הנה מוטלות גופותינו קשה להאמין כמה אכזרית יכולה המציאות להיות עבור בני משפחותיהם של נרצחים ונרצחות בישראל חן קוטס­בר 18/05/01 ראשונה הגיעה אורה ברז, שבתה תמר נרצחה על גג חנות ביתילי ברמת­גן. על צווארה היתה תלויה שרשרת עם תליון שבו משובצת תמונת בתה המתה. ברז המתינה בחוץ ועישנה בשרשרת. אחריה הגיעה לרה צינמן, שבתה גנית נרצחה על ידי חברה לשעבר. הן התחבקו. רפי קיקוס, אביה של חנית ז"ל, הביא עימו תמונה גדולה של חנית והראה אותה לחברים. צביקה אושר, אביו של גלעד, הגיע בג'יפ שבו זכה הבן במסגרת תוכנית המנויים של מפעל הפיס, כחמש שנים לאחר שנרצח ביפן. הבן נרצח, אבל צביקה לא ביטל את המנוי במפעל הפיס. שוב הם התחבקו. דב ורינה מיצ'ל, הוריו של גיל שנרצח בגלל שהעיר לנהג בכביש, הביאו את הכיבוד. יעל רוזמן, אמו של אסף שטיירמן שנרצח בכפר­סבא, חילקה ואפלים ובייגלה לצלחות קרטון מעוטרות פרחים ואחר כך יצאה לעשן. עופר וישי דמתי, אחיה של איילה הופטמן­דמתי שנרצחה על ידי בעלה לשעבר במכות פטיש, סיפרו על שתי בנותיה של איילה שנותרו יתומות. עופר מגדל אותן. מזל, אברהם ונאוה מיכאלי, הוריו ואחותו של אלון מיכאלי שנרצח בחוף הים במהלך ויכוח על כיסא נוח, הגיעו באיחור.אחת לשלושה שבועות מתכנסים חברי ארגון "משפחות נרצחים ונרצחות" במרכז הישראלי לעזרה עצמית, בבית ליגת נשים (לנ"י) במרכז תל­אביב. הארגון הוקם ביוזמת אורה ברז במטרה לפעול למען זכויות משפחות הנרצחים ושינוי מעמדן, וכן לצורך תמיכת המשפחות ­ נפשית ורגשית ­ זו בזו.בשלוש השנים האחרונות, מאז נוסד, הצטרף הארגון לקואליציה לקידום זכויות קורבנות עבירה, ופעל רבות, בין השאר לקידום חוק זכויות נפגעי עבירה, שהתקבל בכנסת בחודש מארס האחרון ושיוחל בהדרגה בחודשים הקרובים. "בחוק הזה", אומרת ברז, "אנחנו רואים הנצחה של הילדים המתים".ביום שני הקרוב, 21 במאי, יקיים הארגון כנס בנושא "מעמדם וזכויותיהם של משפחות נרצחים ונרצחות בישראל", במטרה להבהיר למשפחות הנרצחים והנרצחות בארץ את מעמדן וזכויותיהן.16 משפחות הצטרפו עד היום לארגון. לא כולן פעילות, לא כולן מגיעות לכל המפגשים. אלה הפנים והשמות מאחורי הסטטיסטיקה של מעשי הרצח והאלימות בישראל. מקרים שנחקקו בזיכרון הציבורי ולעתים הותירו בו צלקת.על פי נתוני הארגון ישנם היום בארץ כ­1,500 משפחות של נרצחות ונרצחים. החוק החדש שינה את ההתייחסות אליהן. הוא רואה בהן "נפגעי עבירה" ונותן להן מעין מעמד בהליך המשפטי. בני מש פחות הקורבנות רשאים, למשל, לעיין בכתב האישום נגד החשוד ברצח, לקבל מידע על ההליך הפלילי, על מאסר של הנאשם, להביע עמדה לעניין הסדר טיעון, עמדה לפני ועדת שחרורים, חנינה ועוד.אבל זה לא מספק.למשפחות נפגעי צה"ל יש את משרד הביטחון. לנפגעי פעולות האיבה ­ את הביטוח הלאומי. למשפחות הנרצחים והנרצחות בישראל אין כתובת. הן לא מוכרות כבעלות זכויות סוציאליות; לא זוכות לעזרה נפשית או כלכלית ולא נהנות משירותי סיוע או פיצויים. הן, כך נראה, ילדיה החורגים של מדינה אלימה שלא הצליחה להבטיח את שלום הנרצח ולא דואגת ליקיריו אחרי מותו.בני המשפחות החברות בארגון מדגישים אמנם שדלתותיהם של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, והמשנה לפרקליטת המדינה, יהודית קרפ, וגם של חברי הכנסת פתוחות בפניהם, אבל אין בכך די. נצחון הרוצחים ישבנו סביב שולחנות פורמייקה נמוכים, סדורים בצורת האות ח', ודיברנו. גלשנו מכאב אישי לטענה ציבורית, מתחושות של עלבון וחוסר אונים לכעס ולתחושת נקם. בשיחה הם מציירים את שברם הגדול של מי שיקיריהם נלקחו מהם ברגע, באכזריות השמורה למעשי אלימות, בתחושת הסתמיות הצורבת. בדבריהם הם מגישים כתב אשמה קשה נגד חברה ישראלית אלימה ומנוכרת שקוברת את מתיה וממשיכה לסיפור הבא. הם מדברים על זילות החיים ועל הקלות הבלתי נסבלת של הקיום; על חוסר יחסה של החברה אליהם; על הרוצחים שמשתקמים, מתחתנים, יולדים ילדים, יוצאים לחופשות ומשתחררים מהכלא, ועל יקיריהם המתים שנשארים בקבריהם."ההרגשה היא שרוצחי הילדים שלנו הם המנצחים", אומרת לנה צינמן, "ואנחנו נשארנו עם התבוסה. עד שגנית נרצחה חייתי באשליות. היום אני מבינה שהחיים האמיתיים במדינת ישראל הם אלימות ואי צדק".אורה ברז: "את הקורבן שוכחים. מרחמים על הרוצח. הילדים שלנו שוכבים ארבע אמות מתחת לאדמה, והרוצחים שלהם מקימים משפחות. אומרים לי הרבה פעמים: 'איפה הרחמנות שלך?'. איש ש"ס אמר לי את זה על חוק דרעי. הוא אמר לי: 'את יודעת מה זה שנה במאסר?'. אמרתי לו: 'אתה יודע מה זה ארבע שנים בלי הבת שלי?'". הישרדות מזל מיכאלי: "אני לא רוצה לחיות. אם לא היו לי עוד ילדים, הייתי מתאבדת. אני שרופה. קמה בבוקר, רוצה שיעבור היום. רצחו לי את הילד בגלל כיסא נוח. במדינה הזאת, גם איך שאתה מת זאת פריבילגיה. כשהילד שלך נרצח בים, על כיסא נוח, בלי סיבה, בגלל אלימות, אף אחד לא עושה לו כבוד. זה לא אבל לאומי. למה שיהיה? זאת רק אלימות. זה רק הילד של מזל מיכאלי. אנשים שומעים 'נרצח', כולם מתחמקים. לא יודעים שהיום זה הילד של מזל מיכאלי, מחר זה יכול להיות הילד שלהם".יעל רוזמן: "את יולדת ילד, שומרת עליו, מגדלת אותו. בסוף מישהו בא וקוטף לך אותו. סתם. אין במדינה משמעות לחיי אדם".דב מיצ'ל: "אם חיי אדם היו שווים כאן משהו, אז ילד היה הולך לבלות וחוזר הביתה בשק שחור? אנחנו חיים בג'ונגל, במדינה שבה החזק שורד והחלש נרצח". קבלת הבשורה למרות שמעשי רצח נעשו שכיחים בישראל, עדיין לא פותח מנגנון מסודר של הודעה למשפחת נרצח על האסון.את מזל מיכאלי הזעיק לבית החולים חבר של בנה אלון ­ בטלפון. לעופר דמתי קראה שכנה; "היא אמרה לי: 'לך, יש בלגן אצל אחותך'. הגעתי וראיתי עיתונאים ושוטרים. הבנתי שידעתי אחרון".ההודעה על מציאת גופה, ככל הנראה של תמר ברז ז"ל, שודרה בחדשות ברדיו לפני שהגיעה לאורה, אמה. אורה ברז: "לא מתייחסים אלינו כמו אל משפחות שכולות. אפילו להודיע לנו לא באים כמו שצריך. אנחנו לא קיימים בעיניהם."את תמי מצאו בערב ראש השנה. הייתי בבית. אנשים התחילו להתקשר ולשאול אותי: 'שמעת משהו?'. אמרתי שלא. בדיעבד התברר לי שבחדשות של תשע בבוקר כבר פורסם שמצאו גופה, כנראה של תמר. כך זה נמשך עד עשר ורבע, שאז באה בתי ענת ואמרה: 'אמא, קרה אסון. מצאו גופה וחושבים שזאת תמי'. עדיין לא האמנתי, לתומי. אפילו שכל העולם שמע. ואז התקשרו מצוות החקירה שנגיע לביתילי ברמת­גן. ב­11 בבוקר, בדרך לביתילי, שמעתי בחדשות שנמצאה גופה ושזאת תמר ברז. לא ידעתי מה קורה איתי. הגענו לביתילי ושם היתה כל הקצונה של תל­אביב. לא הבנתי מה הם רו צים. דבר אחד אמרתי להם: 'למה קראתם לי לפה? מה אני צריכה לבוא לפה? אתם לא נותנים לי לראות את תמר. אי אפשר היה להודיע לי בבית?'". החקירה וההליך המשפטי עד תחילת פעילותו של ארגון המשפחות וחקיקת החוק החדש, משפחות הקורבנות כמעט שלא זכו לקבל מידע על ההליך הפלילי ושלביו השונים. יעל רוזמן לא ידעה על ההסכם שנחתם עם עדת המדינה בפרשת הרצח של בנה. לאורה ברז לא נתנו לקרוא את כתב האישום נגד רוצח בתה. מרביתם לא מקבלים פרטים על מועדי הדיונים וישיבות בית המשפט. גם היום, אחרי חקיקת החוק, רב הנסתר על הגלוי.ממה שעולה מלשון החוק, ספק גדול אם משפחות הנרצחים יוכלו לעיין, למשל, בחומר הראיות שהצטבר בתיק המשטרה ומה יהיה תוכן המידע שבסופו של דבר יועבר אליהן. לא ברור גם עד כמה יהיה מעמדן מהותי ולא טכני בעניין הסדרי הטיעון, למשל.מזל אלימלך, אמה של נאוה ז"ל: "כמו קיר שסוגרים ושמים עליו פלדה, ככה סגור בפני התיק של הבת שלי. אני מוכנה אפילו לשלם להם (למשטרה) כסף, שיתנו לי לפתוח ת'תיק, לראות מה עשו. הם אומרים: 'עוד מעט כבר התיק נסגר, עוד שנה­שנה וחצי'. עברו כבר כמעט 20 שנה. הקצינים שטיפלו בזה במשטרה, כולם התחלפו. יש שנתפסו בפשע, יש שפרשו. לנו אין קשר עם אף אחד. אין לאן לגשת."מהיום הראשון שהילדה נעדרה רדפנו אחריהם: 'מה קורה?'. עד היום אנ י לא יודעת מילה ממה שהיה שם. הם לא סיפרו. כל אחד בא, לקח בגדים שלה, חוברות, יומנים, ואני באותו רגע אמרתי: 'קחו, רק תביאו לי אותה'. בסוף אפילו את הבגדים לא החזירו".עופר דמתי: "את המשפחה משאירים בצד. אחותי נרצחה, היה הליך משפטי, ואנחנו אפילו לא היינו חלק ממנו. כשהתקשרתי לתובעת היא אמרה לי שהיא לא יכולה לדבר איתי, שאסור. אמרתי לה: 'מה היא בשבילך, עם כל הכבוד? אני אח שלה'".לרה צינמן: "לפני הערעור של הרוצח שלנו התקשרתי לתובעת וביקשתי שניפגש. היא אמרה שאי אפשר. אחר כך הגעתי. זה היה נורא; לשבת באולם לבד ולצפות בהצגה הזאת, בלי שאף אחד מפנה מבט, אפילו לא הפרקליטה, כאילו אנחנו לא קיימים בכלל, כאילו זאת לא היתה הילדה שלנו. אחרי שהדיון הסתיים היא הסתובבה ולחצה לנו את היד. היא עשתה עבודה טובה, מקצועית, אבל הטראומה, שישבתי באולם ואף אחד לא הסתכל עלי ולא הייתי שייכת, זה נשאר".אורה ברז: "על עסקת הטיעון שעמדה להיחתם עם הרוצח של תמי קראתי בעיתון. אפילו לא הסבירו לי למה הלכו על עסקת טיעון. לי ולרפי קיקוס נאמר במילים ברורות: 'אתם לא צד בעניין, המדינה תובעת'. גם אחר כך, בדיונים בוועדה לגיבוש החוק, אמרו לי ככה. היתה התנגדות עצומה של הפרקליטות, של שר המשפטים והסנגוריה הציבורית לשיתוף משפחות הנרצחים והנרצחות בהליך המשפטי. אמרתי להם: 'תדמיינו לשנייה אחת שאתם במקומנו'. אלה הילדים שלנו. אנחנו ילדנו אותם, אנחנו קברנו אותם, אנחנו רוצים להיות שותפים".צביקה אושר: "אותי מתסכל שהרוצחים של הילדים שלנו מקבלים סנגוריה ציבורית ואנחנו, הקורבנות, מקבלים קדחת. למה שאני לא אקבל סנגור ציבורי שיישב בבית המשפט וידריך אותי? שיתנו לי אפילו עורך דין פשוט, לא מומחה הכי גדול".יעל רוזמן: "זה נורא. את לא יכולה להגיד לפרקליטות מה לעשות. גם לקחו לך ת'ילד, גם רצחו אותו וגם את חסרת אונים". עסקאות טיעון ועונשים רינה מיצ'ל: "שאלו אותי איזה עונש הייתי רוצה שהרוצח של גיל יקבל. אני לא הייתי רוצה שיישב בבית סוהר יום אחד. הייתי רוצה שיקטעו לו את הידיים. כל יום כשהוא קם, רוצה לשטוף פנים, לאכול, שלא יוכל וייזכר למה. הוא ייצא מבית סוהר בגיל שבו הבן שלי נרצח. הוא עוד יוכל לבנות לעצמו חיים."נכון שבית סוהר זה לא נעים, אבל מתרגלים לזה. לפחות המשפחה שלו באה לבקר אותו. אני, מה הולכת לבקר, עצמות?"הוא הכה את גילי עם החברים שלו. לא נתנו לו להגן על עצמו אפילו. נתנו לו סטירה, שמשקפי הראייה שלו עפו כמה מטרים, ובלי משקפיים קשה היה לו להסתדר. אמרו שהם טלטלו אותו כמו בובת סמרטוטים. אחר כך השופטת אמרה שלא הצליחה להיכנס לראש הנאשם, למה הוא עשה את זה."אני כועסת. יש לנו מערכת משפטית בלי שיניים ובלי כוח. אם היא היתה מצליחה להיכנס לראש הנאשם, היא היתה צריכה גם כן לעמוד עם סכין ביד. בשביל מה מחזיקים סכין באוטו? לקלף תפוח אדמה, תפוזים, מה?".נאוה מיכאלי: "כל רצח במדינה שלנו הופך עכשיו להריגה. מוצאים דרך להתחשב ברוצח. אם הרוצח של אחי היה מקבל 20 שנה ולא שלוש, זה לא היה מחזיר את אח שלי אבל לפחות הי יתי מרגישה פחות מושפלת. אנחנו יצאנו מבית המשפט חפויי ראש".יעל רוזמן: "אנחנו קורבנות של החברה, וההרגשה היא שהחברה מוותרת יותר מדי מהר על דברים נוראיים. אומרים לי: 'ממילא אי אפשר להחזיר אותו', או: 'מספיק הקלון שיש עליהם', על הרוצחים. אבל לי זה לא מספיק. למה שאסתפק בזה?".מזל מיכאלי: "לנו אמרו: 'צריך לעשות עסקת טיעון אחרת הוא עוד ייצא זכאי'. לא היתה לי ברירה. עוד שלוש שנים הרוצח ייצא שמח וטוב לב ואנחנו נישאר עם הילד מתחת לאדמה. לא יכולתי לדבר בבית המשפט, אז צעקתי במסדרון. צעקתי, אז מה? מישהו שמע? הקירות שמעו". יחס לרוצח רפי קיקוס: "אף פעם לא הרגשתי שנאה כלפי סולימאן אל­עביד. ההרגשה שלי היא שהוא יודע מי הרוצח, אבל זה לא הוא. אני מרגיש שלא מצאו את הרוצח של בתי".אורה ברז: "היה צריך לטפל ברוצח של תמי קודם, לפני שהוא רצח. אני מאשימה בפירוש את מדינת ישראל, שהביאה עולים לארץ ולא טרחה לדאוג לקליטתם. הרוצח הראה עוד בתיכון סימנים שהוא לא נקלט בחברה, אבל אף אחד לא טיפל בו. הוא שוחרר מצה"ל, יצא החוצה בלי טיפול ורצח לי את הילדה".עופר דמתי: "אני מעדיף שהרוצח של אחותי ימות. אם הוא באמת אוהב את הבנות שלו ובאמת אכפת לו מהן, שיתאבד. תכף אחרי המקרה דיברו איתנו בקשר לבנות. אמרו שהוא אבא שלהן עדיין, והאבא הכי רע, הוא עדיין אבא, ושאם ירצה לראות אותן זאת זכותו. דיברו על הזכויות שלו, לא שלנו. אני לא מוכן שיראה את הבנות".לרה צינמן: "ככה זה. הרוצח הופך גיבור. יש עליו כתבות בתקשורת. במקרה שלנו, כתבו כמה היו לו חיים קשים, כמה הוא היה פופולרי באוניברסיטה. אפילו אמרו שחובתנו לעזור לו ושנשמור על קשר איתו. מה פתאום?".יעל רוזמן: "אצלי כתבו שהרוצח קורא ניטשה. מעניין ת'סבתא שלי. גם בבית משפט יש הרגשה כא ילו מזלזלים בכל העניין. כאילו הוא בסך הכל גנב מסטיק ממישהו".­ מתעורר רגש נקמה?דב מיצ'ל: "לכולנו, ואף אחד גם לא עוזר לנו לדכא אותו. הרוצחים יוצאים מבית סוהר אחרי כמה שנים ומתחילים את החיים מחדש. אנחנו לא. הקשר שלנו הוא כל הזמן רק עם הקבר והאבל והאובדן. כשרוצח, שרצח את הילד שלך סתם, יוצא החוצה, אז הרגש הנקמני יוצא איתו, אבל אנחנו לא יכולים לעשות עם זה שום דבר. כי אנחנו אזרחים במדינה, שלפחות אותנו החוק עוד מפחיד, ואנחנו גם יודעים שאם נעשה משהו ­ אותנו יענישו ביד קשה".אורה ברז: "נקמה זאת לא מילה גסה. שכנים לפעמים מבקשים נקמה זה מזה, אז באים אלינו בטענות שאנחנו מבקשים נקמה על זה שרצחו את הילדים שלנו? אם מערכת החוק לא תכביד יותר בענישה, זה יגרום להורים שילדיהם נרצחו לקחת את החוק לידיים, ואני מצדיקה את זה. עין תחת עין ושן תחת שן. נחזור לימי הביניים". רוצחים שלא נתפסו ארבע שנים חלפו עד שנמצאו החשודים ברצח אסף שטיירמן ז"ל. החשודים ברצח גלעד אושר ז"ל נעצרו ושוחררו מחוסר ראיות. במקרה של נאוה אלימלך ז"ל, 19 שנה חלפו ואין אפילו קצה חוט. מזל אלימלך אומרת שכשהיא מדברת על נאוה היא עדיין אומרת "שתהיה בריאה", עוד לא התרגלה להגיד "זכרונה לברכה".מזל אלימלך: "אני מתפללת לאבינו שבשמים שרק יגלה את הרוצח. הנחמה שלי תהיה שאדע מי עשה את זה. אני לא רוצה שישפטו אותו, שלא ייקחו אותו לבית סוהר. רק שיפתח את הלב ויגיד לי למה. הייתי נותנת לו להמשיך להיות חופשי בחוץ, רק לפחות לדעת מי הוא; בחור, בחורה, ילד. אחרי 11 יום, מה מצאנו מהילדה? חלקים. אפילו את כל הגוף שלה לא מצאנו. הלוואי, הייתי מוצאת אותו, היה אומר לי איפה לחפש, הייתי משלימה את העצמות שלה בקבר. הוא פיזר אותן". המפגש עם רוצחים ומשפחות רוצחים יעל רוזמן: "אני לא רוצה לשבת בבית המשפט עם הורי הרוצחים. אני מאשימה את ההורים של הרוצחים לא פחות מאשר את הרוצחים עצמם. הם מכעיסים אותי. היום ראיתי את אמא של סיגלית (חיימוביץ', הנאשמת בשותפות ברצח ­ ח.ק.ב) בקניון. אם זה היה הפוך, לא הייתי יוצאת מהבית. ראיתי אותה והלכתי משם כל עוד נפשי בי, שלא אאבד צלם אנוש".רינה מיצ'ל: "אני ישבתי באולם בכל הדיונים של הרוצח של גיל. אמא של הרוצח ישבה לידי. הם ביקשו לפצות אותנו. אני לא אגע בכסף טמא. אחרי גזר הדין האבא ניגש ואמר לי: 'אין דבר, העיקר הבן שלי למעלה, הבן שלך למטה'".מזל מיכאלי: "ישבנו באולם, השורה לפנינו היתה ריקה. רציתי לעבור לשם. שוטר לא נתן לי. פחד שאתקרב מדי לרוצח, שאתנפל עליו. כל הזמן שוטרים שמרו על הרוצח. מי שמר על הבן שלי בים? הלוואי שהיו אומרים לי שזה באמת הרוצח, ואז הייתי זורקת לו נעל על הראש, אבל לי לא היה על מה. אני עשיתי עסקת טיעון על הבן שלי". סיוע נפשי וכלכלי בכל הכרוך בכסף, בני משפחות הנרצחים מתקשים להתבטא. הם חוששים שהחיבור בין האסון ובין פיצוי שאולי מגיע להם, תמלוגים כמו לנפגעי טרור למשל, טיפול פסיכולוגי וכיוצא באלה, יהיו בבחינת "לרקוד על הדם".עובדתית כמעט כל ההורים מתקשים לתפקד; מזל אלימלך עד היום נעזרת בכדורים. אורה ברז הפסיקה לעבוד ועברה דירה. גם משפחת קיקוס עברה דירה מאופקים לראשון­לציון. רובם נזקקים לעזרה נפשית ועושים זאת באופן פרטי, על חשבונם. המדינה אינה עוזרת להם במאומה. לשם המחשה ­ לפסיכולוג שליווה את פגישות הקבוצה במשך כשנה שילם כל אחד מהחברים מכיסו הפרטי 60 שקל לפגישה.אורה ברז: "הילד נרצח ויש דממה. אנחנו לא קיימים. לא מתקשרים מהמשטרה, לא מהעירייה, לא ממחלקת הרווחה, לא מהביטוח הלאומי. המשפחה נותרת לבד עם מצוקותיה, עם השכול, הבעיות וחוסר הקליטה מה קרה לה. משפחה עומדת חסרת אונים, לא יודעת מה לעשות עם עצמה. הרבה פעמים לא שולחים אפילו עובדת סוציאלית. התעלמות ממש מוחלטת. שום יחס, שום דבר".מזל אלימלך: "אין עזרה סוציאלית, אין פסיכולוג. למה הממשלה לא צריכה להכיר בנו? זאת חוצפה. אנחנו, אחרי שנאוה נעלמה, עשינ ו שביתה ליד הכנסת. היו עוברים לידינו כמו ליד כלב. כלב עובר, מלטפים אותו. אותנו אפילו לא ליטפו. לא דיברו איתנו בכלל. אני, כשאני רואה חתול או כלב ברחוב, אני קונה להם בונזו. לנו לא נתנו התייחסות. נתתי קורבן, ילדה, פרח, ואין אפילו טלפון, פעם אחת שמישהו ירים, יגיד תנחומים. אף אחד מהממשלה לא בא".מזל מיכאלי: "אם אלון היה נהרג בצבא, בתאונת דרכים, לפחות היה מי שיטפל בנו, שיסתכל לכיוון שלנו. היה לנו למי לדפוק בדלת, לשאול איך זה קרה, תספרו לי. פה זה רק אני והקירות".צביקה אושר: "ליפול בשירות צבאי זה כבוד גדול; מקבלים דרגה, רכב בלי מסים. אותו דבר נפגעי פעולות איבה, שמקבלים תמיכה ממשלתית. אפילו למשפחות נפגעי תאונות דרכים יש חברת ביטוח. אנחנו, פסיכולוג לא מקבלים. המדינה אחראית לשלום אזרחיה. הילדים שלנו היו אזרחי המדינה והם נרצחו. למה זורקים אותנו אחרי מותם?"אם גלעד לא היה קבור במכמורת, מזמן היינו עפים מכאן, אבל צריך להוציא את העצמות שלו מפה ולהעביר למקום אחר, וזה כבר סיפור. זאת לא מדינה".רפי קיקוס: "כשחנית נעלמה הוצאתי בסביבות 60­70 אלף שקל. לקחתי את כל הכסף של תוכניות החיסכון שלה, עשיתי הלוואות בשוק שחור, כי החיפושים אחריה עלו המון כסף וחלקם היו על חשבוני. לפעמים היו באים המון אנשים והיה צריך לכבד אותם. רק חשבון הטלפון של אותם זמנים עלה אלפי שקלים. עד היום אני משלם את החובות. הילדה שלי, המדינה היתה בשבילה קדושה. היא העריכה את יום העצמאות, אין לך מושג. המדינה השקיעה כל כך הרבה כסף באל­עביד, הרוצח; אשתו מקבלת השלמת הכנסה מביטוח לאומי. אנחנו, שאיבדנו את חנית, זרוקים לזבל".יעל רוזמן: "קשה לדבר על כסף, אבל אנחנו משלמים מעל 2,000 שקל בחודש לאנשי מקצוע, רק כדי שיעזרו לנו לחיות".עופר דמתי: "קורה לך אסון כזה ואתה מצפה שיתמכו בך מכל הכיוונים. בסוף אתה מוצא את עצמך לבד, כאילו בתוך בור עמוק. אני בחור צעיר, בן 35, פתאום נהייתי אבא לשתי ילדות שראו את אמא שלהן נרצחת. לילדות אני מקבל סיוע של פסיכולוג, אבל לעצמי או להורי לא. את אמא אני לוקח לפסיכולוג באופן פרטי, משלם 350 שקל לפגישה. מה אני יכול לעשות? או שלילדות מגיעה קצבה מהביטוח הלאומי. הייתי צריך לנסוע במיוחד מחולון לירושלים אחרי הרצח, בשיא הבלבול, רק כדי להביא את הטפסים המתאימים ולמלא לביטוח לאומי. ל מה שטפסים כאלה לא יהיו בלשכת הרווחה המקומית?"אחר כך הודיעו לי מביטוח לאומי שיש לאיילה חוב של 8,000 שקל. הם חייבו אותי לשלם את החוב כדי לקבל את המענק לבנות. רציתי לסדר לילדות חוג. פניתי לעובדת הסוציאלית בלשכת הרווחה וביקשתי עזרה במימון החוג. היא השיגה לי מימון דרך ילדי אסירים. אבא שלהן הרי אחרי הכל רוצח. סירבתי כמובן".רינה מיצ'ל: "חצי שנה אחרי שגיל נרצח קיבלתי מכתב מהביטוח הלאומי שהוא חייב 800 שקל, ואם אני לא משלמת הילד שלו לא יקבל קצבה. הם לא שילמו עד שאני שילמתי את החוב".יעל רוזמן: "אני קיבלתי מהצבא מכתבים שאסף לא בסדר, שהוא עריק. לעומת זאת, מה שהיה צריך לעשות קאט והשתלם למדינה, כמו קצבת הביטוח הלאומי של אסף ­ הם עשו מיד".רינה מיצ'ל: "קיבלתי גם מכתב ממד"א על שם גיל. ביקשו שישלם 380 שקל בגלל שלקחו את הגופה שלו באמבולנס מיפו לאבו כביר".נאוה מיכאלי: "גם לנו שלחו חשבון של האמבולנס. כתבתי להם מכתב עם מספר החלקה של אלון והפניתי אותם לקרית שאול".רינה מיצ'ל: "אני שילמתי".כשנרצח לך ילד במדינת ישראל כקורבן של אלימות, הוא זכאי למה שאזרח רגיל זכאי לו. לא פחות, אב ל גם לא יותר. קבורה חינם תהיה בדרך כלל רק בעיר מגוריו של הנפטר.רינה מיצ'ל: "גיל גר בתל­אביב, אז נתנו לנו לקבור אותו בבית קברות ירקון. לא רציתי. חברה קדישא בראשון­לציון רצו 25 אלף שקל בעבור חלקה. חשבנו אולי לקבור את גיל בנס­ציונה, שהסכימו לקבור בחינם. שמעתי שהתקשרו אליהם מראשון ואמרו להם: 'למה אתם לוקחים לנו את הפרנסה?'. בסוף הפעלנו אנשים, הפעילו את יוסי שריד. גיל נקבר בראשון­לציון. אני הולכת אליו כל שבוע, מסדרת, מנקה. אם היו מתעקשים ולא היה לנו 25 אלף, איך הייתי רצה כל פעם עד בית הקברות ירקון, בשביל לשבת שתי דקות עם הזכרונות ועם הילד?".אורה ברז: "רציתי שתמי תיקבר בראשון­לציון ודרשו ממני 25 אלף שקל, כי היא לא תושבת המקום. בסוף אמרתי: 'נקבור אותה בחולון', שם זה חצי מחיר. באותו רגע את לא חושבת מאיפה תיקחי את הכסף, יש לך, אין לך. הרי אף הורה לא עושה קופת חיסכון כדי לקבור את הילד שלו". הפגישות המפגשים של הקבוצה נועדו לקדם את מעמדן של משפחות הנרצחים בחוק, אבל מתקיימים גם על הרקע של המצוקה הנפשית הקשה המשותפת להם. הם תומכים זה בזה, משתדלים להגיע למשפחות חדשות שנופלות קורבן לאלימות ושהם יכולים להעניק להן משהו מנסיונם.כשמיצ'ל החליט לעשות הפגנה, הצטרפו אליו. כשיעל רוזמן התקשרה אל אורה ברז, בהארכת המעצר של החשוד ברצח בנה, וביקשה שתבוא להיות איתה ­ ברז מיהרה להגיע. יחד נסעו גם לעדנה ארבל, לבקשת עזרה. לעתים הם הולכים לאזכרות של הילדים, אחד של השני.בראשית הדרך יעל רוזמן יצרה קשר עם נירה לביא, כיוון שאותה תחנת משטרה טיפלה במקרה הרצח של בניהן. בנה של נירה לביא, חגי ז"ל, נרצח על ידי ערבים מטייבה בעת עבודתו כמאבטח. היא מוכרת כנפגעת טרור ונהנית מהזכויות של נפגעי טרור, אבל מגיעה לפגישות של ארגון משפחות הנרצחים והנרצחות. יעל ונירה יצרו קשר עם ברז. נירה, מתנדבת בער"ן, הביאה לקבוצה את הפסיכולוג.ברז, בסיוע לרה צינמן, היא הכוח היוזם והמניע של הארגון.אורה ברז: "בקבוצה אנחנו מדברים, מתייעצים זה עם זה. ברור שמי שמבין אותנו, זה רק מי שחווה מה שאנחנו חווים. זר לא יבי ן את זה. אפילו במשפחה כבר אמרו לי: 'נו, עברו כבר שלוש שנים, למה את לא שמה אודם?'".לרה צינמן: "הפעילות עוזרת לא לשקוע בתחתית של תהום. זה נותן למשפחות תחושת בית. מצד שני, יש כאלה שפוחדים לבוא. אלה שעבר אצלם הרבה זמן מאז הרצח לא רוצים שוב לפתוח הכל. או כאלה שחושבים, מה, נבוא ונשב ביחד, כולם עם אותה בעיה? הרי האסון זה מה שמחבר בינינו". מה הלאה? אברהם מיכאלי: "אנחנו חיים במדינה שאין בה ביטחון אישי לאזרחים. הביטחון האישי שלנו הוא קליפה של בצל. רוצחים כאן אנשים על דבר של מה בכך. האלימות גואה. אם הייתי צעיר, לא הייתי בוחר לחיות פה".יעל רוזמן: "ההרגשה הראשונה שלנו היתה שאנחנו רוצים לארוז ולרדת. חשבתי, מה יש לי לחפש פה? האמנתי שזה מקום מוגן וטעיתי. זה משאיר חוסר ביטחון נוראי וחרדה. כל כך הרבה אירועים קורים בשטחים ואנשים נהרגים, שיש תחושה שכשקורה כזה רצח אלים סתם, אז הוא עולה לכותרות ומיד אחר כך נדחק. זאת מדינה של 'סמוך'. אף אחד לא מטפל בצד החינוכי של הדברים, המוסרי".דב מיצ'ל: "אנחנו חיים באווירה של חוסר אונים. מאז הרצח של גיל השתנה משהו במדינה? נהיה רק יותר גרוע. את נוסעת היום ברכב, את לא מעיזה להעיר לאף אחד שעושה שגיאה. את פוחדת למות".מזל מיכאלי: "אני פעם הייתי מעירה לאנשים; מישהו היה מניח רגליים על הכיסא באוטובוס, הייתי מעירה לו. היום אני סוגרת את הפה. אני רוצה שיעשו אנדרטה בחוף של תל­אביב, שיכתבו שם: 'כאן נרצח אלון מיכאלי על כיסא'. ככה נרצחים בישראל בשנת 2000".בשנת 83' כתב גיל מיצ'ל: "אם תחזיקו יד יים/ אחד לשני, אנשים./ אם תדעו לחמול/ על מי שנפל ראשון במחול,/ במרוץ הטירוף לאבדון./ אם תדעו לחייך,/ לעובר מולכם ברחוב הסואן/ אם תדעו לומר מילה טובה/ גם ברגעי המרי והאיבה./ אם היתה בכם סובלנות/ היה העולם/ נראה / אחרת"."את השיר הזה", אומר להם בסוף הפגישה דבל'ה מיצ'ל, "כתב גיל לרוצח שלו 16 שנה לפני שנרצח".הכנס של ארגון משפחות נרצחים ונרצחות בנושא מעמדם וזכויותיהם יתקיים ביום שני, 21 במאי, בשעה 18:00, בבית לנ"י ברחוב קינג ג'ורג 37 בתל אביב. הכניסה חופשית. פרטים בטלפון 9762471­08, 8226140­04* תמר ברז תמר ברז, 32, נעלמה ב­17 בספטמבר 97'. גופתה נמצאה ב­1 באוקטובר 97' על גג חנות ביתילי ברמת­גן. הרצח: יגאל אקסלרוד, עובד ביתילי, תקף את ברז כשעלתה לקומת הגג של החנות לראות רהיטי גן. הוא דקר אותה בסכין, אחר כך התעלל מינית בגופתה, כרך אותה בשטיחים, גנב את ארנקה ונמלט. "תמיד רציתי לאנוס בחורה", אמר לחוקריו. אורה ברז, האם: "תמי היתה מוכשרת, יפה, נעימה, צחקנית. בת טובה, חברת נפש. התקופה שבה נרצחה היתה התקופה הכי מאושרת שלה. היא קיבלה מינוי לראש מדור מכרזים ברשות שדות התעופה, אבל לא זכתה אפילו להתחיל בתפקיד. הנחמה שלי, שהיא עשתה בחיים והצליחה וראתה, מה שאנשים בני 60 לא מספיקים. ביום שנרצחה קנתה לעצמה ערסל. הרכיבו לה את הערסל והיא ראתה שאין לה כיסא להגיע אליו. היא הלכה לביתילי לקנות כיסא. ניסיתי להתקשר אליה בערב, אבל הנייד שלה שתק. יש אמהות שאומרות: 'היתה לי הרגשה'. אני לא הרגשתי שקרה לתמי אסון. כל הזמן במהלך החיפושים אמרתי: 'אל תחפשו גופה'". משפט ועונש: אקסלרוד הורשע ברצח ובניסיון לאונס. הוא נידון למאסר עולם ועוד 20 שנות מאסר וערער על חומרת העונש לבית המשפט העליון. ערעורו טרם נשמע. איילה דמתי­הופטמן איילה דמתי­הופטמן, 38, הותקפה ב­20 במארס 98' על ידי בעלה לשעבר, חנוך הופטמן. הרצח: איילה ישנה ובחדר הסמוך היו בנותיהם של בני הזוג (אז בנות תשע ושבע) ובנה של איילה מבן זוגה (אז בן שלושה וחצי חודשים). הופטמן הלם בראשה בפטיש, התקשר למשטרה ואמר: "הכיתי את אשתי, היא הפסיקה לזוז, בואו מהר". בחקירתו סיפר: "הסתכלתי עליה וזה בא לי בשנייה. לקחתי פטיש ודפקתי לה בראש". עופר דמתי, האח: "הרוצח היה בן בית אצלנו. אחותי והוא גרו אצלנו אחרי שהתחתנו; אותה אמבטיה, אותו סלון. אני מנסה לדמיין מה הוא עשה לה; לחתול אי אפשר לעשות דבר כזה, אז לבן אדם?". משפט ועונש: הופטמן הודה ברצח ונידון, בעסקת טיעון, לעשר שנות מאסר בפועל ושנתיים וחצי על תנאי. חוות דעת פסיכיאטריות קבעו שלא היה שפוי לגמרי בזמן ביצוע הרצח. בקרוב יתחיל לצאת לחופשות, והוא מבקש לראות את בנותיו. אלון מיכאלי אלון מיכאלי, 28, בילה על שפת הים בחוף הילטון בתל אביב בצהרי יום שישי, 16 ביוני 2000. הרצח: במהלך ויכוח על כיסא נוח בין מיכאלי וחברו לחבורה של חמישה צעירים, נדקר מיכאלי למוות, כנראה בשברי בקבוק. הרוצח: אלי עורקבי, אחד החברים בחבורה, הודה בהריגה במסגרת עסקת טיעון. התביעה הודיעה שלא ניתן להוכיח מי מבני החבורה דקר את מיכאלי. לולא הודה עורקבי במסגרת עסקת הטיעון, ספק אם ניתן היה להרשיעו, מכיוון שהעדויות היו סותרות וכמעט כל המעורבים בפרשה, כולל חברו של מיכאלי, שמרו על שתיקה. בכתב האישום המתוקן של עורקבי נכתב כי "אחד מבני החבורה" דקר את הקורבן, מבלי שננקב שם הדוקר. מזל מיכאלי, האם: "יכול להיות שהרוצח ממשיך להסתובב וימשיך לרצוח. אומרים לנו 'הריגה בחבורה'; למה לא מכניסים את כל החבורה לכלא? אם משטרה חוקרת מקרה רצח בצורה כזאת, עדיף שתתפטר. יש חמישה חבר'ה ואי אפשר לשלוף מתוכם את הדוקר? מתי מישהו יגיד סוף­סוף את האמת; החבר של הבן שלי שותק, האנשים בים שותקים. כל הזמן פחדתי שאלון ייהרג על האופנוע שלו. לא חשבתי שיהודים ירצחו לי אותו". העונש: עורקבי נידון לשלוש שנות מאסר. נאוה אלימלך (אלמליח) נאוה אלימלך, 11 וחצי, יצאה מבית הוריה בבת­ים בצהרי 20 במארס 82' בדרכה לבית חברתה. היא לא הגיעה לשם. ביום העשירי לחיפושים אחריה נמצא ראשה ארוז בשקית ניילון בחוף הים. חלקי גוף נוספים, גם הם קשורים בשקיות, נמצאו במקומות שונים בחופי הארץ. הרוצח: טרם נלכד. מזל אלימלך, האם: "לא עשו מספיק כדי למצוא את מי שרצח את נאוה. אולי יכלו להציל אותה אם היו פועלים בזמן. כשהודענו למשטרה שנעלמה, אמרו לנו: 'היא בטח אצל הדודה שלה'. המדינה והמשטרה, אף אחד לא עשה כלום בשביל נאוה, בשבילנו. ילדה שנולדה במדינה הזאת ולא אכפת לאף אחד אם היא נעלמה ומי רצח אותה. מה זאת אומרת 'אין קצה חוט'? שימשיכו לחפש עד שימצאו. 18 שנה עברו, כולם שכחו. רק אנחנו נשארנו עם הכעס והפצעים". גנית צינמן גנית צינמן, 22, נדקרה בסכין ב­1 במארס 96' על ידי ארווין ג'ונסון, חברה לשעבר, אזרח אמריקאי, סטודנט באוניברסיטת חיפה, בדירתו השכורה. לרה צינמן, האם: "גנית היתה ילדה שקטה ויפה. היא למדה באוניברסיטת חיפה, שם גם פגשה ברוצח, סטודנט אמריקאי שחור. פחות מחודשיים אחרי שנוצר ביניהם הקשר, גנית ניסתה לנתקו לשווא. הוא המשיך לצלצל. בערב האחרון לחייה התקשר וביקש שתבוא אליו. להשערתי איים בהתאבדות. בבוקר גילינו שלא חזרה הביתה. בעלי ובני נסעו לדירה של הרוצח, פרצו את הדלת ומצאו את גנית מוטלת על הרצפה. כל העולם שלי התהפך". העונש: ג'ונסון נידון למאסר עולם. גיל מיצ'ל גיל מיצ'ל, 36, בילה ב­10 ביולי 99' במסיבה ברחוב קדם ביפו. במהלך הלילה עזב את המסיבה והמתין לחבריו, שעון על מכונית. לפתע הגיח לעברו רכב מסחרי. מיצ'ל ביקש מהנהג ברכב המסחרי שיזהר מלפגוע במכונית שעליה נשען ואמר: "דיר באלאק, לא לשרוט את האוטו". בתגובה יצאו שלושה מהנוסעים ברכב המסחרי והכו את מיצ'ל. אחד מהם דקר אותו למוות. הרוצח: חליל חדאד, 22, מיפו, הורשע בהריגה בלבד. מוחמד חדאד ומחמיד ראיק, שהודו כי בעטו במיצ'ל וטלטלו אותו, הורשעו בתקיפה בנסיבות מחמירות. עבדאללה סרי, שנשאר ברכב המסחרי במהלך התקיפה, הורשע בסיוע לתקיפה. רינה מיצ'ל, האם: "גיל היה אמן בנפשו. כל חייו רק עשה ונתן לכולם. לימד ילדים שסובלים משיתוק ציור, הכל בהתנדבות. הוא היה החבר הכי טוב שלי. כל הזמן פחדתי שיקרה לו משהו, אולי בגלל האהבה העזה שהיתה לי אליו. גם הוא חשב שאין לו הרבה שנים לחיות. הייתי אומרת לו: 'גיל, כמה אתה מעשן?', אז הוא היה אומר: 'אמא, אני ממילא לא אעבור את גיל 40, מה זה משנה?'. חוסר סובלנות של אנשים אלימים עלה לי בילד". העונש: חליל חדאד נידון ל­20 שנות מאסר. מוחמד חדאד ומחמיד ראיק נידונו לשנת יים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי. בהמשך הופחת ענשו של ראיק לשנתיים מאסר בפועל. על עבדאללה סרי נגזרו שנת מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על תנאי. גלעד אושר גלעד אושר, 24, נרצח ב­14 במארס 96' בשנתו, בדירה בעיר שיזואקה ביפן, שבה התגורר עם שותף ישראלי, אבי אוזן. בשעת הרצח היו פניו מכוסים כנראה, ולרוצח היתה טעות בזיהוי הקורבן. הרוצח: שני החשודים, אבי אוזן ואייל סעד, הטילו את האחריות לרצח זה על זה. הפרקליטות התקשתה לקבוע מי מהם הרוצח. המלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד שניהם נדחתה. צביקה אושר, האב: "הילד מת ולאף אחד לא אכפת. לא נחקרו עדים חשובים. המשטרה קיבלה חומר חקירה מיפן, ביפנית, כולל חקירה של זירת הרצח. חוקרים ישראלים לא היו שם. הספרים הועברו על ידי המשטרה לתרגום שהיה צריך לעלות 60 אלף שקל. כשאמרו בפרקליטות שאין מספיק ראיות ושלא מאשרים הגשת כתב אישום, הפסיקו את התרגום. הילד שלי הלך, אני רוצה לדעת למה. לא מגיע לי שלפחות יתרגמו את החומר, שינסו להגיע לאמת? איך בכלל חשבו להגיש כתב אישום בלי חומר החקירה היפני? שחררו את סעד ואוזן בלי מאמץ בכלל. איזה זלזול". העונש: אייל סעד היה כלוא ביפן אחרי שהורשע בבית משפט יפני בסיוע בהסתרת גופה. בהמשך הגיע לארץ ונעצר יחד עם אבי אוזן. באוקטובר 2000 שוחררו שניהם ללא ערבות. אוזן חזר בתשובה ו הוא לומד בישיבה בצפת. אסף שטיירמן אסף שטיירמן, 18, יצא מבית אמו בכפר­סבא לפגישה עם חברתו ב­4 בדצמבר 96'. למחרת נמצאה גופתו המרוטשת בחורשת אוסישקין הסמוכה. הרוצח: בדצמבר 2000, ארבע שנים אחרי הרצח, הגיעה למשטרת ירושלים אשה שהתלוננה כי בעלה, רעי חורב, מכה אותה, וסיפרה שבעלה אמר לה שרצח בעבר נער בחורשה ליד ביתו בכפר­סבא. חורב נעצר, התוודה וחשף את שמותיהן של שתי מעורבות נוספות: סיגלית חיימוביץ' וליהי גלוזמן. יעל רוזמן, האם: "הרבה זמן הייתי באפלה. חשבתי שאולי הרצח היה על רקע לאומני, שיש סיבה כביכול, במרכאות כפולות, למעשה ויותר קל לנו לקבל את הדברים. לא חשבתי שמדובר במעשה אלים על רקע משהו סתמי כזה. זה היה שוק נוראי בשבילי. אני עוד אוכלת את זה כל יום. כזאת אלימות, ושמעורבות בה שתי נשים". משפט ועונש: בימים אלה מתנהל משפטם של הנאשמים ברצח ­ רעי חורב וסיגלית חיימוביץ'. בבית המשפט כפרו באשמה למרות שבחקירותיהם במשטרה כבר הודו ברצח. ליהי גלוזמן הפכה לעדת מדינה. חנית קיקוס חנית קיקוס, 16 וחצי, יצאה ביום חמישי 10 ביוני 93' מבית הוריה באופקים ליום ההולדת של חברה בבאר­שבע. היא המתינה לטרמפ בתחנת ההסעה ביציאה מאופקים, אך לא הגיעה לבאר­שבע. עקבותיה נעלמו. ב­11 ביוני 95' נמצאה גופתה בתחתית בור ניקוז בפאתי באר­שבע. הרוצח: סולימאן אל­עביד מרהט נעצר מספר ימים אחרי היעלמה של חנית, עוד לפני שנמצאה גופתה, והודה באינוסה וברציחתה. רפי קיקוס, האב: "חנית היתה האמא הקטנה של כולנו. היה לנו בוטיק באופקים והיא היתה מתלבשת כמו דוגמנית. בפעם האחרונה ראיתי אותה לפני שיצאה מהבית לבאר­שבע. יצקתי אז מדרכה לבית חדש שבנינו באופקים. היא ביקשה ממני כסף. אחר כך, כשחבר שלה צלצל ואמר שלא הגיעה לבאר­שבע, עדיין לא חשדנו בכלום. חשבנו שאולי החליטה ללכת למקום אחר. גם אחר כך המשכנו לקוות. המשטרה כבר הפסיקה את החיפושים אחריה, אבל אני המשכתי לחפש. בסוף קיבלנו שלד וילדה קבורה". העונש: אל­עביד נידון למאסר עולם. חגי לביא חגי לביא, 24, יצא ב­4 ביולי 95' לעבודתו כמאבטח בחברת החשמל ליד קו המתח באזור טייבה. למחרת לפנות בוקר התגלתה גופתו יחד עם גופת אלכס פוליאצנקו, חברו לעבודה. הרוצח: מוראד בן מחמוד מסראווה מטייבה. הרצח היה על רקע לאומני ומשפחת לביא הוכרה כמשפחת נפגעי טרור. נירה לביא, האם: "חגי נולד ביום העצמאות. קראנו לו חגי בגלל שהיה חג. הוא גדל בכרכור וחלם ללמוד רפואה. איש לא העלה בדעתו שיירצח. המשטרה חשדה מיד במסראווה, אבל לקח זמן ללכוד אותו. כשהיתה התפתחות של בדיקות די.אן.איי והיו די ראיות כדי לעצור אותו, הוא היה בחו"ל. ברגע שהגיע לארץ נעצר. אני הרווחתי דבר אחד מהמוות של חגי, אני כבר לא מפחדת למות". העונש: מסראווה נידון למאסרי עולם מצטברים. ביניים תגובות עידו באום, דובר משרד המשפטים, בשם פרקליטות המדינה: "הפרקליטות רואה חשיבות רבה בדאגה למעמדם של קורבנות ושל נפגעי עבירות במהלך ההליך הפלילי. בעניין זה קיימות הנחיות של פרקליטות המדינה ושל המשטרה עוד משנת 88' ו­94'. גם בטרם כניסתו של החוק החדש לתוקף, היו הנהלים הנהוגים בפרקליטות ברוח זו, תוך כדי גילוי הבנה ותשומת לב לכאבם של הקורבנות ומשפחותיהם מחד, ולרצונן (במקרים שבהם הביעו המשפחות רצון) להיות מעודכנות בניהול ההליך הפלילי."בחוק זכויות נפגעי עבירות בהליך הפלילי, התשס"א ­ 2000, שהתקבל לאחרונה בכנסת, ישנה בין השאר, התייחסות מפורשת לזכויותיו של נפגע עבירה לקבל מידע על התקדמות ההליך הפלילי נגד הפוגע, ולהיות מיודע בצמתים מסוימים במהלך החקירה והתביעה בעניינו."על פי החוק במדינת ישראל, המדינה היא המאשימה בהליך הפלילי והיא מבטאת את האינטרס הציבורי וככלל האינטרס של נפגעי העבירות. במקרים מסוימים ניתנת למשפחות הקורבנות הזדמנות במסגרת הטיעונים לעונש להשמיע דברן. הפרקליטות מקפידה לעמוד בקשר עם משפחות קורבנות העבירה ואף לשמוע את עמדתן לפני חתימת הסדרי טיעון. במקרים לא מעטים היו ותה התנגדות הקורבן או משפחתו שיקול בהחלטה שלא להסכים להסדר טיעון אף שהקורבן אינו צד להליך הפלילי."אין גם כל מניעה כי משפחת קורבן תיוצג על ידי עורך דין ותהיה נוכחת באולם המשפט (במגבלות של סדרי הבאת עדים), ומשפחות לא מעטות עושות כן".* לשכת דוברת המשטרה, נצ"מ ניצה פרידמן: "במשטרת ישראל קיימים נהלים ברורים וחד משמעיים לגבי אופן ההודעה למשפחות נרצחים, תוך כדי הקפדה על נהלים אלו והודעה למשפחת הנרצח בכל מקרה לפני הודעה לתקשורת."אין המשטרה אחראית על הפרסומים בכלי התקשורת, במידה שהיו פרסומים לפני מסירת הודעה למשפחה, פרסומים אלו בוודאי לא מטעמה."כל חקירה משטרתית מבוצעת במקצועיות וביסודיות במטרה למצותה עד תום, ועל מנת לאתר את העבריין החשוד. במקרים שבהם חקירות נקלעות למבוי סתום, ועל פי שיקול דעת היחידה החוקרת, מועבר הטיפול בתיק למישור המודיעיני".