בעיני הילדים של בית השנטי נשארנו האבא והאמא שלהם אחרי 16 שנה ביחד במקום שהפך לכתובת חמה לנוער במצוקה מריומה קליין ודינו גרשוני מפרקים את הזוגיות, אבל ממשיכים בעבודה המשותפת ליאורה הכהן 21/05/01 היא גדולה מהחיים, תרתי משמע. מריומה (מרים) קליין, שיחד עם דינו גרשוני הקימה ומתפעלת את "בית השנטי", בית מחסה לנוער במצוקה בשכונת נווה צדק בתל­אביב. עד כה זכו 11 אלף צעירים וצעירות למצוא שם בית חם ותומך. על כך הוענק לה אשתקד אות הנשיא למתנדב והיא הוזמנה להדליק משואה ביום העצמאות ה­52. סיפור חייה המדהים, שזרק אותה מניו­יורק לראשון­לציון ומפנימייה דתית לחולות סיני והכולל התעללות מינית ואונס, יכול בקלות לשמש כתסריט לסרט הוליוודי סוחט דמעות.מריומה, אשה גזעית בלבוש הודי זרוק, מגלגלת סיגריה ארוכה, מפריחה עשן וצוהלת כשהיא מבחינה ב"בית השנטי" הכתום ממרומי מלון "דייויד אינטרקונטיננטל" שבו אנו נפגשות. "החיים זה גלגל. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. כל­כך הרבה בעיות יש לי לפתור", היא נאנחת. לפני חצי שנה נפרדה מחברה לחיים ואבי שלוש בנותיה, דינו גרשוני, המבוגר ממנה ב­24 שנה. "הגעתי למסקנה, שכל השנים נתתי נתינה עצומה לכולם ולעצמי לא הענקתי כלום. הגיע הזמן שאתחיל לדאוג לעצמי ולבריאות שלי. כעת אנחנו חיים שנינו ביחד וכל אחד לחוד. אנחנו לא זוג, אלא רק עובדים למען מטרה משותפת. תמיד אכבד אותו כאבא של הבנות שלי". מפגש קארמתי היא נולדה בניו­יורק לפני 36 שנה, לאם ישראלית ואב אמריקני. המשפחה עלתה לארץ כשמריומה היתה בת שלוש, אבל הוריה התגרשו ומריומה נשארה בארץ עם אמה. בגיל חמש היא הותקפה מינית על­ידי אחד השכנים שלהם בראשון­לציון. כל ילדותה לוותה באלימות קשה, היא מספרת. בגיל 13 חזרו האם ובתה לארה"ב. מריומה חיה שנתיים בבוסטון, עד שהתחברה לחבורות של אופנוענים ונוער רחוב שצרך סמים קשים. האם, שהיתה טרודה בפרנסתן, הבינה שבתה מידרדרת והחליטה לשלוח אותה לפנימייה בישראל. מריומה נשלחה לאולפנא לבנות דתיות של "אמנה" בכפר­סבא. במהלך שנת הלימודים היא ברחה עם חברתה לסיני. "התחברתי שם לטבע ולאלוהות בסיני", היא נזכרת, "נדלקתי על המקום הזה. הייתי בקטע של אמונה. אמרתי לעצמי: אוי אלוהים, הגעתי אליך, אני מוכנה לשרת אותך לצמיתות".את האולפנא היא עזבה ונשארה בסיני עד לאחר הפינוי. באותו זמן אמה שבה ארצה ומריומה נרשמה לסיום לימודיה בתיכון ושכרה לעצמה דירה. את דמי השכירות ואת מחייתה מימנה בעבודת מלצרות ב"חוף המערבי" בשפת הים של תל­אביב. לפני הגיוס לצה"ל היא יצאה לטיול ברחבי הארץ, בטרמפים. אחד הטרמפים האלה הסתיי ם באונס טראומטי. "עברתי אונס מזעזע כמו בסרטים. המכונית שלקחה אותי טרמפ סטתה מכביש החוף ונאנסתי בחוף הים. הקטע הכי מדהים הוא שחשבתי שיש סיבה לכל מה שקרה לי. למרות הטראומה המשכתי את הטיול בארץ, עד שנתקעתי בעליות לצפת. שם פגשתי בדואית שהזמינה אותי לאכול ונשארתי אצלה חודש שלם. החיים איתה הביאו אותי לכך שמדי ליל שבת אני מכינה אוכל לכל הילדים ומחלקת אוכל קודם כל להם ולאורחים, ואם נשאר אני אוכלת".למרות החוויות הקשות שעברה, מריומה התגייסה לצה"ל ובין היתר שירתה כפקידה במארג' עיון שבלבנון. בתפקידה האחרון בצבא שימשה כמורה למלאכת יד בבתי­כלא צבאיים והצטרפה ל"בנות של רפול". כחיילת בודדה היא גרה בדירה שכורה בנווה צדק. "בגיל 20, בסוף השירות הצבאי, הכרתי את גרשוני. הוא היה גרוש בן 44. הגעתי לבית הקפה שלו לבקש עזרה כשהכיור שלי נסדק, והתפתח בינינו רומן בזק. אחרי שלושה חודשים נכנסתי להריון וילדתי לו את בתנו הבכורה, שנטי (כיום בת 15 וחצי). במשך 16 וחצי שנות זוגיות הספקתי ללדת לו גם את שרה (12 וחצי), ורות (5). לפני חצי שנה נפרדנו סופית כבני זוג, אבל אנחנו ממשיכים עם האידיאל והעבודה משותפת ", אומרת מריומה.על הסיבה לפרידה היא אומרת: "הכל קרה בגללי. כל­כך הרבה עשיתי למען אחרים, שהחלטתי שאני צריכה להכיר את הלבד שלי. עברתי תהליך עם עצמי. דינו קיבל את הפרידה שלנו מאוד קשה. הוא בנאדם מדהים, אני מאוד אוהבת אותו, ונשארנו חברים הכי טובים. כל חיי הזוגיות שלנו, הולדת הילדים וקיום התא המשפחתי, היו ביחד עם כל הקומונה של הנוער. בנותי נולדו לתוך זה ולדעתי זה רולטה רוסית, כי הן יכלו להיות מופרעות או גרוע מזה. למזלי הגדול, הן ילדות נפלאות שלמדו מאיתנו להעניק למען אחרים".לא קשה לחיות עם גבר אחד בתוך קומונה?"המפגש ביני ובין דינו היה מפגש קארמתי מדהים, שדרכו גיליתי את הייעוד שלי בחיים. דרך הנתינה והעזרה לנוער עזרתי לעצמי. זה היה הטיפול האישי שלי שעזר לי להתגבר על הנטישה של אבי, האלימות והפגיעות המיניות. עזרתי בעצות לבני נוער, ודרכם עזרתי לעצמי. לי יש את הניסיון ואת האוניברסיטה של החיים. מהמפגש עם דינו נולדו לי שלוש בנות נהדרות, ודרך הזוגיות איתו הגעתי לשלמות."עד כמה שזה נשמע מטורף, אני מרגישה שכל מה שעברתי בחיים היה, בעצם, כדי לעזור לאחרים. אם לא הייתי עוברת נסיו נות קשים, לא הייתי יכולה להגיע לקרקעית הנשמה שלי ולהגיש עזרה לנוער הזה. ביני ובין דינו כמעט שלא היו מריבות. היום אני עובדת על עצמי, גם בתחום הגופני הבריאותי. אני סובלת מסוכרת וצריכה להוריד במשקל. את הפרידה מדינו עשיתי בהשלמה מלאה. כיום אין גבר אחר בחיי".איך הבנות קיבלו את הפרידה שלכם?"בהתחלה היה קשה, אבל היום זה הפך לחלק מהחיים. בסך­הכל המשפחה נשארה משפחה, רק בזוגיות בינינו יש פרידה. בעיני הילדים של 'בית השנטי' נשארנו האבא והאמא שלהם. כיום דינו חי באגף הבנים ואני חיה עם כולם, עם הבנים, עם הבנות ועם בנותי. הבנות הבינו את הרצון שלנו לחיות בזוגיות נפרדת. גם ילדי בית השנטי קיבלו את הפרידה שלנו. הם חיים איתנו ויודעים הכל".מאיפה לך השם מריומה, ואיך נלחמת בתדמית של בית פריקי?"מריומה זה שם החיבה שדינו העניק לי בתחילת הרומן בינינו. אחרי שנולדה בתנו הבכורה, שקראנו לה על שם הבית שהקמנו, שנטי, המשכנו לנהל את המקום הזה, שהפך להיות הבית הכי פופולרי לנוער במצוקה במדינת ישראל. לקח לי הרבה שנים להילחם בסטיגמה של בית פריקי, עם חיים פתוחים, בית של סמים, סוטולים וקומונות. אנחנו דווקא אנשים מסורתיים של קבלות שבת. דינו עורך תפילה ואני מכינה לכולם ארוחת ליל שבת. כולנו שרים ביחד ויש אווירה קסומה. לקח לנו המון זמן עד שהמעשים שלנו הוכיחו את עצמם בשטח. הרבה פעמים נפגעתי כשהוציאו לנו שם רע לשווא. קרעתי את התחת כדי לאסוף תרומות ולהאכיל ולהלביש את כל הילדים האלה, לדאוג לחשמל, מים וגז. גם היום, אחרי ששיפצנו את שני הבתים, ההישרדות היומיומית מאוד קשה. אני זקוקה ל­80 אלף שקל לחודש כדי לקיים את הבית הזה ובמקביל לטפל בכל הבעיות של כל הנערים והנערות, לצד הטיפול בילדות הפרטיות שלנו".את לא פוחדת שיקרה משהו לבנות שלך"אני מאמינה באלוהים, מאמינה שבידינו לבחור בין טוב לרע. אני עושה כל­כך הרבה מצוות עם נתינה ועשייה למען הזולת, שהבקשה היחידה שלי היא שאלוהים ישמור לי על הילדות, ובינתיים הוא שומר."היה לנו בחור אחד בן 17 שהגיע אלינו מהרחוב. אמו היתה אלכוהוליסטית ואביו התחתן עם אשה שנייה, שלא רצתה אותו. כשאספנו אותו ראיתי שלילד הזה יש פוטנציאל אדיר. השגתי לו מילגה והוא סיים את לימודיו בהצטיינות, עם בגרות מלאה, התגייס לצבא והיום הוא בהנדסה קרבית. זו הגאווה הפרטית שלנו, לפתור את הבעיות של הנוער הזה שמגיע אלינו, כולם עם מצוקות קשות. זהו נוער שחטף את המכות של החיים, ואם לא מחזירים להם אהבה ואת הכבוד העצמי הם מרגישים הכי לבד והכי נטושים בעולם. אם לא נותנים להם חומות של תקווה הם יכולים לגרום להרס עצמי וחברתי. אנחנו משתדלים לעטוף אותם בהרבה חום, סבלנות ולמידה של כבוד. כמו שאנו מכבדים אותם, אנו מצפים שיכבדו אותנו."יש גם כשלונות, כשנער שלא רוצה לעזור לעצמו מעדיף את עולם הסמים ולא את העזרה שלנו. אנחנו לא יכולים לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו, ולא משנה אם החבר'ה האלה מגיעים מהעשירון העליון, עם חשבון מנופח של ההורים בבנק, או מהעשירון התחתון. מגיעים אלינו בני נוער שההורים שלהם עסוקים כל היום בקריירות שלהם, ומי שיודע עליהם יותר זו הפיליפינית שמשרתת אותם בבית. יש לנו כל מיני סוגים של נוער, מילדי שמנת ועד ילדים ממשפחות הרוסות. אני עובדת למען הבית הזה כמעט 17 שנה, ולצערי הרב אני לא רואה את הסוף של כל המצוקות, שרק גדלות מיום ליום".איך קם בית השנטי?"דינו היה בעל בית­קפה קטן, שנתן אוכל למי שהיה רעב. הכרנו והתחלנו לעשות קבלות שבת פתוחות לכ ל מי שנזקק ורוצה. חבר הביא חבר, וכך הגיעו המון חבר'ה שלא היה להם לאן ללכת. הבית הוקם ב­1984, ועד 1992 היינו המקום היחיד בארץ שעסק בעזרה לנוער רחוב, ותוך זמן קצר הפכנו לקומונה גדולה. יום אחד הגיעה בחורה אחרי צבא שחזרה מטיול בהודו, ואמרה לנו: 'הרגשתי פה ממש שנטי'. שאלנו אותה מה זה 'שנטי' והיא הסבירה שזה אהבה ושלווה בהודית. ואז מישהו צייר גרפיטי על הבית: 'ברוכים הבאים לבית השנטי'. שלושה נדרים "11 אלף בני נוער הספיקו לעבור בבית הזה, 8,500 מהם הצלחנו להחזיר הביתה. בשביל השאר בית השנטי זו התחנה האחרונה לפני המוות, הפיזי או הנפשי, שלהם. יש בני נוער רבים שחיו אצלנו כמה שנים ברציפות. הגילים אצלנו נעים מ­14 עד 21. אנחנו הבית היחיד בארץ שמטפל בצעירים בגיל 18 עד 21. חיילת שיוצאת מפנימייה, אין לה לאן ללכת עד לסיום השירות. הנוער שמגיע אלינו בא מכל המגזרים, מילדי פרופסורים ועד ילדי נרקומנים. יש בהם כאלה שנפגעו מינית, שעברו אלימות פיזית ונפשית, כאלה שננטשו על­ידי ההורים ובנות שנכנסות להריון. הממסד מפנה אלינו ילדים, אבל לא עוזר לנו כספית."המקרה שזיעזע את המערכת היה של חייל שסבל מהלם קרב, שהוריו חשבו שאצלנו זה בית פריקי והחזירו אותו לביתם המפואר, שם הוא תלה את עצמו. בבית הקברות הם אמרו לנו: 'חבל שלא שמענו לכם'. מאז נדרתי שלושה נדרים: הראשון, להקים עמותה להישרדות; השני, שלא לוקחים מאיתנו את הילדים, והנדר השלישי, והכי חשוב, להקים קרן נצח למען ילדי הרחוב. הבית שלנו שייך למינהל מקרקעי ישראל. השר פואד בן אליעזר עזר לנו דרך 'עמידר' לשפץ את המקום. הבית ששכרנו היה כמו חור בה, ואנשים טובים עזרו לנו לשפץ אותו. ואני כל היום רצה כמו מטורפת סביב השעון, לאסוף כסף. תמיד אני חיה בפחד שהכסף ייגמר. לכן חשוב לי להקים קרן נאמנות לטובת ילדי בית השנטי, שאם אני אמות הקרן הזאת תמשיך לעזור לילדי המצוקה, ושאף פעם לא יגעו בכסף בבנק, רק מהריבית החודשית. למען הקרן הזאת אנחנו צריכים כ­15 מיליון שקל, כדי לקבל ריבית חודשית של 80 אלף שקל בחודש. עד היום הספקנו לאסוף רק מיליון שקל".מחר (22.5.01) יתקיים יום התרמה ארצי למען הקרן של בית השנטי (טלמסר לתרומות: 767­332­212­1).היוזמה, מספרת מריומה, באה ממועצת התלמידים הארצית, ש"החליטה לעשות יום של התרמה ארצית למען הקרן שלנו, עם המון מתנדבים וגופים ענקיים, משטראוס ועד יורם גלובוס ויום טוב הפקות, ואני מודה לכל בני הנוער שמתרימים למעננו. החלום שלי הוא להקים בית שנטי בצפון, ואני מקווה שאת הדרך שלנו לעזרה לנוער יעתיקו ברחבי העולם."החיים שלי מלאים הפתעות, סיכונים והימורים. יש רק דבר אחד שאני חוששת ממנו. אני מקווה שלא אזדקק לאף אחד בזקנתי".