 53, נשוי פלוס 4, אחד הבודדים שהגיע למעמד כה בכיר בשב"כ כשכיפה סרוגה לראשו. לנדאו, שלמד במערכת החינוך הממלכתית­דתית, טיפס עד סמוך מאוד לפיסגת האירגון, ואין לו טענות לאף אחד.* * *הוא הצטרף לשב"כ כסטודנט צעיר באוניברסיטה העברית בירושלים והועסק, בהתחלה, בארכיון. אחר­כך הועבר למיגזר הערבי, היה אנליסט במרחב ירושלים והתקדם במערך המבצעי עד לדרגת ראש שלוחה (המקבילה לרב­סרן). יעקב פרי ודוד רונן היו הבוסים שלו בשטח. אחר­כך עבר למגזר היהודי, טיפס והגיע לתפקיד ראש החטיבה היהודית (עוד לפני שהיתה חטיבה), אף­על­פי ולמרות הכיפה הסרוגה שלראשו. אחרי עשר שנים של שירות מבצעי עבר לנדאו לתחום המינהלי­לוגיסטי, היה ממונה על הלוגיסטיקה של השב"כ בתקופת מלחמת לבנון, אחר­כך האחראי על כוח­האדם בשירות (תחת אהוד יתום שהיה ראש אגף המינהל). לאחר מכן שוגר לאירופה. רצח ראש הממשלה יצחק רבין תפס את לנדאו מארח, בדירתו בפאריס, את ראש השב"כ כרמי גילון. כשחזר ארצה מונה לראש אגף סיוע ביטחוני ומינהל ת סייענים ומשת"פים, תפקיד מאלף לדבריו, וסיים את השירות בתפקיד ראש אגף ביטחון ומבצעי­קרקע (אל­על).בשנה שעברה, באוניברסיטת חיפה, פגש לנדאו את תא"ל אפי איתם (פיין). הם לא הכירו קודם אבל הכימיה היתה מיידית. כשהשתחרר, לפני חודשיים, הרים לו איתם טלפון ו"קרא לו לדגל". לנדאו הקים, יחד עם איתם, את תנועת 'מים', מנהיגות יהודית מאוחדת, שמטרתה "להחזיר את המדינה לשפיות". האסימונים נפלו במדינה להרבה אנשים, אומר לנדאו, אנחנו צריכים לנצל את זה כדי לדאוג לעצמנו כעם.* * *שירות הביטחון של סוף שנות ה­60 היה אירגון חשאי. אסור היה לאזכר את קיומו או להגיד, בפה מלא, את שמו. הכל נעשה בסימנים מוסכמים, קודים, רמזים ולחישות. פגישות בבתי קפה, סימני היכר כמו עיתון מתחת לבית השחי, או כובע. לנדאו התקבל לעבודה בארכיון והיה אמור להגיע ליום העבודה הראשון שלו באוטובוס. נאמר לו לרדת ליד בית­ספר מסוים בירושלים, תחנה אחת לפני התחנה הנכונה, על­מנת לטשטש אפשרויות מעקב. הוא אמור היה ללכת שני רחובות ולפגוש איש קשר שיוביל אותו למשרד. כשביקש מנהג האוטובוס שיודיע לו מתי מגיעים לבית­הספר האמור, קרץ לו הנהג ואמ ר: אז מה, גם אתה לשירות הביטחון?השב"כ היה אז קטן ומשפחתי. אפשר היה לספור את חובשי הכיפות בו על יד אחת, מקסימום שתיים. לנדאו מודה שהיה "חריג בנוף הכללי". בתקופה ההיא נהגו להרים גבה אל מול מתגייסים דתיים, אם היו כאלה, אבל לנדאו טוען שמעולם לא קופח או נבלם בקידומו על הרקע הזה. "בשב"כ זה עקרון פשוט ונכון: מי שטוב, זז קדימה"."עבדנו מתוך ציונות. היו הרבה פחות אנשים, פחות אמצעים, פחות כסף. החבר'ה באו רק מתוך ציונות. היו באים להתגייס והדבר היחיד שעניין אותם זה מה עושים, איזה תפקיד יקבלו. היום המתגייסים שואלים קודם כל על התנאים הכספיים, על המשכורת. אז, לא היו מכוניות, לא היו הוצאות, כמעט לא היו שעות נוספות. אנשים נסעו לפעולות באמצע הלילה, נאלצו לקחת מוניות, לא היה אז רכב פרטי, לא היה רכב שירות, אנשים שילמו עבור המוניות מכיסם, עשו את זה בשמחה, לא שאלו שאלות, כדי שהמדינה לא תפשוט רגל. היו שנים, בתקופה ההיא, שהשירות החזיר למדינה בסוף השנה כספי עודפים שנותרו בקופתו".כמה הרווחתם?"פחות ממה שהרוויחו מורים. פשוט לא היה איך לגמור את החודש. אבל עבדנו כמו חמורים, מסביב לשעון. היינו כלבויניקים. כולם עשו הכל. העניין הוא שאי­אפשר היה לחיות ככה. אז מתישהו בשנות ה­70 התארגן 'מרד רכזים' בשב"כ. אני זוכר שאירגנו את זה כמו שלמדנו: דיברנו מתאי טלפון ציבוריים, התאספנו לפגישות חשאיות. היינו חייבים לשנות את התנאים. המשפחות התפרקו, נשים גידלו ילדים בלי בעלים בבית. היה צורך שלפחות העורף יהיה בטוח ומוצק. אני, למשל, אף פעם לא ידעתי באיזה בית­ספר לומדים הילדים שלי. אני זוכר חודש עם שמונה או תשעה מקרי גירושין בשב"כ. והאירגון היה אז קטן. אז בהנהגה עשו הכל כדי שהסיפור הזה לא ייצא החוצה, אבל הלכו לקראת האנשים. בימיו של אברהם אחיטוב כראש השירות הצמידו סוף­סוף את התנאים למה שהיה נהוג בצה"ל".* * *"אני זוכר, כשהייתי ראש אגף לוגיסטיקה, החלטתי להשקיע במשאבי אנוש. כל השולחנות בשירות היו עתיקים, קראנו להם שולחנות מע"צ. הארונות היו ארוניות פח כאלה, חורקות. אז הלכתי והחלפתי את כל השולחנות והארונות בשירות. הוותיקים הסתכלו עלי כמו על משוגע. מבזבז את כספי המדינה סתם. זו היתה האווירה. לתת את המקסימום, לא לחשוב על כסף".ואיך השתלבת בשירות כבחור דתי?"בסך­הכל אין לי טע נות. נכון שפעם כמעט ולא היו מתגייסים דתיים. צריך להבין, אצל איש דתי המשפחה היא ערך עליון. שירות בשב"כ בא על חשבון המשפחה, כך שנוצרת כאן בעיה. היו ימים, אני מדבר על לפני הרבה זמן, שהיו גורמים שחששו מיותר מדי חובשי כיפות בשב"כ. היו פה ושם הרמות גבה. אבל זה חלף מן העולם. אני הרגשתי מצוין לכל אורך השירות. הייתי שש שנים בראש אגף כוח­אדם. הלכתי בעצמי לחבר'ה שלנו, לבני עקיבא, לדתיים, לחברים שלי, שאלתי אותם מדוע הם לא מתגייסים. מה קורה כאן. החילונים, אמרתי לחבר'ה, הם לא החוטבי עצים ושואבי מים שלנו. בשנים האחרונות זה השתנה. כמו בצבא. שיעור הדתיים עלה".שומרים שבת בשב"כ?"פעילות מבצעית דוחה הכל. אני זוכר מבצעים, כשהייתי אחראי אזור, שהחלו ביום שישי ולא אמרו לי. רק במוצאי­שבת דיווחו לי להגיע. ואני התרגזתי למה לא קראו לי בזמן. אמרו לי שלא היה נעים. גם מסיבות, ארועים חברתיים, כל הדברים האלה השתדלו שלא יפלו על שבת. רק אחרי שעזבתי את התפקיד בכוח­אדם ובלוגיסטיקה, המחליפים שלי פתחו פתאום בתי כנסת באירגון. פתאום הקימו סוכה. אני לא עשיתי את זה. באופי שלי אני לא מעיר, לא מציק, לא כופה ש ום דבר".בשבת, מותר לעשן בחדר האוכל?"בשב"כ אסור לעשן בחדר האוכל גם לא בשבת".אם יש חקירה חשובה, ממשיכים אותה גם במהלך השבת?"בוודאי. אני אומר לך שוב: פעילות מבצעית מתבצעת כל הזמן".* * *איך נודע לך על רצח רבין?"הייתי באירופה. גרתי בפאריס. מכל האנשים בעולם, באותו יום, שלא אשכח אף פעם, התארח אצלי ראש השירות, כרמי גילון. ישבנו אצלי בסלון, שתינו קפה. הוא אמור היה לחזור ארצה בטיסה באותו לילה. עמדנו לצאת לשדה התעופה. פתאום צילצל הטלפון. זה היה מוצאי­שבת. הבן שלי ענה ואמר שמחפשים את כרמי מהמשרד. הוא לקח את השפופרת, והחוויר. 'היו יריות', הוא אמר, 'המצב מעורפל, לא ברור אם רבין נפגע'."היתה מבוכה גדולה. במטה, בארץ, לא ידעו עדיין את המצב. 'איך אתם לא יודעים', כרמי שאל אותם, 'ב­סי.אן.אן יודעים, אולי נתעניין שם'. בינתיים ירדנו למטה והתחלנו לנסוע לשדה. בדרך נכנסו המון טלפונים למכונית. כרמי ענה לאחד מהם, הסתובב אלי ובפנים חיוורות כסיד אמר: הוא נרצח. רבין נרצח. היינו בהלם. כרמי, ואני לא אשכח את זה לעולם, לא איבד לשנייה את קור הרוח שלו. אני ידעתי בדיוק מה הולך להיות . אמרתי לו: כרמי, קח שכפ"ץ גדול, הולכים לשפד אותך, בכלל לא משנה אם אתה אשם או לא. הוא אמר לי שלא יתן להם את התענוג. 'אני לא מתכונן להישאר, בכל מקרה אקח אחריות ואתפטר'."בשלב הזה מיניתי את עצמי לרל"ש שלו עד הטיסה ארצה. בשדה התעופה השתלטנו על החדר של הקב"ט, הקמנו חפ"ק, כרמי ניהל את השב"כ משם. אלה היו ארבע השעות הקשות ביותר בחיי. תוך כדי נסיעה, הוא מינה ועדת בדיקה ראשונה לרצח. כמה ימים קודם, כשהוא הגיע לפאריס למפגשים עם מקביליו האירופיים, הוא סיפר לי שהפסיק לעשן. הוא ממש התרגש מזה. קיבל זריקה, זרק את הסיגריות, כבר שלושה חודשים שהוא נקי לגמרי. הוא היה מעשן כבד קודם. כל הביקור שלו התאפקתי, לא עישנתי לידו. הוא לא נגע בסיגריה. גם שם, במכונית, בדרך לשדה, התאפקתי. אבל אחר­כך, במשרד שפתחנו, עם הקפה, לא יכולתי יותר. 'עד כאן', אמרתי לו, 'אני לוקח סיגריה'. כרמי הסתכל עלי ואמר לי: 'תן גם לי אחת'. סירבתי. הוא התעקש. המשכתי לסרב. 'אני ראש השירות', הוא אמר, 'תן לי סיגריה'. בסוף הנחתי את הקופסה על השולחן בינינו. שיקח לבד. והוא לקח, הצית, שאף פעמיים והשליך אותה לתוך הקפה."בינתיים, החל ה המערכת לפעול. דרך הטלפון כרמי התחיל להריץ את כל העסק. עוד לא ידעו מה בדיוק קרה. פתאום הוא לקח אותי לסיבוב קטן בשדה. להתאוורר. השעה היתה קרוב לחצות. פתאום הוא אמר לי: תראה מנחם, אני אומר לך, לא מתנחלים רצחו אותו. זה לא אף אחד מהשטחים. זה מישהו מהמרכז, מרעננה, הרצליה, כפר­סבא, בני­ברק. הוא לא מתוך התארגנות, אולי אנחנו מכירים אותו אפילו. ואם אני צודק, זה מה שיפוצץ אותי הכי הרבה. למחרת התברר שצדק".איך הרצח השפיע עליך?"השמיים פשוט התמוטטו. זה פשוט נורא. תבין, אני הייתי ראש המחלקה היהודית. מבחינתי, המשימה מספר 1 של השירות היא להגן על חייו של ראש הממשלה. הוא המפקד העליון. ופתאום קם יהודי ורוצח אותו. זה פשוט נורא. ארבע השעות ההן, עם כרמי, היו מבחינתי סיוט עלי אדמות. וכשהוא טס ועזב אותי שם, ונשארתי לבד, זה היה כמו לטפס על קירות. קשה להגדיר את זה. ישבתי חסר אונים, חדל אישים. מה קרה לנו, לעזאזל".גדלת באותה קרקע גידול ממנה הגיע הרוצח."למרות שגדלתי במילייה הזה, לי ברור שחיי אדם זה מעל הכל. טאבו מוחלט. חס וחלילה. יש כאן ראש ממשלה נבחר. נניח שזורקים עגבניות, ביצים, גם זה חמור, אבל נניח".ואם הרוצח מאמין בלב שלם, וקיבל על כך חיזוק מרבנים, שאותו ראש ממשלה מוביל לאבדון עם שלם?"אין כזה דבר. יש בחירות. יש דרכים. אבדון בשביל מישהו אחד, זה לא אבדון בשביל אחר. תפגין, תעשה רעש, תפעל בבחירות, תעורר מהומות, תשתמש בכל מה שהדמוקרטיה נותנת לך. אבל לקפד חיים? עד כאן. זה נשגב מבינתי. בעיקר אם מדובר בבחור דתי, אלא אם כן הוא מטורף".איך עברת את זה באופן אישי?"לא קל. למחרת הרצח התקשרה אלי אחת הבנות שלי מהארץ. 'אבא, אתה בצרה', היא אמרה לי, 'אל תחזור. אין לך לאן לחזור. אתה במילכוד כפול. יש כאן מצוד על דתיים, ואתה דתי, ומצד שני אתה גם שב"כניק'. הרגשתי נורא. אחרי כמה שבועות באתי לחופשה. לקחתי את הבנות לסרט. ניגשתי לתור לקנות כרטיס. למישהו היה נדמה שאני עוקף אותו בתור. הוא התנפל עלי בצעקות: גם רצחתם את רבין וגם אתה מנסה עכשיו לגנוב את התור. חטפתי דקירה איומה. אמרתי לבנות שהולכים הביתה. אין סרט. רבע מאה אני בשב"כ ופתאום מאשימים אותי ברצח ראש ממשלה".* * *מתי, מבחינתך, היתה תקופת פיגועי הטרור הקשה ביותר?"אחרי מלחמת ששת הימים היתה 'תקופת ההל ם', במהלכה שרר שקט יחסי, ואחריה זה התחיל. לדעתי, אז היה קשה יותר מהיום. היו מכוניות תופת ואופני תופת בירושלים, היו גם קטיושות על ירושלים, אני זוכר שנפלו ברחוב חרל"פ, וקטיושות על פתח­תקווה, וליל הרימונים בבתי קולנוע, וחטיפות מטוסים, ומחבלים במשגב עם ובקריית שמונה ובמעלות, ואיפה לא. אז עברנו את זה בקלות רבה יותר. היתה חברה חזקה, היתה סיבולת, היתה תחושת ביחד. אני חושש ללכידות שלנו. במלחמת ששת הימים ויום כיפור המטוסים התפוצצו מאנשים שחזרו לכאן, להשתתף, לעזור. בשלום הגליל כבר לא ראיתי את זה".יש מענה לטרור?"יש מקומות בעולם שהדבירו טרור. הגרמנים עם באדר מיינהוף, הבריגדות האדומות באיטליה, המחתרת האלג'ירית בצרפת, המונטנרוס והטופאמרוס בארגנטינה וצ'ילה. אבל המצב שלנו כאן ייחודי. כאן יש שני עמים, שתי אוכלוסיות שמתמודדות על אותה פיסת אדמה. זה לא קיים בשום מקום. במצב הנוכחי להגיד שאפשר להפסיק את הטרור ­ זה קשה. אבל אפשר להוריד אותו. "צריך להגדיר ולהחליט שאין כאן אירגון מחתרתי, אלא שני צבאות. מדינה נגד ישות מדינית. הטרור הפלשתיני גלוי, לא חשאי. זה צבא שנוקט בשיטות טרור. ואז א ני צריך להכין רשימה של מטרות, של מפגעים, של שולחיהם. יש כתובות, יש שמות, יש עץ מבנה. את כל מי שיוגדר כמפגע או כשולח, צריך לנטרל. אם יש לך מודיעין טוב, אל תחכה. תרביץ מיד. לא כתגובה, אלא ביוזמה נמשכת ומתמדת. כל הזמן. יהיו צעקות בעולם, אבל הטרור יירד. אין לי ספק בזה. המודיעין צריך להיות לא רק על אנשים. על תשתיות, על מפעלי תחמושת, על מאגרים, על אימונים. וכל פעם שיש משהו, לרדת מיד על המטרה".אז צריך לחסל, למשל, את אחמד יאסין?"כמו שהוא מתבטא היום, צריך לסלק אותו מפה. לא אמרתי לחסל. צריך לנטרל. ואם מוחמד דחלאן יורה מרגמות, צריך לנטרל גם אותו. מי שטרוריסט, צריך להיות מטופל כטרוריסט. אלה החיים שלנו כאן, אי­אפשר לתת הנחות על החיים. אני מקווה מאוד שמדיניות כזו תייצר לחץ של העם על ההנהגה הפלשתינית, כי אני לא יודע כמה זמן הם יוכלו למשוך בצורה כזו".אפשר לפתור את בעיית המתאבדים?"לא לגמרי. צריך ללמוד לחיות עם זה. אני מאמין בהפרדה ביטחונית. לא הפרדה מוחלטת, רק ביטחונית. בכל מקום שאפשר. צריך להוריד את מקדמי החיכוך. הטרוריסט המצוי היום הרבה יותר מתוחכם, לפעמים גם יותר מטורף. צר יך להוריד את הנזק, צריך לפגוע בשולחים, צריך לצמצם את אפשרויות החדירה".היציאה שלנו מהשטחים, אובדן כל המודיעין, מקשים על המלחמה בטרור?"אני חושב שבמידה מסוימת, יותר קל לשב"כ לפעול עכשיו כי אין לנו אחריות אזרחית על השטח. אם יש שביתה, או אם בית נהרס, לא אנחנו צריכים לטפל. האוכלוסיה שם שבורה לגמרי, המצב הכלכלי איום ונורא, כך שהם יותר פתוחים לשיתוף פעולה. אני מאמין שמערך המודיעין של השב"כ שוקם. יש בין הפלשתינים לא מעטים שלא מסכימים עם המדיניות של ההנהגה, עם האינתיפאדה, עם הטרור. חלק מהם מסייעים לנו."התקופה בה הייתי אחראי לנושא הזה היתה מרתקת במיוחד. הציבור לא מכיר את העניין. מדובר בחבר'ה ברמה גבוהה. אלה שאתה רואה צועקים לקיפוח בעיתון, סימן שהם לא היו סייענים אמיתיים. מדובר באנשים שתומכים בנו באמת, או אנשים עם יצר הרפתקנות, ויש כמובן את הנושא הכספי. אנחנו דואגים למי שעוזר לנו. סייען שעזר ­ סודר בחיים, וכך גם משפחתו והחמולה שלו. יש מערך אדיר שדואג לזה. עכשיו הוא תובע אותנו כי הוא הגזים וחצה את הגבול. בשלב מסוים לא הסכמתי להיכנע יותר לדרישותיו. אבל בסך­הכל, הנושא הזה מטו פל היטב".* * *יד על הלב, האנשים הטובים ביותר שניתן לאתר נמצאים היום בשב"כ?"יש לנו שב"כ מצוין. שמורת טבע. עדיין, למרות מה שאמרתי קודם על המתגייסים ועל המשכורות, מדובר באירגון מופלא. לא באים לעבוד אצלנו בשביל הכסף. המיונים סלקטיביים, האנשים טובים. כסף אפשר לעשות בהיי­טק. המשימות יותר מורכבות, האירגון גדול, מצויד, יעיל, מתוחכם. אפשר לישון בשקט".ואיך אתה רואה את הסיכוי לשלום בתקופה הקרובה?"כשהאינטליגנטים ישבו ודיברו באוסלו, אני הייתי באירופה ולא ידעתי כלום. יכול להיות שזה היה כישלון מסוים שלי... בכל מקרה, אחר­כך, באחד הטקסים, היינו צריכים לאבטח את העסק והגיע ערפאת. פתאום, אחרי שכל השנים אנחנו נלחמים בו ובאנשיו, לראות אותו לידנו כעמית, זה היה הלם. חטפתי מכה. "אני זוכר שאחרי אוסלו החזירו אותנו לארץ לקבל עדכונים, להבין מה קורה. כמו כולם, גם אני נתתי לזה צ'אנס. אבל התברר שאין עם מי לדבר. כמה חודשים אחרי החתימות ערפאת כבר נאם, נדמה לי בשטוקהולם, על הסכם חודייבה. אחר­כך הם התחילו לדבר על החלוקה, על זכות השיבה. ועכשיו באה האינתיפאדה. אני חושב שלהרבה אנשים נפל הא סימון. נניח שנחזור למו"מ, על מה נדון? עם מי נדבר? תראה את הדור הצעיר שלהם. את השנאה, את ההסתה. בטווח הנראה לעין, אני לא רואה פתרון. "יש כאן שני חזונות שווים, מנוגדים. לנו יש את שיבת ציון, להם את זכות השיבה. גם אם יקום מנהיג, כאן או שם, שיוותר, אני לא רואה את הקהל שלו הולך איתו לאורך זמן. זה יהיה דומה לחוזה שכרתנו עם באשיר ג'מאייל. הרי רוב הפלשתינים נמצאים בכלל בגולה. פליטים. ואף אחד לא יכול לוותר בשמם. בסך­הכל אני מאמין שהפלשתינים זכאים למדינה. אבל בשביל זה מצרים וירדן צריכות להיחלץ לעזרה. ישראל לא יכולה להתמודד עם הבעיה הזו לבד. צריך לשחרר את הפקק של רצועת עזה דרומה, לא צפונה. זה הפתרון היחיד".בכל זאת, בקמפ דיוויד ובטאבה היינו על סף הסדר עם הפלשתינים."אל תצחיק אותי. הרווחתי הרבה מאוד ארוחות בזכות זה. בתקופת קמפ דיוויד כולם אמרו שזהו זה, הפוש האחרון וחותמים. ישראל חסון היה שם, בארץ היה חפ"ק שלנו. אני ביקרתי שם כמעט כל יום. באתי לראות מה העניינים. וכולם אומרים לי, מנחם, תיכף חותמים. אני הייתי מודאג, כי שנה אחת קודם אני ואפי איתם כתבנו יחד עבודה סמינריונית באוניבר סיטה, שקבעה וניבאה את כל האינתיפאדה שפרצה עכשיו. פחדתי שקמפ דיוויד ידפוק לי את העבודה. וברצינות, פשוט לא האמנתי בזה. הוא לא יכול לחתום, הוא פשוט לא יכול, אמרתי לחבר'ה, וגם אם יחתום, זה יהיה הסכם שלא יחזיק מעמד יותר מהשלום שעשינו עם באשיר ג'מאייל. בלילה ההוא, כשקלינטון עזב ונסע ליפאן, כולם אמרו לי שוב: מנחם, הוא חוזר וחותמים. ואני צחקתי".איך אתה מסביר את העובדה שבכל זאת, כל ראשי השב"כ בשנים האחרונות תומכים בתהליך, מגלים עמדות יוניות, מבינים את הפלשתינים?"אני באמת לא יודע. זו לא שאלה של יוניות. אמרתי לך, גם אני בהתחלה קיוויתי. אולי, מי יודע, אולי משהו זז שם. אולי בכל זאת. אני מאמין שאצל כולם חלה התפכחות מסוימת. חל שינוי. אומרים כל הזמן לא להיכנס בהם חזק, כי צריך להשאיר פתח להידברות. אז מה, במלחמת יום כיפור גם כן לא היינו צריכים להילחם חזק כדי להשאיר פתח? למה? זו מלחמת קיום, צריך להבין את זה. צריך להתעשת. זכות השיבה זה אסון. כמו תולעת שחודרת לעץ. בסוף הכל קורס. כבר עכשיו הם נשפכים פנימה, לתוכנו, בכמויות אדירות. עשרות­אלפי פלשתינים גרים בגליל, במשולש. אחר­כך מתפלאים שי ש מהומות, שיש רמה כזו של פשע. אני ראיתי וטיפלתי בזה בעיני, כשהייתי אחראי על הסייענים. צריך להכיר את המציאות".אתה מאמין שתמצא את עצמך בסופו של דבר בפוליטיקה? התנועה שלך ושל אפי תהפוך למפלגה?"אני לא פוסל את זה. אישית, אני רחוק מפוליטיקה ואין לי תכונות של פוליטיקאי. ואסור לשכוח שתנועות חוץ פרלמנטריות שינו הרבה דברים כאן: 'גוש אמונים', 'ארבע אמהות', 'שלום עכשיו'. בסופו של דבר, ברור שזה צריך להתחבר איפשהו לפוליטיקה. שם היכולת, שם האפשרות, שם הכסף הגדול של ההשפעה. הכוונה שלנו היא להיכנס לוואקום שנוצר עכשיו, לסחוף את המדינה לכיוון הנכון. לעבוד על הזהות היהודית שלנו, לא מבחינה דתית אלא בשאלת הזהות נטו. התנ"ך, ההיסטוריה, התרבות, הערכים. יש הרבה מאוד צמא בשטח לדברים הללו".