שיחקו אותה, החבר'ה מהשכונה בדרך משכונת התקווה אל המסך, הפכה כיכר המיואשים ל"כיכר החלומות", החיים הפכו לסרט ורק ברוך ששון, מורד ויונתן דני לא מתבלבלים שי להב 04/05/01 חצי שעה כבר עברה מהמועד שבו קבענו להיפגש, ואני ויונתן דני עדיין יושבים בדירה שלו בלב שכונת התקווה ומחכים לאדונים ברוך ששון ומורד. פתאום מצלצל הטלפון בסלון. מהשפופרת בוקעים קולות של אשה מבוגרת נרגשת וגבר עצבני. מתברר שששון הלך לאיבוד והגיע לבסוף לדירה של אמא של דני, שנמצאת באותו בלוק. "איפה אתה? אני מחכה פה ימבה זמן עם העיתונאי!", פותח דני בסאגה. "כבר שעה שאני שורק לך מלמטה, אתה לא שומע?", ששון מתגונן. "שורק לי מלמטה? מה אתה, באבון? אני גר בקומה שלישית והחלונות סגורים!".אחרי כעשר שניות פורץ לחלל הדירה גבר גדל גוף עם שלייקעס ורודים הנמתחים על פני טי שירט לבנה ובטן הגונה, מצופים בווסט אפור. "האמת היא", ששון מתנשף, "שלא מצאתי את האור בחדר מדרגות ופחדתי להיכנס לבד למעלית. בגלל זה התעכבתי". עוד זה מדבר ולסלון נכנס בנונשלנטיות בחור ארוך ורזה, עם תיק צלמים על הכתף. "מה, איחרתי? לא שמתי לב". נעים מאוד. מורד, בשבילכם.הסצנה הזו יכלה להיכנס בקלות לתסריט של הסרט החדש העולה בשבוע הבא, "כיכר החלומות", ולא במקרה. התסריטאי והבמאי, בני תורתי, תפר את הדמויות של ברוך ששון ויו נתן דני (שנקראים ברוך ויונתן גם בסרט) לאורך שנים, מאז שהכיר את הפיגורות האמיתיות בשכונת התקווה. את מורד, הצעיר שבחבורה, הוא הוסיף מאוחר יותר. למרות שהשלושה הם הדבר הרחוק ביותר משחקנים מקצועיים (דני וששון שיחקו רק בסרטו הקודם של תורתי, "יוננאן", לפני 15 שנה), ועל אף שהקאסט כלל שמות נוצצים כמו יונה אליאן, איילת זורר, ניר לוי, יוסף שילוח ואחרים, הרי שששון, דני ומורד זכו לנתחים רבים ומשמעותיים מאוד במוצר המוגמר. צפייה בסרט מוכיחה שההפתעה לא התבטאה רק במינון זמן המסך שלהם. במילותיו של ששון: "כל הזמן השחקנים אמרו לנו שאנחנו גונבים להם את ההצגה. לא הבנתי מה לאנשים כמונו וללגנוב הצגה ממוחמד בכרי ויוסף שילוח. אבל אתה יודע מה? יש בזה משהו"."כיכר החלומות" צולם בשכונת עזרא בדרום תל אביב, ובהתאמה מתאר את הווי השכונות, אי שם בשנות השבעים, על כל מאפייניו. יש שם את בית הקולנוע השכונתי, הגיבורים המקומיים ושוטי הכפר, המגולמים בידי ששון, דני ומורד. חייהם של השלושה, גברים במיטב שנותיהם, נעים סביב שיאים כדוגמת איסוף קרשים לקראת ל"ג בעומר הקרב, ולחלופין ­ משחקי קלפים באמצע היום. גם מי שחול ק על רמתו של הסרט (שקטף מספר אוסקרים מקומיים בטקס האחרון, בין היתר את פרס במאי השנה), לא יכול שלא להתרשם מהאותנטיות שלו. לשלישייה האלמונית יש תרומה נכבדה בהשגת הדמיון למקור, גם מעצם העובדה שאינם שחקנים מקצועיים וגם הודות לכך שהביוגרפיות שלהם לא שונות בהרבה מדמויותיהם הקולנועיות. ברוך ששון, 51, נולד וגדל בשכונת התקווה. "אני הייתי מאלה שישבו על הברזלים, מגיל 18 עד 30. אנשים שלא עובדים, רק עושים בלגנים. ישבנו בכיכר במרכז השכונה, ברחוב האצ"ל, ליד הקיוסק של יואל. ככה כל היום. 50 יורדים מהברזלים, 80 עולים. בשישי בלילה עושים חראקות, מגיעה המשטרה וכולם שורקים לה בוז. יום אחד בחור בשם שלמה שיחאני ריסס על הקיר שם 'כיכר המיואשים ­ מוות למלשינים', וזה התפרסם בכל הארץ. מפה השם המקורי של הסרט, שאחר כך החליפו ל'כיכר החלומות'. בצלאל אלוני הגיע לשם פעם, קלט אותי ואמר 'בחורצ'יק, רוצה לשחק בהצגה?'. הלכתי לחזרות, והוא הראה לי את הטקסט של ההצגה 'חשוד תמיד חשוד'. אני קורא ולא יודע מה אני קורא. אמרתי לו: 'בצלאל, אני לא ממש מבין ­ תן לי קטע ואני אאלתר'. ככה היה בכל שלוש ההצגות שעשיתי". ­ מתי זה היה?"לפני 15 שנה".מורד: "איזה 15? 30!".דני: "מה פתאום, 25. 30 בקושי".ששון: "טוב, לא משנה. העיקר שבכל ההצגות השתתפה גם עפרה חזה. נשמה כזו. הייתי איתה בקשר כל השנים. לפני 13 שנה העברתי לה את הדירה ליהוד. ביום שהיא מתה עברתי ניתוח לב. העבירו אותי אחרי הניתוח לחדר טיפול נמרץ. פתאום אני קולט את אשתי אומרת לפרופסור: 'אל תגיד לו שעפרה נפטרה'. הייתי עם צינורות על הפרצוף ולא יכולתי לדבר, אבל הדמעות התחילו לזגוג, ליזוג, לזלג, נו איך קוראים לזה?".דני: "תגיד שהתחלת לבכות וזהו. מה אתה מנסה להתחכם לי בעברית?".ששון: "נו, בסדר, אז בכיתי. לא חוכמה, עם כל הזכרונות שיש לי איתה. פעם הסדנה נסעה לשארם להופיע, במלחמת יום כיפור. אני ועפרה הגענו יומיים אחרי כולם, אז טסנו לשם ביחד בדקוטה. בשארם חיכינו לקומנדקר שיאסוף אותנו, ופתאום התחילה הפגזה אווירית. היא, מסכנה, מתחילה לרעוד וזה, ואני מנסה להרגיע אותה. בתכל'ס, הביצים שלי שיחקו פינג פונג מרוב פחד, הרי בחיים שלי לא ראיתי קרב אמיתי".ברוך הפך ברבות השנים לפעיל חברתי בשכונות. הוא היה חבר בפלג הדרום תל אביבי של הפנתרים השחורים, ונהג להופיע בהתנדבות בפני אסירים, לעבוד עם נוער, כאלה דברים. במסגרת הפעילות השכונתית פגש את בני תורתי, פעיל חברתי כשלעצמו. תורתי הזמין אותו לשחק בסרט הבכורה שלו, "יוננאן", לצד בחור צעיר שגדל איתו באותו רחוב, יונתן דני. דני הכיר את תורתי בקבוצת אל"ה ­ אזרחים למען שכונת התקווה, שפעלה בשנות השמונים במטרה לשפר את תדמית השכונה.ב"יוננאן", שעסק אף הוא בהוויית השכונות והשתתפו בו שחקנים חובבים בלבד, דני גילם בחור עם תסמונת דאון. בקטע השיא של העלילה הוא מרח את פרצופו של ששון, מנהיג חבורת הבריונים שהתעללה בו, בצואה. זמן קצר לאחר הקרנת הסרט חלה גם בביוגרפיה האמיתית של דני תפנית לכיוון המסריח של החיים. "נפלתי להרואין", הוא משחזר. "זה היה פרק ארוך וכואב, כמעט 14 שנה, שבא מקטע של לברוח מהמצוקות והרגשות שחייתי בהן. זה היה פתרון זמני, שהרס אצלי כל חלקה טובה. הגעתי כבר לסף ייאוש מוחלט, לקרקעית של למות או לצעוק לעזרה. בסוף אלוהים נתן לי את הכוח לעזור לעצמי, והגעתי לגשר הזיו, שמה נגמלתי. אני נקי כבר שנתיים". גם המפגש בין מורד, 34, לבני תורתי התרחש על רקע פעילות חברתית, הפעם בקשת הדמוקרטית המזרחית. מורד גדל בשכונת תל גיבורים בחולון ("שלוחה של בגדד") והתגורר עשר שנים כילד חוץ בקיבוץ יקום. אחר כך למד צילום, עבד בעיתון העיר וגם לימד בבית הספר הנסיוני לתקשורת קדמא, בשכונת התקווה. "הסרט הזה", הוא אומר, "הוא בשבילי ממש כמו לחזור לילדות, אל החבר'ה בשכונה".עלילת הסרט החדש עוסקת, בקצרה, בשני האחים מנדבון (ניר לוי ושרון רג'יניאנו), שמחליטים לפתוח מחדש את בית הקולנוע השכונתי שניהל אביהם המנוח ונסגר לפני 20 שנה. אברם (מוחמד בכרי), אחיו של האב, חוזר אל השכונה אחרי שנים רבות ונתקל ביחס צונן של המשפחה, בייחוד מצד האם (יונה אליאן). אחרי שהקולנוע משופץ מחליטים האחים לחנוך אותו בהקרנה של השלאגר ההודי "סאנגם", שכיכב בימי הזוהר של המקום, אלא שהעותק היחיד נמצא בידי אברם, המסרב למסור אותו. מכאן תצטרכו כבר לצפות בעצמכם.ההתחככות הזו בכוכבים מהשורה הראשונה של הקולנוע היתה אמורה, בתאוריה, לסחרר את ראשם של חברי השלישייה הסודית. בפועל, היוצרות כמעט התהפכו.דני: "בתור ילדים, אם היינו רואים את חיים יבין במציאות היינו סוגדים לו, אבל עם הניסיון הבנו שלא צריך ליפול מהרגליים כשרואים מפורסמים".מורד: "אנחנו לא ילדים, שצריכים לבקש חתימות. זו היתה חוויה מעניינת, והיה ממי ללמוד. גם דברים טובים וגם רעים. טובים מבחינת ההתייחסות הרצינית שלהם, ורעים בקטע של פוזות, מה פוזות. אנחנו התמסרנו לבני לגמרי. תרצה שנלך במים, נלך. הם, יש להם את הקטע של לשמור על הדימוי כדי להמשיך הלאה, אז הם אומרים לו 'בוא נעשה עוד טייק, צלם אותי מזווית אחרת' וכאלה".ששון: "בני מטבעו אדם ביישן. הוא כמעט לא קבע כלום בסרט, יותר נכון שיחק אותה לא קובע כלום. הוא כאילו עשה מה שהם רצו, אבל בסוף קבע בשקט מה שיהיה".מורד: "חבר שלי ביקר בסט ושאל אותי מי הבמאי. הראיתי לו והוא אמר 'מה, ההוא שיושב שם בצד ומעשן?'".מהדברים שאומרים בני החבורה על תורתי, מתברר כי הם ראו בו את נציג השכונה, שנקלע לטריטוריה זרה וכמעט עוינת. לעתים דומה שהם שימשו בסרט כשומרי ראש לא פחות משחקנים.ששון: "בשביל בני זה היה פיצ'ר רציני ראשון. הוא אף פעם לא עבד עם סטארים. רצינו שהוא יצליח ויתקדם הלאה, ואני אמרתי לו כל הזמן שגם אם לא אשחק אני אעזור לו".מורד: "אנחנו היינו אחת הצלעות בקיר שהגן עליו. אלינו הוא בא כדי לספר על מה שקורה לו, כאילו 'השחקן הזה עושה לי ת'מוות' וכאלה".דני: "עזרנו לו גם בהפקה, כדי שיוכל להיכנס לצלם בשכונות. מה, בשכונת עזרא כולם מפחדים מהמדינה. הם רואים מצלמה, ישר שולפים נשקים. בזכות הקשרים שלנו הצילום התאפשר. האמת היא שגם יכולנו לעזור לו בהוראות בימוי, כי כבר הכרנו את כל המהלכים, הטיפוסים, השפה, ההליכה, הכל. זה מהחיים שלנו. אבל זו היתה העבודה של בני. בסך הכל השחקנים היו איתנו על הכיפאק, הם אחלה חבר'ה".מורד: "כל לילה אחרי הצילומים אנשים מההפקה הביאו דרבוקות וכולם דפקו ריקודים ושירים. נגיד, אורי גבריאל, איילת זורר וכאלה".דני: "תראה, הם היו נחמדים אלינו כי לא איימנו על העתיד המקצועי שלהם. אם היינו שחקנים אמיתיים הם כבר היו מתנהגים אחרת".מורד: "למה, אתה לא רואה את עצמך בעתיד כשחקן?".דני: "אני לא באמת שחקן והמקצוע הזה עלול להוות איום מבחינתי כי יש בו תחרות. איפה שיש תחרות, אני לא שם. אם אני אמשיך זה יהיה רק עם בני, ובדמות שממש מדברת אלי. מה איתכם?".מורד: "אני לא פוסל".ששון: "למה לא? זה הכיף שלי בחיים".דני: "כן, זה נכון. ברוך תמיד היה כוכב זמר בשכונה. הוא היה עושה הופעות ברחוב יחד עם גיסו, משה חלטורה".השלישייה מספקת ב"כיכר החלומות" את הפן הצבעוני ואת ההתרפקות על הווי שכבר נכחד. הדיאלוגים שזורמים בתוך המשולש, ומצויים איפשהו במתחם שבין הבורקסים של זאב רווח לההצצות של אורי זוהר, עוד עשויים להפוך לרכיבי קאלט מבוקשים. במסגרת הדמיון בין התסריט למציאות, לא קשה לשחרר מבוגרי השכונות כמה אנחות של נוסטלגיה עזה. דני: "הסרט הזה מוקדש לדור ההורים, הוא סוג של מחווה. למשל, החזרה לסרטים הודיים. פעם זה היה הבילוי החברתי. בתי הקולנוע היו ענקיים, 800 מקומות, אפילו בתוך שכונת עזרא. כולם היו באים במוצאי שבת לראות 'טרזן', 'מצ'יסטה' ו'סאנגם'. הסרטים ההודיים היו ארוכים, אז אנשים נכנסו לאולם עם סלים. בהפסקה כולם פתחו הבאסטה, ואודרוב ­ סנדוויצ'ים".ששון: "זה היה כיף בלתי רגיל. סרטים ממש מרגשים. יצאנו עם העיניים אדומות, כי בכינו בכיף. היום כבר אין ממה לבכות, רק מהצרות. אח, אז אהבה היתה אהבה, שכנים היו שכנים ובכי היה בכי. בתקופה ההיא גם היינו הולכים מכות רק עם הידיים. היום אתה אומר מילה, ישר דוקרים אותך או יור ים".אבל אל תטעו בהומור ובדמויות הכמעט מגוכחות שמגלמים השלושה בסרט. שנים של פעילות חברתית ענפה עיצבו אצלם תפיסות עולם מוגדרות שפשוט מתבטאות בצורה מעודנת, ודאי ביחס לאלה של תנועות מזן הפנתרים השחורים, שששון היה פעיל בהן. בסופו של דבר, החתלתולים השחורים יודעים גם לנהום. דני: "הסרט אולי מצחיק בצפייה ראשונה, אבל זו לא המטרה. יש כאן בפירוש סוג של מחאה, כשהדבר הכי חשוב בחיים של בני 40 הוא לבנות מדורה ענקית. משהו הרי דפוק גם בהם וגם במערכת".ששון: "מה רע בזה? אני עד היום אוסף קרשים חודש לפני ל"ג בעומר ועושה משמרות של שמירה עליהם. פעם ראיתי מהמקלחת שילדים הדליקו לי את הקרשים לפני הזמן, ורצתי אליהם עם ברזל. מזל שאשתי עצרה אותי בכוח".דני: "זה שזה בסרט יצא צבעוני זה על הכיפאק, אבל אני זוכר מילדות אנשים מבוגרים מגלגלים צמיג עם מקל, כי לא היה להם משהו אחר לעשות. אתה מבין באיזה עולם חשוך חיינו? נכון, היה בזה כיף, אבל היה גם את הכאב מאחורה. אם קבוצת אל"ה, למשל, לא היתה קמה, בני אף פעם לא היה נהיה במאי. כל הזמן היינו צריכים לבנות קבוצות לחץ כדי לעשות משהו חיובי, כי האנשים בעמדות המפתח לא חשבו שנוכל להיות משהו חוץ ממכונאי או פחח".מורד: "במישור הנסתר של הסרט יש מחאה. אנחנו לא נעמוד עם שלטים ונצעק, אבל המציאות שאנחנו מציגים מחייבת מחאה".דני: "זה שהיום הולכים וקונים קלטות הודיות זה סוג של הוכחה. אני כבר לא מתבייש במי שאני. פעם חשבו שמי שקונה קלטת כזו הוא מנדטור".מורד: "המהלך הזה של רב תרבותיות בעולם מאפשר לנו לתת ביטוי לתרבות שפה נדחקה ושמו עליה חול ורפש. פעם רצינו להיות חדשים ובלונדינים, גם אני בקיבוץ הפסקתי לדבר בח' וע', אבל היום הכל חוזר. זה קורה גם עם הערבים. מוחמד בכרי סיפר לנו שבהקרנה של הסרט בחיפה הקהל הערבי מחא כפיים והתחיל לרקוד בסוף. האנשים שם ראו שסוף­סוף יש מקום לתרבות הזו, שדומה לשלהם".מה שמתקשר ישירות לעובדת שינוי שמו של הסרט, ממש בדקה התשעים. אם בטקס פרסי האקדמיה לפני שנה הוא הוצג כ"כיכר המיואשים", הרי שבצאתו לאקרנים הוא קרוי "כיכר החלומות", ולא בכדי. דני: "בהקרנות לאקדמיה חברי האקדמיה לא נכנסו בכלל בגלל הצירוף של המילה 'מיואשים' עם במאי מהשכונות. זה כאילו 'עוד פעם אתה בא לבלבל לנו ת'מוח עם קיפוח וכל זה?'. האמת היא שאני חושב שהסרט מדבר יותר לצד שלנו מלשינקינאים. בגלל זה חילקו את ההקרנה בתל אביב לשני אולמות. זה במגדל עזריאלי לחבר'ה מהשכונה, ופאר בשביל הצפונציקים. לא מערבבים שמחה בשמחה".וכחלק מהתאוריה הזו, שלושת הסטארים החדשים לא מתביישים להדביק בעצמם כרזות של הסרט באיזורים אסטרטגיים במיוחד, כמו התחנה המרכזית הישנה. "אין עלינו פוזה של שחקנים", ששון מסביר. "העיקר לעזור לסרט".מורד: "נתפס אתמול הפוסטר, אחי?".ששון: "אף אחד לא יוכל לגעת בו".כמפיקים בפועל, השלושה יושבים בסלון של דני ומנתחים את איכות הצבע בהקרנה האחרונה, טיב יחסי הציבור וסיכויי ההצלחה. "לי דווקא נראה שיהיה פה משהו יפה", חוזה המנהל דני, בסנדלים תנ"כיים וחולצה שלא מצליחה לחצות את קו הפופיק, מפאת הכרס. "הבעיה היא המצב הבטחוני וזה שאנשים לא הולכים לסרטים ישראליים"."שזה באמת חבל", מחרה אחריו ששון. "זו טעות של כולנו, כולל שלי. האמת היא שאני מעדיף סרטים ישראליים. לא צריך להתאמץ כדי לקרוא את התרגום".