מכתב על הקבר 50 שנה אחרי פגש דודו עין- מור את אהובת נעוריו של אחיו שנהרג במלחמת השחרור ויצא לחפש את קברו הראשון ביער ביריה שבגליל מרדכי חיימוביץ' 25/04/01 כיתתנו רגליים ביער ביריה. "שיהיה לכם מזל, אבל המקום הזה ממש קר", אמר לנו איש עם ציצית שנמלט למכונית. כלב משוטט ליקק צלחת פלסטיק שומנית. השעה היתה ארבע וקצת. טיפסנו על הגדר כדי להיכנס למצודת ביריה. השומר קרא למשטרה אבל דודו לא יכול היה שלא להיכנס למצודה. מכאן ראה אחיו את העננים שעל כיפת החרמון בחודשים האחרונים לחייו. דודו צוחק מדי פעם בין הדמעות. "הבכי הזה הוא פתיחה לא נורמלית", לחש לי. עד שהגיעו השוטרים כבר היינו מעבר לגדר. חזרנו לדשדש בחורש הקר, מחפשים את קבר אחיו. אחיו הגדול יהודה. "אני מתחנן שמישהו יגיד לי איפה הוא היה קבור", הוא אומר. "זאת תחושה נוראית. אני מסתובב ביערות ומנסה לאתר, אבל הכל השערות. השנתיים שהיה קבור כאן כאילו נעלמו". הוא עוצר לקחת אוויר ולהדליק עוד L&M. "אילו רק ידעתי איך נראה הקבר, אילו רק היתה מצבה. האם עשו לו הלוויה צבאית? למה שלא יעשו אנדרטה למי שכל כך רצה להיקבר פה?". יהודה (קורט) אלטמן, מגרעין בני עקיבא בביריה, נהרג ב­8 בדצמבר 48' ליד אורים שבנגב. "אם אפול ­ קברוני בביריה", כתב ביומנו חודשיים לפני שנהרג. חברי הגרעין כיבדו את צוואתו. באישו ן לילה חטפו את גופתו מבית העלמין הזמני שבגבולות וטמנו אותה בביריה. כעבור שנתיים, לבקשת אביו הזקן, הועברה הגופה לבית העלמין הצבאי שבנחלת יצחק. יום אחד, 50 שנה לאחר מות אחיו, גילה דודו עין­מור על קברו פתק. "לדוד, אם אתה מגיע לכאן ופוגש במכתב שלי, הייתי מאוד מעוניינת להיפגש איתך. רחל אגוזי (אגיוף לשעבר), החברה של יהודה ז"ל מביריה". מאז הם משפחה בתראפיה. "רחל פתחה אצלי המון סכרים. עד שלא פגשתי אותה לא העזתי לבכות", אומר לי דודו. "הרגשתי משהו לא שלם, דודו הוא היום הזיכרון שלי מיהודה", מתוודה רחל. הם בוכים יחד, צוחקים יחד. זוכרים את יודה. קל לקרוא לזה סגירת מעגל, אבל הסיפור הזה חותר ליותר. אח שהופקר לאבלו, אשה שנאלצה להתפשר. "כשהתחתנתי זה לא היה מאהבה. עם יהודה זה היה משהו אחר לגמרי", אומרת רחל. דודו לא יכול שלא להסכים איתה. הוא קורא לה רוחל'ה. מחבק, מנשק, ממשש דרכה את אחיו. מפגשים סוגרי מעגל הם גם הימור גדול. האכזבה מרסקת לפעמים את הנוסטלגיה. אלא שזה היה בעיקר יום של געגוע. האבל התערבל בשמחת הפגישה המחודשת. אכלנו ארוחת בוקר אצל רחל בדרום תל­אביב, שמענו את שקשוק הממטרו ת בבית העלמין שבנחלת יצחק, הרחנו את עשן מנגלי הפסח בצד הדרך לביריה. במובנים מסוימים ביריה היא סבסטיה של הימים ההם. בינואר 45' התיישב שם גרעין של בני עקיבא וייסד במקום קיבוץ. ב­5 במארס 46' ערכו הבריטים חיפוש פתע, גילו נשק ותחמושת, עצרו את החברים ותפסו את המקום. בתגובה הגיעו למחרת אנשי קיבוצים אחרים והתנחלו ליד ביריה המחוזקת בידי הבריטים. הבריטים הזרימו תגבורת גדולה, אך לנוכח נחשול ההזדהות של היישוב היהודי נסוגו בהדרגה. ב"טור השביעי" כתב אז נתן אלתרמן את "אדמת ביריה". "הוא שטח את גופו בשדה מלא קומה ועינו כסכין הבריקה ואדמת הטרשים, הפראית, הקדומה אחזה בו, תפסה והחזיקה לצבא ניתן צו: 'טלטלהו מכאן! על כורחו על רגליו נקימנו!' אך אדמת הטרשים העזה, בת שטן, לא רצתה להרפות ממנו... בהסוג הצבא סח הנער בלאט: לא ירה הצבא זאת הפעם אך יכלו מקלעיו עד היום, זאת ידעת, לנתקני ממך ארץ זעם. אז ענתה לו בצחוק הטרשה המלחה: לו כדור גם פילח אותך מצח, לא היו מנתקים מאיתי את גופך, כי איתי אז נשארת עד נצח". ילד מחנך ילד ביום שבו עלינו לביריה היתה הדרך ידידותית והגליל היה נפלא. הפריחה העדינה של האלה, הפריחה השוצפת של כליל החורש. אלה השכיחו את הפקקים שבנתיבי אילון. אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה נורא שמח. דודו הביט אל העמק, עישן כמו האמפרי בוגרט ודיבר ודיבר ודיבר. על המרווה הריחנית שהתכופפה ברוח, על התצפית שממנה ראה את ימת החולה. מדי פעם נתן פסק זמן לטבע, כדי לחזור לאחיו הגדול יהודה. אני מודה שהיו רגעים שמצאתי מפלט בהגה. הקפדתי להסתכל קדימה כדי שעיניי הלחות לא ייפגשו בעיניו הלחות. "תדע לך שהשארתי חלק מהנשמה שלי אצלך", אמר והסתיר את פניו בתיקו, כאילו חיפש את משקפי השמש. השמש מתאימה לדודו עין­מור. איש בלי נקודות אפלות. הכל גלוי. מלבד צמת שיער הכסף הדקיקה שהוא מחביא בצווארונו. מהרגע הראשון אתה מרגיש שהכרת אותו שנים. מחצין, חי על הדרך. מורה דרך במקצועו. היה מנהל תחום חקירות במס הכנסה, אבל לפני כמה חודשים החליט לצאת לאור ויצא לפרישה מוקדמת כדי להתמסר לטבע. "יהודי­צועני", כך קרא גם לספר שיריו. תר את הארץ כמו צועני, אבל תוקע שורשים בכל מקום. "אני ממשיך לכתוב שירים בצנעה, זה עובר בתור שה, גם יהודה כתב". תשע שנים הפרידו ביניהם. יהודה נולד בברלין בשנת 30', לאמא שבע (סבינה) ולאבא ישראל צבי אלטמן. משפחה דתית. חיו מחנות הספרים של אבא. לאחד הקליינטים קראו אדולף היטלר. כך סיפרו במשפחה. היטלר אהב להשתעשע. בכל פעם שהיה נכנס לחנות היה אומר לאלטמן: "השטן עוד ייקח אותך". ב­36', שלוש שנים לאחר שעלה לשלטון, עבר היטלר ליד החנות. שובל קלגסיו השתרך מאחוריו. גם גרינג היה. "אתה רואה", אמר שוב לאלטמן, "עכשיו השטן לוקח אותך". אלטמן לא המתין לשטן. ב­37' ארז את אשתו ובנו וברח. המשפחה התמקמה בתל­אביב. רחוב הרב קוק 1. הנחיתה בארץ שיבשה את חיי הזוג אלטמן. ריבים מחוררי מעיים. היו לילות שיהודה היה בורח מהבית וישן בחדר המדרגות. ב­39' נולד דודו. "הערצתי את יהודה. הוא היה יותר מאח בכור. זה היה האדם היחיד שהקשבתי לו". יהודה התחיל לטפטף לילד מילים כמו: ציונות, התיישבות, מולדת, תל­חי. תווים של סימפוניה ששמה הרואיקה. והיו גם השטויות. המתיחות של ימי המנדט. ליד ביתם היתה סנדלרייה עם מכונה לשיוף סוליות. כשהפעילו את המכונה היה מתנפח השק שבאחוריה. "הוא היה אומר לי: תתכופף שלא יראו א ותך, הבריטים מתחבאים בתוך השק". פעם ראה מרחוק חייל בריטי וברח הביתה להסתתר מתחת לשולחן. "זה היה יהודה שחבש כובע של חייל אנגלי כדי להפחיד אותי". יהודה ניסה להכין את אחיו הקטן לחיים. ילד שחינך ילד. "עליך ללמוד לעשות הכל לבד", אמר לו. פעם ירדו לחוף הים. יהודה העמיס על כתפיו את דודו, שלא ידע לשחות, ונכנס איתו למים. נכנס ונכנס. "ואז פתאום השליך אותי למים. התחלתי להרביץ לגלים. לנופף בידיים וברגליים. יהודה הסתכל עלי ואמר שרק כך אלמד לשחות. בסוף הצלחתי. נשארתי עם הראש מעל המים". באפריל 47' עזב יהודה את הבית ועלה לביריה עם גרעין בני עקיבא, מחזור ו'. "ביריה, 15 באפריל, 47'. ובכן, אני פותח ביומן חדש", כתב. "כל מה שעבר עלי (ונכתב ביומני הקודמים) שרפתי. מהעבר איני זוכר אלא שניים: הבית (בזכות דוד אחי) וחיה. כל מה שעבר ­ אין לו קשר יותר עימי. ברחתי, כמוג לב? נטשתי הכל כי לא הייתי אמיץ. עזבתי בית הורים צבוע ולולא דוד, הייתי עוזבו לחלוטין". ביריה, שבה השלים ר' יוסף קארו את החלק הראשון של "שולחן ערוך", קיבלה את פניו בקרירות. "השמים זועפים, גשם יורד לפרקים. מה פירוש כל זה, טוב או רע? העתיד יוכיח. הגשר נשרף ואני עברתי את הנהר. לחזור אי אפשר. אני הוגה עכשיו, לא בבית, רק בחיה. אולי העתיד יוכיח. האם תישאר, אחרי כל הדיבורים, נאמנה? אולי הפרידה בינינו היא לטובה?". חזון העצמות היבשות אבל הרומנטיקה החלוצית של ביריה השכיחה מיהודה עצמו את הנאמנות. "בקיבוץ בעיה להכיר?", שואלת אותי רחל. היא היתה שם עוד לפני יהודה. הגיעה מחברת נוער בשדה­אליהו. היא בת 70. שיער שיבה קצוץ ונעלי גולדה שחורות. עיניים ערניות ודרוכות. מהירה מאוד. רוח טובה נושבת מהתנועות של האשה הזאת. היא מתנדבת במתנ"ס ובארגון למען עיוורים. עטופה חברות. מיליון טלפונים. "הבית הזה הוא החמ"ל של השכונה", אמרה לי בתה נילי. משחר עובריותה היתה קצרת רוח. רחל אגיוף לא יכלה להמתין לפלסטינה, היא נולדה בדרך מקווקז. אחר כך ארכו הנדודים והיא הגיעה לישראל רק כשהיתה בת שנתיים. זמן קצר אחר כך נפטרה אמה והיא התחנכה בפנימיית וינגרטן בירושלים. "מה חיבר אותי ליהודה? לשנינו היתה ילדות קשה", היא מספרת. "אצלו ההורים לא הסתדרו ולי היתה אמא חורגת שהתאכזרה אלינו. כולנו התעופפנו מהבית. כן, החיים הרעים קשרו ביני ובין יהודה". אבל כשראתה אותו לראשונה לא ידעה על נעוריו העשוקים. יהודה היה חביב המשק. כולם קראו לו "הספרייה הנודדת" כי תמיד החזיק ספר או חוברת תחת בית השחי. "זה היה טיפוס מיוחד. כל הבנות רצו שיהיה להן אחד כ זה". והיא אהבה לפני הכל את העיניים שלו. "בחור יפה עיניים", היא מודה וצוחקת בביישנות. נחישות רכה היתה במבט של יהודה. רק בן 18, אך משנת חייו סדורה. אני מביט בתמונתו השזורה בדפים הצהובים של היומן. יש איזה ניקיון בפנים של יהודה אלטמן. רצינות מדודה. אף חיוך. צווארון מוקפד, תסרוקת הצדה. הקסקט מטיל הילה מרקסיסטית על הצילום הזה. מפתה אותך למקם את הנער מבני עקיבא בפועלי ציון שמאל. שני עמודים לפני, שזורה תמונתה של רחל. "ליהודה, מזכרת נצח", כתבה מאחור. שיערה עבות, שפתיה מלאות. אצבע על הלחי. נערה שהיא אשה המודעת לאחריות שמטילה עליה השעה. חוט של בינה משוך על עיניה. יודעות לצבוט, התמונות האלה. הן מקפיאות רגע חולף של אופטימיות. הגיבורים עדיין משתכשכים בבריכת תשוקתם, אבל באיזשהו מקום נרקמות כבר תוכניות אחרות. שנה ארכה אהבת יהודה לרחל. "הוא נתן הרבה חום, הרבה תשומת לב, ישב ליד המיטה שלי וקרא לי סיפורים עד שנרדמתי". ­ אהבה גדולה. "שמע, היינו צעירים. כל הזמן יחד". ­ מה עשו צעירים אוהדים בימים ההם? "טיילו בשדות". יהודה היה הנשק של ביריה. כשיצא לשדות לנסות כלים לקח אותה א יתו. נתן לה לירות. בלילות לא יכלה לשמור איתו כי ראייתה היתה לקויה, אבל לאחר המשמרת עבר דרך חדרה. "עכשיו שתיים בלילה, את השורות האלה אני כותב לאחר שחזרתי משמירה. רחל היתה עייפה ולכן החלטתי להיכנס לחדרי ולישון. אך המנורה נשארה עדיין דלוקה, אז למה לא לנצלה?", כותב יהודה בעיפרון ירוק ולא מחודד. "השמירה עוברת לאט­לאט, על המגדל המתנשא אני עומד וצופה. מסתכל לכל כתם, לכל שיח... השדות הירוקים של ימת החולה... 'סב השלגים' (החרמון) עם כיפתו הצחורה החרוצה קווים שחורים". ראשוניות הנוף מחזירה אותו למקורות. יהודה מדפדף ליחזקאל ל"ז, חזון העצמות היבשות. "היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' וינחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות". הנה צולחת גם עליו הרוח. הוא מנסה להמשיך את יחזקאל: "ראיתי והנה מעצמות שבורות התחברו גופים. גופים חזקים של בני אדם עמלים". אבל הוא מתייאש. "הפסוקים של יחזקאל כל כך מושלמים שאי אפשר להוסיף דבר". בתשעה באב הוא נדרש לשוני שבין איש ימין לאיש שמאל. "איש השמאל מאמין שאפשר לחנוק כל מחלה, הוא מאמין בשוויון בין האשה לגבר, בהבנה בינלאומית, מאמין באדם. איש הימין מאמין באלוקים, בג ורל, בגיהנום, בזה שלעולם לא תימצא תרופה לעגבת, בנשיות הנצחית שאין לשנותה". כמה עמודים מאוחר יותר הוא מזמר זמירות לאדם המהפכן. "האדם הפשוט, הבינוני, זה שיקום ויישר את גבו וירעיד את כל המשטר הקפיטליסטי. לא בגלל האידאל הקומוניסטי, אלא משום שימאס להקיז את דמו וחלבו לתועלת הקפיטליסט". ביריה היא ליהודה גם מעבדה חברתית והוא רצה לזרוע אותה גם בנפשו של אחיו בן התשע, להרחיק אותו ממהמורות תל­אביב. דודו היה מגיע לביריה באוטובוס. היה יורד בצומת צפת והולך שעה ברגל. "דבר ראשון, יהודה הכיר לי את רחל", מספר דודו. "מכיוון ששנינו נולדנו בבית לא קל קינאתי בה. קנאה גדולה מאוד. היא היתה החברה של אחי. כאילו לקחה אותו ממני". אבל רחל ידעה להתחבב עליו. שם, בביריה היתה לו כאם. סידרה לו מקום לישון ("כשהיו באים אורחים יהודה היה הולך לישון ברפת"), דאגה שיאכל, טיילה איתו כשיהודה היה בשמירה. גם בביריה המשיך יהודה לחנך את אחיו הצעיר שהכל צריך לעשות לבד. "פעם הוא העלה אותי על סוס כדי שארכב לבד. לא עזרו הצעקות של רחל. יהודה אמר לה: 'יהיה בסדר'. פתאום באמצע הדרך הסוס נעצר ולא רצה להסתובב אחורה. צעקת י נורא. רק אז אחי בא, העלה אותי על הסוס שלו והחזיר אותי לביריה". המוסר המידלדל של הבנות באותם ימים החלו עננים להיקשר בשמי ביריה. "יש רגש כמו אחרי ברק", כתב יהודה ביומנו, "מין מתיחות שהנה יבקיעו התפוצצויות את דומיית הלילה". ביום ראשון, 10 באפריל 48', בא הרעם. "טרח, טרח, טרח. התפוצצויות פגזים, צרורות מטרטרים". ואז השתרר שקט. "פתאום לא שמענו יריות ממשטרת הר כנען", אומרת רחל. "יהודה קפץ על סוס ללא אוכף ודהר לשם. הכל היה מלא מוקשים אבל הוא דהר מהר מאוד. כשחזר אמר לנו: 'משטרת הר כנען בידינו. הערבים ברחו'. באיזו שמחה דיבר". יהודה התגייס לחטיבת "הגולן" של צה"ל. לחם בחיפה ובבית­שאן. עפרונו הבלתי מחודד חותך באזמל המיתוסים של הימים ההם. "יש פה כמה אנשי קיבוצים שמרגישים את עצמם יותר מהעירוניים (לצערי, עלי להודות שגם אני לא הייתי יותר טוב). משתמטים מכל מיני עבודות שהעירוניים לא משתמטים מהן. פשוט הם אומרים, 'אנחנו הזענו בקיבוץ ואנו נחזור גם להזיע שם, למה להזיע פה?'. אין קשר בין האנשים. העירוניים סגורים במעגל שלהם. מרגישים עצמם נחותי דרגה ומדברים עלינו בחריקת שיניים ובשנאה". גם המוסר המידלדל של הבנות הטריד אותו. "מבחינה חברתית, הבנות יורדות בצבא בצורה האיומה ביו תר. הן נהפכות ל... ממש. תאר לך חברה שקיבלה חינוך בחברת נוער בקיבוץ של השומר הצעיר ופה יורדת לזונה שמוכרת את גופה לכל אחד. לא הכרתי הרבה בנות מזרמים דתיים אחרים, אך הירידה הרבה יותר גדולה אצל בנות השומר הצעיר. לדתיות יש בחור אחד ולו הן מתמסרות, לא כן השומרניקיות. וזה מפליא אותי. ה'שומר' הרי מחנך את הבנות להכרת חיי המין. הרי עד גיל 16 הן התרחצו יחד ופה, כשאתה רואה אותן, נדמה לך שהן יצאו מבית נזירות והן בעצם רעבות לבנים. אומללות, מה תהיינה כשתתבגרנה?". המחשבות האלה מביאות את יהודה לבדוק את הדתיות שלו. האם הצליח לשמור עליה במסגרת הצבאית? "מבחינה דתית החזקתי מעמד, חוץ מפעם שנסעתי בשבת להנאתי. אמנם היו שבתות שבהן לא הרגשתי את השבת, אבל התאמנתי, נסעתי לרגל תפקיד". אמונתו די חזקה ולמרות זאת לפעמים הוא מרגיש שלא כל כך. בוויכוחים על הדת הוא תמיד נכשל. "אתה, יומני, בטח מתפלא שאני לא כותב בך יותר, אך האמן לי, יש לי המון לכתוב, אך הכל נמצא בראש... כשאני מתחיל לכתוב... אני מתחיל לשפץ ולהבריק כדי שזה ימצא חן בעיני הקורא ואז יורד כל טעם הכתיבה". תרמילים, קליעים ומכתב ב­26 באפריל 48' החל יהודה אלטמן לחיות את מותו. לשיר שכתב לאהובתו קרא "רחל". "הה, רחל היקרה לי מכל עודדתיני למשוך בעול הפצת לי כשמש אור חממתיני בלילות כפור עתה, בתוקף חיים אכזריים נצטרך להיות בודדים להיפרד כן, רחל, החיים כפונו ממעיין אושרנו הרחיקונו את כל חלומותינו הרסו ובנו מאסו אך נשבעתי לך אוהב לנצח בי תהיי חקוקה אם גופותינו הופרדו נשמותינו לא ניתקו נשבעתי... עד אחרון רגעי עד סוף טיפת דמי שמך הטהור על דל שפתי יינשא". חצי שנה אחרי כתב מבית­שאן: "ושוב חיים במתיחות, ושוב אותה ציפייה ארורה, ושוב החיכיון הזה. כשבכל רגע יכולה להתקבל פקודת יציאה. יש לי בקשה, אף על פי שזה כל כך שטותי, אך בכל זאת. אם אפול ­ קברוני בביריה ולא בצפת. את התפילין עם הסידור שלי מסרו לדוד לכשיגדל. לרחל מסרו את המכתבים שלי ואל תצטערו עלי כי אין על מה. טובים ממני נפלו, סתם שטויות". לילה אחד, השעה היתה כמעט שלוש, גילתה אותו רחל ליד מיטתה. רגליו היו נפוחות מכוויות. הוא סיפר לה שברח מבית החולים. "הרגליים שרפו לו נורא", אומרת רחל. הוא הביט בה ואמר: "אם לא אחזור תלכי עם דובי (אחד מחברי הגרעין). הוא הכי מתאים לך". היא אמרה לו שיפסיק עם השטויות וכעבור כמה שעות ליוותה אותו לשער. "הוא עבר מחבר לחבר, לחץ יד לכל אחד, כאילו רצה לומר שלום. יותר לא ראיתי אותו". דודו ראה את אחיו בפעם האחרונה לבוש מדים. הוא בא לבקר אותו בכפר­הרא"ה, בבית של הרב אריה בינה (בינוסובסקי) שאצלו התחנך. "הוא נראה לי הכי גדול עלי אדמות. הוא הביא לי שק עם תרמילים וקליעים. אני אוכל את עצמי שלא שמרתי על השק. בתוכו היה המכתב האחרון שכתב לי". בגאווה לקח דודו את אחיו החייל לסיבוב בכפר. הם טיילו לכיוון הים. יהודה טרח להשאיר לאחיו מעין צוואה חינוכית והסביר לו שעליו להשלים את לימודיו בכפר­הרא"ה ויהי מה. אחר כך דיברו על אהבת מולדת ועל טרומפלדור. "הוא אמר לי שהמושג 'טוב למות בעד ארצנו' הוא לא סתמי. שאלתי אותו אם כל חייל נהרג בשביל הארץ שלנו. יהודה אמר שלא, אבל יש דברים בגו. טרומפלדור לא סתם אמר את המשפט שלו". בסוף נובמבר 48' ירד יהודה לאורים שבנגב. הצבא המצרי צר על האזור. קרבות ניטשו מדי יום. אלטמן ועוד חבר ניסו למצוא פרצה בחומת המצור ונהרגו. זה היה ב­8 בדצמבר 48'. את הבשורה קיבלה רחל כשישבה ליד מכונת התפירה. "אני זוכרת שעשיתי כמה לעאט'ס (טלאים). מרוב תדהמה נשברה לי המחט ונתקעה באצבע. לא הרגשתי כאב. מותו היה כואב יותר. מחריד. היה לי רק בכי ובכי. לא יכולתי לדבר". אחר כך תלו מודעה עם שמו על הלוח בחדר האוכל. אברהם נוריאל, מאנשי ביריה, תיעד בעיתון "זרעים" את רגעי הקריעה. ליהודה קרא יגאל לרחל קרא דבורה: "משהגיעה לפתח חדר האוכל ראתה גיליון גדול מהרגיל מודבק על הלוח ומסגרת שחורה מסביב. כבמחטים נדקר לבה. בצעדים מהירים ניגשה ללוח. אך משהחלה לקרוא פג לבה. בצעדים כושלים הלכה לחדרה. החברות נתלוו אליה. משהגיעה לחדר נפלה על המיטה ופרצה בבכי קולני. לרגעים הפסיקה לבכות ושוב חזרו הדמעות והחניקוה. 'אולי אדליק את המנורה?', שאלה חברתה, 'לא אל תדליקי, השאירי אותי בחושך', ענתה לה". לדודו לא טרחו כלל לספר. הוא היה אז בן תשע. עוד לא הניח תפילין, אך הרב בינה, שאצלו גר, חייב אותו להתפלל. היה עומד במטבח ופוזל בעין אחת לסידור ובעין אחת למדור "לזכר נעדרים" בעיתון "הצופה". לראות את שמות הנופלים. יום אחד, תוך כדי שהוא עומד ומתנועע נחו עיני דודו על הכותרת: "יהודה אלטמן נפל". "הפסקתי להתפלל ורצתי עם העיתון לרב בינה", הוא מספר. "הוא אמר לי שייתכן שזה מישהו אחר, אבל אני התעקשתי. היתה תמונה והפרטים היו לגמרי זהים. הזעיקו את אבא. הוא התנצל. אמר שרצו להגן עלי". דובי וכמה חברים חטפו את גופתו של אלטמן מבית הקברות הזמני בגבולות וטמנו אותה באדמת ביריה. רחל נסעה לבסיס שלו, בג'וליס, לאסוף את חפציו. "לא פתחתי כלום", היא אומרת. "נתתי הכל למרכז המשק. אחרי כמה ימים נתנו לי את יומן החיים שלו ואני בכלל לא ידעתי שהוא כתב יומן". בינתיים התפרק קיבוץ ביריה, אך רחל החליטה שהיא לא זזה. היא שכרה חדר בצפת, עבדה בבית חולים לחולי שחפת ואחר כך עברה לוויצו. פעם בשבוע הלכה לבד על הכביש השומם מצפת כדי לעלות לקבר. ההלוויה השנייה ב­26 בדצמבר 50', שעה 10:50. ישראל אלטמן משגר מברק מתל­אביב. ב­11:35 שודר המברק בצפת: "דחוף, רחל אצל ויצו צפת", נכתב בעיפרון, "ההלוויה של יהודה ז"ל תתקיים ב­27 בדצמבר, תשע בבוקר, בנחלת יצחק. ישראל אלטמן". המברק התקבל בוויצו אצל האחות הראשית שאימצה את רחל. "היא לא מסרה לי את הטלגרמה כי לא רצתה לראות אותי בבכי ובמצב רוח לא טוב. לכן לא הגעתי להלוויה". "אחי נקבר פעמיים", אומר דודו, "ואני לא הייתי באף הלוויה. לא בביריה, לא בנחלת יצחק". ­ למה לא בנחלת יצחק? רחל: "הוא היה קטן מדי". דודו: "אתה מבין? זאת היתה הגישה. כולם רצו לשמור עלי, שלא איפגע". ­ ומה זה עשה לך? "לא האמנתי שהוא מת. סובבתי ברחוב את הראש אחרי כל חייל לראות אם זה לא אחי יהודה. לבית הקברות בנחלת יצחק הייתי נכנס בשביל צדדי. כניסה בשביל הראשי התפרשה אצלי כהודאה במותו". ­ כעסת על אביך? "היום אני מבין שזאת היתה תקופה כזאת, שהוא ניסה לעשות הכי טוב, אבל אז רתחתי". מאותו רגע החל דודו להתנתק מהדת. "אמרתי שאני ממשיך בדרכו של יהודה, אך עלי להיות יותר שורשי. בארץ להיות יותר שורשי היה לעברת את השם". פעם טייל לעין­מור שליד עבדת. "וברגע אחד אמרתי שאני מחליף את שמי לעין­מור. ביקשתי מחבריי שאם איהרג, שיקברו אותי שם. בדיוק במקום הזה קברו כעבור שנים את בן­גוריון". היום דודו הוא רס"ן במילואים. לאחר שהשתחרר התיישב במושב לכיש, היה מדריך ראשי בסמינר למדריכי נוער בבית­ברל, התחתן עם חיותה וקרא לבכורו יהודה. הבן, צלם במקצועו, חי בגרמניה ומקפיד להיקרא יהודה אלטמן. מנישואיו השניים של דודו, לפנינה, מורת דרך גם היא, נולדו עוד שלושה ילדים. מבלי שתדע על שהתרחש, החלה גם רחל לחזור לחיים. מדי פעם היתה שבה מצפת לחופשה בתל­אביב. פעם יצאה לטייל ואיזה אלכס פנה אליה. היא סיפרה לבנות בוויצו שתל­אביב מלאה פרחחים ואי אפשר ללכת בשקט ברחוב. כעבור כמה חודשים חזרה שוב והוא ארב לה. "הפעם לא תסרבי לי", אמר. הם הלכו לסרט בקולנוע עדן. אלכס רצה ללוות אותה הביתה והיא סירבה. "מה את חושבת, שאני אוכל בחורות?", נעלב אלכס והיא נעתרה. "אחרי כמה ימים קיבלתי לוויצו מה זה מכתב. אם מישהו היה קורא היה מאבד את הראש. קראתי כל מילה לחברות". יום אחד הופיעה אמו של הבחור בצפת. בתל­אביב רצו שמועות שלרחל יש חבר צמ וד. אולי אפילו התחתנה. החותנת לעתיד לא רצתה להיות מופתעת בליל החתונה. הם התחתנו ברבנות בצפת. אחר כך חגגו. גם את פרידתה מצפת. "עד ארבע וחצי בבוקר", היא מדייקת. רחל חזרה לתל­אביב, ארבעה ילדים נולדו ויהודה כל הזמן נשאר בראש שלה. "אי אפשר לשכוח אותו. אי אפשר. אמנם התחתנתי, הבאתי ילדים, אבל הוא היה משהו אחר. לא התחתנתי כל כך מתוך אהבה. לא היתה לי ברירה". ­ למה? "הביתה לאבא לא יכולתי לחזור וחשבתי שאם לא אעזור לעצמי, אף אחד לא יעזור לי. אהבה? מתאהבים? בסוף אחד מתרגל לשני". ­ זה לא דומה למה שהיה לך עם יהודה. "עם יהודה זה היה משהו אחר לגמרי. כזה איש כייפי. תמיד נתן לך להרגיש שהוא סביבך. ואני, שהתייתמתי מגיל קטן כל כך, הייתי צריכה את זה". הבכורה שלה, נילי, גדלה עם הסיפורים על יהודה. זה היה חלק מהחיים במשפחה. "באופן טבעי המשכנו עם הזיכרון של יהודה", מספרת הבת, "כל השנים היתה לו נוכחות. יום אחד, אחרי 50 שנה, היא קמה, אמא שלי, ואמרה: 'זהו, אנחנו הולכות לחפש את הקבר שלו ואני רוצה למצוא גם את הילד ההוא (דודו) ואנחנו עושות את זה עכשיו, הרגע". מכתב בשקית ניילון אני מזהה עיגול אדום סביב עיני רחל. פס צר של כאב. בידה השמאלית היא מהדקת את משקפיה העבים לאפה. "אני יש לי חברה שקוראים לה שולה. גם היא היתה בביריה. לפעמים שמרה עם יהודה. עכשיו היא גרה לא רחוק מבית הקברות בנחלת יצחק. בכל פעם שאנחנו נפגשות אנחנו מדברות עליו. פעם היא אמרה לי שהיא באה יום לפני שבאות המשפחות ביום הזיכרון, אבל היא כבר לא רואה אף אחד ליד הקבר. אמרתי לה שלא ייתכן, שיש לו אח ואני זוכרת אותו כשהיה בגיל תשע". כעבור כמה ימים עלתה לקבר עם בתה נילי. "הבת שלי העלתה רעיון לכתוב מכתב ולהשאיר על המצבה. אמרתי לה: 'את נורמלית? מי עושה דבר כזה?'". "אמא, מה אכפת לך?", התעקשה נילי. "בסדר", נכנעה רחל, "אבל אל תשאירי מספר טלפון. לא יודעת, לא ראיתי את הבן אדם כל כך הרבה שנים". "אז אני אכתוב את המספר שלי", התעקשה הבת וכך היה. היה יום גשום וסחוף רוח. הן עמדו כמה דקות ליד הקבר. אחר כך הניחו את המכתב בשקית ניילון, הניחו אבן על השקית והלכו. כעבור שבוע, במוצאי שבת, צלצל הפלאפון של נילי. "בדיוק היינו בדרך לאירוע משפחתי", מספרת רחל. "צעקתי 'דודו' והיתה שתיקה על הקו". הוא סי פר לה שמצא את המכתב וביקש שייפגשו. קבעו אצלו בעין כרם, ביום חמישי. "השתגעתי, איך אוכל לחכות עד יום חמישי? סיפרתי למנהל המתנ"ס שבו אני עובדת, סיפרתי לפסיכולוג של העיוורים. כל הזמן רק דיברתי על זה. וכל אחד אמר לי: 'תשמעי, את סוגרת מעגל', ואני אמרתי: 'אני לא יודעת מה יהיה מזה'. חשבתי: 'מה אני צריכה לפתוח את הפצעים שלו?'. התלבטתי. "ביום חמישי הלכנו. הבת שלי אמרה לי: 'את רוצה ואליום?', ואמרתי לה: 'בחיים לא לקחתי ואליום, אז עכשיו אקח?'. הגענו לעין כרם, ואיזו התרגשות. בכינו אחד על השני והתחלנו לספר. לא יכולנו לזוז. ישבנו ודיברנו על יהודה. כל הזמן דיברנו. איך הייתי מסתובבת עם דודו בביריה, איך יום אחד דודו אמר לי: 'למה את לא הולכת איתי לשם?', 'שם' היה הקבר של יהודה ואני אמרתי שאני עייפה. מה, אני צריכה להכאיב לו?". דודו: "כולם רצו לשמור עלי. לא יכול לבוא בטענות לאף אחד אבל זה הטריד אותי. תקופה מסוימת לרחל היה איזה קשר עם אמא שלי ואני לא ידעתי. איתי איש לא יצר קשר. הנורא ביותר היה שאף אחד, למשל משרד הביטחון, לא חשב שצריך לטפל גם באחים. מטפלים בהורים, באלמנות, אבל אני סחבתי את זה 50 שנה ואיש לא טיפל בי. אתה לבדך נושא משא כזה כבד ואין מושיע". ­ אז רחל היתה המושיע. "לחשוב שאחרי 50 שנה המעגל ייסגר דווקא ליד הקבר עם מכתב תמוה לחלוטין, 'נא להתקשר', ואני מדבר עם בתה. זה הרבה יותר ממרגש. ואז, מאותו יום שנפגשנו, נפתחו בי המון סכרים. הדמעות זורמות חופשי. ילדי בחיים לא ראו אותי ככה. עד אז לא העזתי לבכות. רחל פתחה אצלי משהו. בכל פעם שאני רואה אותה אני בוכה". דודו מפנה את פניו לחלון ואני מקפיד להביט ישר. שתיקה מתחילה לעמוד בינינו. אבל הגליל ממוסס את המועקה. הנה בקעת גנוסר, גם סחנין מפויסת. אנחנו עוצרים אצל עאטף הגידם במסעדת לב הגליל. לא רחוק משפרעם. המקום בוכה, אבל לא מהסיבות שלנו. השיפודים המעולים של עאטף עדיין לא הצליחו למחוק את המהומות. המון שולחנות ריקים, אבל בעל הבית אומר שלא נורא. לקראת סוף השבוע, אינשאללה, יהיה יותר טוב. החדר של יהודה אנחנו ממשיכים להצפין לביריה. "אתה יודע איזה מרירות זה השכול?", הוא אומר פתאום, "שנים לחמתי שלא יהיה לי פרצוף חמוץ. מתחתי בכוח את השפתיים כדי לקבל פנים צוחקות. סמיילי". אנחנו מתקרבים והוא מריץ טלפונים למצודת ביריה. שיעשו טובה ולא יסגרו בארבע. הוא שקע בחוברת הצהובה שהחזיק ושאל אותי אם אני יודע מה מקור השם ביריה. "על שם חבל מגוריהם של בני ברי למטה אשר", הקריא לי. "המשפחה הזאת ישבה בסביבות ביריה­צפת, עד שהאשורים החריבו את הגליל". ועוד הוא מספר לי: "אחרי חורבן בית שני פרח שם יישוב יהודי. גידלו זיתים משובחים". אבל ביריה זכתה לא רק לשמן טוב אלא גם לשם טוב. התלמוד מזכיר שישה מחכמי המשנה, בני המקום, שהקימו שם את בית מדרשם. "אתה יודע", ממשיך דודו, "שיש כמה קברים ליד ביריה ואחד מהם מיוחס לבניהו בן יהוידע, משרי הצבא של דוד המלך. קבר אחר מיוחס לתנא אבא שאול ולאשתו. לפני כ­150 שנה חרז המשורר ר' אהרון צבי אשכנזי: "וכפר ביריא, איתן קשתו, ושם אבא שאול ואשתו". טיפסנו על גדר המצודה כי לדודו היה חשוב להסתובב בחצר. "פה היה חדר האוכל", הצביע, "ליד הדלת עמדה חבית מים וכל אחד ניגש עם מצקת ולקח". הוא הראה לי את החדר של יהודה ועצר לצילום ליד ארז הלבנון שבחצר. "כאן התאמנו בכידון", נזכר. אחר כך גירש אותנו השומר אל מחוץ לגדר. עמדנו קרוב לחומת האבן שלידה הצטלם אז עם רחל. עצרנו ליד איש עם ציצית שצלה שוקי עוף. מהנדס אזורי של הקרן הקיימת. דודו: "ידעת שמישהו היה קבור פה?". המהנדס: "לא, לא שמעתי". דודו: "אחי נקבר פה". המהנדס: "ירחם השם. איך קראו לו?". דודו: "יהודה אלטמן. לא שמעת?". הבטנו למטה. שיירת מחפשי זיווגים עשתה דרכה לקברו של הרב יהונתן בן עוזיאל. התחיל להחשיך ודודו הציע שנחזור למכונית. ממילא לא נמצא היום את הקבר וצינת החרמון ירדה על יער ביריה.