הלילה שבו חרב עליהם עולמם קרן ואסי רצו שזו תהיה החתונה הכי שמחה בעולם. ואז פערה האדמה את פיה, ותוך שניות הפכה השמחה לטרגדיה נוראה דליה מזורי, אילאיל שחר ואסף 27/05/01 בשבריר השניה שבו הפכה שמחת החתונה לאסון כבד, חרב עליהן עולמן של שתי משפחות: משפחת החתן, שריקי­סרור, ומשפחת הכלה, יוסף.שתי משפחות, שהן שני שבטים. אחים, אחיות, דודים, בני דודים, גיסים וגיסות. 700 איש. כולם היו יחד בשמחה, ויחד באסון. כל אחד מבני המשפחה איבד כמה קרובים בעת ובעונה אחת. רשת מוצקה של קשרי דם ומשפחה, שנקרעה באחת, בלא יכולת איחוי. אנשים טובים שבאו לשמוח, ושמחתם הפכה ליגון. באחת התמוטטה הרצפה, באחת התמוטט עולמם.הכלה והחתן, קרן ואסי דרור, מתקשים להיפטר מרגשות האשמה שרודפים אותם מאז האסון הגדול. מרגישים אשמים בכך שהאורחים שהגיעו לשמוח איתם בחתונתם, איבדו רבים מקרוביהם ויקיריהם.לאחר האסון פונו אסי וקרן לבית­החולים 'ביקור חולים' בירושלים. אסי, שנפצע קל בלבד, עבר בין הפצועים, חדר אחרי חדר, וביקש סליחה. חברים וקרובים שהגיעו לבקר את קרן סיפרו גם הם שהיא ביקשה את סליחתם על כך שבגלל חתונתה נפצעו ונהרגו כל­כך הרבה אנשים."החתונה הזו תלווה אותה לכל החיים", אומרת לימור כרמל, חברתה הטובה של קרן. "זו טרגדיה עצומה. אתה מרגיש שהרסת את כל המשפחה, איך ניתן להתחיל חיים משותפים עם תחושה איומה כזו? הם יצטרכו הרבה עזרה כדי להתגבר".* * * קרן יוסף, בת 26, ואסי סרור, בן 24, הכירו לפני יותר משנתיים, כאשר עבדו בסוכנות 'פיאט' בירושלים. היא במכירות, הוא במוסך. הם התחילו לצאת ולאחר יותר משנה, בחר אסי בדרך מקורית להציע נישואין לבחירת ליבו: הוא תלה שלט בכביש בגין, כביש מהיר שחוצה את ירושלים, שעליו נכתב "קרן התנשאי לי?" וקרן נעתרה.חצי שנה הם תיכננו יחד את החתונה. רצו שזו תהיה החתונה הכי יפה בעולם, הכי שמחה."חיפשנו אולם גדול, שיכיל את כל המוזמנים", מספרת עליזה (אליס), אמו של אסי. "חשבנו תחילה על רמת רחל, אבל מכיוון שקצת חששנו מהקירבה לבית ג'אלה, בחרנו בסוף ב'אולמי ורסאי'. זה לא מסוכן, אמרנו".קרן גדלה בשכונת פת בירושלים. היא הבכורה, ויש לה עוד אח, תומר, בן 25, ואחות, אורלי, בת 23. קרן למדה בבית­ספר 'דנמרק', משם עברה למכללת 'בזק' ומשם לתיכון 'ליידי דיוויס'. בחודשים האחרונים עבדה בסניף 'בנק הפועלים' בכיכר ציון. במקביל השלימה בגרויות במכינה של האוניברסיטה העברית.האסון הנורא בחתונה הוא לא האסון הראשון שפוקד את משפחתה של קרן, משפ חת יוסף. לפני תשע שנים נפטר הבן הקטן, יפתח, מסרטן, והוא רק בן שמונה. הארוע השפיע קשות על כל בני המשפחה, ובמיוחד על קרן. היא היתה אז בכיתה י"א, הידרדרה בלימודים, והתקשתה ללמוד לבגרויות. בשל האסון לא הצליחה להשלים את בחינות הבגרות, וסיימה את לימודיה התיכוניים ללא תעודת בגרות.המכה השנייה ניחתה לפני שלוש שנים, כאשר הוריה עברו תאונת דרכים קשה. האם ניצלה בנס לאחר שנפצעה קשה. תהליך החלמתה ארך חודשים ארוכים לאחר שהתגלו בגופה מספר עצמות מרוסקות ושבורות. האב נפצע באורח קל יותר.החתונה סימלה בשביל בני המשפחה התחלה חדשה. אחרי כל הסבל, הם ציפו בקוצר רוח לארוע המשמח.* * * גם מצד החתן, אסי סרור, חיכו בהתרגשות רבה לאירוע המשמח. שבט ענקי הוא שבט שריקי­סרור. בראשו עמד יוסף שריקי, בן 80, שעלה ארצה בראשית שנות ה­50. לו ולרעייתו נולדו שישה ילדים ­ ניסים, יצחק, יעקב, עליזה (אליס), בת שבע ויפה ­ שהקימו גם הם משפחות. סבא יוסף אף זכה ליהנות משני נינים ­ תינוקות שביום האסון נשארו בבית עם מטפלות.עליזה (אליס), בתו של יוסף, נישאה לציון סרור ונולדו להם ארבעה ילדים: אסי, דודו, נשו י ואב לתינוק בן שנתיים, יורם, בן 19, וספיר, בת 11, שלפני מספר שנים שינתה את שמה לדקלה. גם בני משפחת סרור שינו את שם משפחתם לפני כחצי שנה ועיברתו אותו מסרור לדרור. אסי גדל ברחוב החלמית בקריית מנחם בירושלים, למד בגימנסיה 'רחביה', ואחר­כך עבר לתיכון 'אורט קנדי'. הוא מוסכניק, שעבד בעסקי מכוניות משומשות. בשנים האחרונות עבד ב'אוטו דיל' ­ טרייד אין של מכוניות 'אאודי' בתלפיות בירושלים, קרוב מאוד לאולם שבו אירע האסון. אמו, עליזה: "בחתונה היתה שמחה גדולה. מאות אנשים רקדו. הכלה היתה מדהימה ביופיה. זו היתה באמת חתונה נפלאה ­ עד הרגע הנורא הזה"."אין לי כסף, רק אהבה", שרה שרית חדד, כאשר לפתע פערה האדמה את פיה, ובלעה את מאות הרוקדים.הם נפלו ביחד. אחד על השני. מתערבבים עם בלוקים, עפר, מים ובוץ. ערמות, ערמות של בני אדם.יובל סרור, דודו של החתן, חיבק את בנו בן ה­10, ושניהם נפלו כך למטה. "היינו כך בתוך ההריסות", סיפר. "מחובקים. לא יכולנו לחלץ את עצמנו. דרכנו על אנשים. אנשים דרכו עלינו. אבנים נפלו עלינו ו'ריתכו' אותנו אחד אל השני. לא יכולנו לזוז, עד שבאו לחלץ אותנו". הבן ניצל. א בל את סיון, בתו בת ה­12, איבד יובל באסון הזה. רותם, בן 6, בנם של יעקב וסימה ונכדו של יוסף שריקי, היה אמור לחגוג ביום שישי, למחרת החתונה, את יום הולדתו. אך באחת הפך היום המשמח הזה, שכל ילד מחכה לו חודשים ארוכים, ליום של זוועה, דמעות וכאב. הוא ואמו נפצעו. רותם, שהגיע בנפרד לבית­החולים, חבול וכואב, צרח בבהלה: "אמא! איפה אמא?" הוא לא נרגע עד שסבא וסבתא, הורי אמו, הוזעקו לבית­החולים להיות לידו.סימה: "הלכתי לרקוד עם רותם ופתאום הרגשתי שהרצפה זזה. אמרתי לגיסתי שאני מרגישה כאילו אני הולכת על קלידי פסנתר. רבע שעה הרגשתי כך. פתאום צנחתי. הרגשתי שאני יורדת ויורדת. החזקתי חזק את רותם, נפלתי על רצפת הבטון, ובעלי עלי. רציתי לקום, אך לא יכולתי. ביקשתי מבחור אחד שיזיז את הבלוק שנפל לרותם על הרגל. כשהגיעו המחלצים ביקשתי מהם, 'קחו קודם את הילד. יש לו דימום בעין'".לאחר מכן חילצו גם אותה. היא סובלת מכוויות, שבר בקרסול, חתכים ברגליים ומכות יבשות בכל הגוף. לרותם חבשו את הרגל, ניקזו את הדם וניקו את הפצעים הפתוחים.אסי החתן נפצע קל ברגלו, וליווה את רעייתו הטריה קרן, שנפצעה באגן, לנ יתוח. למחרת, בעוד קרן מתאוששת, עבר בין בתי­החולים. כמו מפקד מסור שדואג לחייליו, סבב בין חדרי האישפוז וביקר את קרובי משפחתו הפצועים. "דוד יצחק ודוד יעקב בסדר", הוא מבשר. "דוד ניסים נעדר. מה עם צילה של יצחק? דודה יפה לא נפצעה, אבל בעלה נפצע ברגליים. גם אחי דודו נפצע ברגליו. ומה עם טלי, אתי, רפי ומוטי של ניסים?"עליזה: "לא הזמנו את כל החברים, כי לא היה די מקום. אנו משפחה גדולה, עם חברים רבים. בדיעבד הסתבר, שזה הציל אותם. זה היה המזל שלהם. מספר חברים עזבו את החתונה לפני סיומה, כי הלכו לחתונה נוספת, וכך גם הם ניצלו. שתי חברות באו ממקום עבודתה של קרן כדי לשמוח איתה, והנה קרה האסון. שושי ורונית נפגעו. איך קרן תוכל לחיות עם כל זה?"רק בשעות הצהריים, למחרת החתונה, מתחילים לעכל את גודל האסון. לאט לאט מגיעים הדיווחים על ההרוגים. לא עוד "נעדרים", מינוח שהדליק זיק של תקווה במשך שעות.ההרוג הראשון עליו התבשרו בני המשפחה היה סבא יוסף. לפתע פורצת טלי, הנכדה, בבכי קורע לב. "ניר, ניר, גם אבא מת! אני רוצה את סבא ואבא בחזרה!"טלי שריקי היא בתו של ניסים, שנחשב נעדר עד שחילצו את גופתו בצהריים. ניר הוא החבר של טלי. בחתונה של אסי וקרן, חילקו טלי וניר הזמנות לחתונה שלהם, שתוכננה להשבוע. "עכשיו, במקום חתונות, יהיו לנו הלוויות", היא ממררת בבכי.זקן ההרוגים הוא יוסף, בן 80, הצעיר ביותר הוא איתי, בן 3. אלונה דיין היתה עם שני בניה, לירן, בן 6, ואיתי, על רחבת הריקודים. החתן הוא בן­דוד של בעלה, שנמצא אותה עת במילואים. כשהרצפה התמוטטה אחזה בשני הילדים. לפתע איתי צנח למטה והיא ראתה אותו נמחץ. איתי נקבר ביום שישי. לירן מאושפז עם אמו כשהוא סובל משריטות בכל חלקי גופו.שלומי סרור, בן­דוד של החתן, נע בין תקווה לייאוש במשך כל הלילה. אשתו מרים ושניים מבניו היו בגדר נעדרים. כל הלילה חיפש אותם. ביקש שיחלצו אותם. עבר בין בתי­החולים. "אני יודע איפה הם ישבו", הוא אומר. "בדיוק ליד רחבת הריקודים. הלכתי למקום וצעקתי. אולי מישהו מהם שומע אותי".אך כל התקווה גוועה באחת באבו כביר, שם זיהה את רעייתו מרים, בת 52, ואת שניים מארבעת ילדיו ­ משה, בן 28, ואליאור, בן 13. "זה כואב, כל­כך כואב. ברגע אחד לאבד גם את מירי ואת שני הבנים".הוא הגיע למכון הפתולוגי עם שכנו חיים בן­הרוש, שהחזיק אותו ותמך בו ברגע הנורא, שבו התברר לו כי אשתו ושני בניו נהרגו."שמחנו ורקדנו על רחבת הריקודים", משחזר שלומי. "הבן שלי, משה, ישב ליד העמוד וקרא לי. היינו ליד העמוד והרגשתי שהרצפה רועדת. אמרתי לו, 'משה, הרצפה רועדת, משהו לא בסדר'. אז הוא אמר לי, 'אבא, זה אולי מההדים של הבסים'. אמרתי לו, 'זה לא נראה לי, יש לי תחושה לא טובה'. אחרי זה הלכתי לכיוון הבן השני שלי, זה שניצל ועכשיו הוא בבית. דיברנו וקישקשנו ואיך שהוא מדבר איתי אני מסתכל ומרגיש שהכל קורס. הכל נפל מסביבי ואני נתליתי על העמוד שהיה לידי. אחותי היתה שם והחתן שלה והכל נפל. היה רעש והחלו לרדת מיד מלמעלה. נתלינו על העמוד. אנשים זרקו לנו מפות שולחן שקשרנו אותם והשתלשלנו למטה."כשירדתי למטה התחלתי לחפש את שאר הילדים, כי הם ישבו בדיוק איפה שהרצפה קרסה. ידעתי בדיוק איפה הם ישבו. התחלתי לצעוק, אולי מישהו ישמע אותי. אחרי זה ראיתי שהתחילו להוציא פצועים. כולם נפלו למטה לקומה התחתונה והכל קרס עליהם. לא האמנתי. כל הלילה חיפשתי. נשארתי שם עד הבוקר, עד שהביאו אותי לפה לאבו כביר. שני ילדיו הנוספים, דודו, בן 20, ואחותו בת ה ­17, ניצלו. "היא עמדה על יד החלון הסתכלה החוצה וזה המזל שלה, זה מה שהציל אותה", מספר בן­הרוש השכן. "30 סנטימטר הפרידו בינה ובין הרצפה שקרסה. הם המשפחה הקרובה ולכן ישבו קרוב מאוד לרחבת הריקודים וכל השולחן שלהם פשוט צנח למטה. איך, איך אפשר לעכל דבר שכזה? ממשפחה של 6 נפשות נשארו שלושה". קרן הכלה, שהתאוששה מהניתוח, לא יודעת נפשה מרוב צער. "אני מבקשת מכולם לסלוח לנו, אפילו שאיננו אשמים", היא אומרת. "לא יודעת איך אתמודד עם זה. קשה לי מאוד. ההרגשה איומה. לא יודעת אם אוכל אי פעם, נפשית, לעמוד בזה".