מזרח תיכון ישן התקליט החדש של אייל גולן כבר הספיק להפוך לאחד מרבי המכר של השנה, אבל בעיני גל אוחובסקי הוא דווקא צעד גדול אחורה גל אוחובסקי 01/06/01 120 אלף עותקים כבר נמכרו מתקליטו החדש של אייל גולן, "צליל מיתר". את טקס הענקת הפלטינה המשולשת ערך לו בשמחה שמעון פרנס, שהגדיל והקדיש לו לפני שבועיים תוכנית שלמה של "בטברנה". זו היתה תוכנית מושקעת ביותר. מעבר לשירים היו שם קטעי וידאו מהבר מצווה, ביקור מלכותי של סבו וסבתו, ואפילו מערכונים שהוכנו במיוחד בהשתתפות צביקה הדר ואייל ברקוביץ'. מה שקוראים, כבוד מלכים.לקראת ראש השנה אמנם צפויים תקליטים חדשים של שלמה ארצי ויהודה פוליקר, וייתכן שגם המופע המשותף של רמי וריטה יניב תקליט, אך קשה להאמין שמישהו מהם יעקוף את גולן בדרך לקופה הרושמת (טוב, אולי ארצי יעקוף, אבל לא בהרבה). "צליל מיתר" הוא אם כן אחד התקליטים העבריים הכי נמכרים השנה, עוד הצלחה בשרשרת ההצלחות של גולן, שמחזקת את האחיזה שלו בשורה הראשונה של... אתם מכירים את הקלישאות.גולן לא לבד. גם הדיסק שהוציאה השנה שרית חדד מכר, לפי גרסת מנהליה, 180 אלף עותקים. גם אם הם מגזימים טיפה, הכמות בטוח אסטרונומית. בואו, אם כן, נתחיל לדבר על היררכיה. שלומי שבת, הנשמה המתוקה שלו והדואטים שלו, מכרו השנה 50 אלף עותקים. שבת אמן ו תיק, והקריירה שלו ידעה עליות וירידות. לא ברור אם השנה האחרונה מסמנת התברגות קבועה שלו בליגת ההימורים הבטוחים. צריך גם לקחת בחשבון את זהבה בן ואולי גם אחרים. ובכל זאת אפשר לקבוע בקלות יחסית, שהצמד אייל גולן ושרית חדד מובילים כרגע את מה שקראו פעם "המוזיקה המזרחית", אחר כך "המוזיקה הים תיכונית" וכיום קוראים לה פשוט "מוזיקה ישראלית".אם אתם אוהבים תרגילים סמנטיים, כדאי לשים לב לעובדה הבאה. מאז שהשניים האלה הם ה­מוזיקה הישראלית, ארצי, פוליקר וריטה חזרו להיות חלק מהרוק הישראלי. שאול ביבי אולי מגזים, אבל הוא לא כל כך טועה. על הברזלים בתוכניתו החדשה בערוץ בריזה מנסה שאול ביבי לבדוק אספקטים שונים של קיפוח המזרחים בישראל. נקודת המוצא שלו פשוטה. הקודים השולטים בישראל הם מערביים ונקבעו על ידי יוצאי אירופה. כדי להשתלב בשיטה המזרחים חייבים בכל מיני אדפטציות, תיקונים קלים, ויתורים ולעתים גם הסתרה של חלקים מאישיותם ותרבותם. זו כמובן גישה מעט קיצונית, שמתעלמת מהכמות הגדלה והולכת של אזרחים חסרי שורשים מכל סוג שהוא, שהולכת ומשתלטת על הקיום הישראלי. ובכל זאת, זה עניין שטעון בדיקה.האורח הראשון בתוכניתו הראשונה של ביבי היה אייל גולן. בחירה לא מפתיעה, שהתאימה גם לתאריכים של יחסי הציבור. ביבי לקח את גולן בחזרה לשכונה ברחובות. הוא ביקר איתו אצל סבא וסבתא (כן, אלה שבאו אחר כך לפרנס, אם כי בביתם הם היו הרבה יותר קולים ובלתי אמצעיים) וגם הוביל אותו ביחד עם חבר ילדות לברזלים שעליהם ישב גולן הילד וחלם לכבוש את העולם. כשהגיעו לדבר על התקליט החדש התנהלה ביניהם שיחה. הנה קטעים ממנה:ביבי: "השמועות אומרות שהתקליט החדש זה חזרה למוזיקה יותר מזרחית".גולן: "חוזרים להגדרות שאני לא אוהב. מה זה מוזיקה מזרחית? אני אמן י שראלי. שר בעברית. אין במוזיקה שלי שום שינוי. זאת אותה המוזיקה".ביבי: "מה, זה מפחיד להגיד מוזיקה מזרחית?".גולן: "לא".ביבי: "היית שר שיר של שלמה ארצי?".גולן: "למה לא?".ביבי: "שלום חנוך?".גולן: "כן".ביבי: "דנה ברגר?".גולן: "כן".ביבי: "היית מתחתן עם אשכנזיה?"גולן: "למה לא?"ביבי: "יש הבדל בין בחורות אשכנזיות ומזרחיות?".גולן: "לא חושב. היום זה מעורבב. היום כל האנשים אוכלים חומוס ומלאווח". הצד האחר של מוטי גולן מאמין כנראה בדברים שהוא אומר. הוא חוזר עליהם בכל ראיון. כל הנסיונות של ביבי להסתחבק איתו (הם התחבקו כמה פעמים בזמן הראיון) ולתת לו תחושה שהוא לא מופיע עכשיו בערוץ 2 המבהיל אלא בערוץ שכונתי שבו באמת פותחים את הלב, לא הוציאו ממנו אפילו זנב של מחשבה סותרת. גולן, כנראה בתיווך המנהל המוצלח שלו, ישי בן­צור, באמת הטמיע את הרעיון שהוא הישראלי החדש. כמו בהרבה מקרים, חלק מהפיכתו לזמר כל כך מרכזי ואהוד בנוי על כך שהשדר הזה נקלט אצל הקהל. השאלה המעניינת היא איך כל זה בא לידי ביטוי בדיסק החדש שלו.דווקא שרית חדד, שגם היא מבטאת בראיונות את אותו רעיון, עשתה בדיסק האחרון שלה, "אשליות מתוקות", מהלך מעניין בכיוון הזה. שני התקליטים הקודמים שלה, "כמו סינדרלה" ו"לעשות מה שבא לי" ­ תקליטים שבנו את מעמדה כמגה כוכבת ­ הכילו מיקס של שירים מהאגף המזרחי, לחנים טורקיים ולאיזון קצת אהוד מנור, סמדר שיר, משה דץ ויוני רועה. בתקליט החדש היא עשתה מהפך. קובי אוז, שכתב לה בעבר שיר לכל תקליט, חיבר הפעם חצי מהשירים, וגם אחראי על מחצית מההפקה המוזיקלית.זה אולי מהלך מתבקש, בגלל קשריהם הוותיקי ם (אוז הוא בעצם אחד ממגליה), אך יש כאן יותר מזה. בסולם המעמדות של המוזיקה הישראלית (ולא ניכנס כאן לדיון למה הסולם הזה נראה כמו שהוא נראה), קובי אוז הוא בליגה אחרת מאשר, נניח, שי ראובני שחתום על שאר התקליט. אוז הוא מאלה שעושים להם כבוד, שלא צריכים להתנצל, ששייכים לאיזו אליטה. באופן טבעי, גם כשהוא כותב לחדד בסגנון שלה, הוא מסדר את הדברים כך שהאריזה כולה תהיה עדכנית במידה, שלא תהיה נסיגה מבחינת הסטנדרטים. בתקליט הבא שלה, כך יש לצפות, כבר יהיו שירים של היוצרים הכי פופולריים והכי נחשבים בארץ. אל תהיי דלתך סוגרת הפרידה של אייל גולן ואתניקס קרתה מעט מוקדם מדי. לא ברור מי מהצדדים התחיל שם להרגיש שהוא קצת פראייר, אבל ברור ששני הצדדים הפסידו מסיום ההתקשרות. לאתניקס ייקח הרבה זמן למצוא כישרון חדש כמו גולן, שיוכל לשמש כלי מוצלח לשירי הפופ המצטיינים שלהם; לגולן ייקח כנראה הרבה זמן עד שייצב את הסביבה היצירתית שלו."צלילי מיתר" הוא התקליט הראשון של אייל גולן החדש, העצמאי, ואין דרך נעימה לומר זאת ­ התקליט הזה רחוק מלעמוד בציפיות. ההפתעה היא שבבואו להכין תקליט חדש עשו גולן ובן­צור בדיוק את ההפך ממה שגולן אמר לביבי. כמפיק מוזיקלי נבחר יעקב למאי, מהמיינסטרים השמרני של השוק הים תיכוני, וגם כותבי השירים, רובם (פרט לאהוד מנור) מזוהים או לפחות מכווננים באופן בלעדי לשוק ההוא.וקודם כל נשאלת השאלה למה. בעבר היה דיון ארוך בשאלה כיצד השפיעו מהלכים שנחשבו בחוגים מסוימים ל"השתאכנזות" על הקריירות של חיים משה ומרגלית צנעני. הדיון הזה נשאר תלוי בחלל האוויר, בלי תשובה חד משמעית, גם מכיוון שמשה וצנעני התבררו יותר כמקרים פרטיים מאשר כבסיסים לתאוריות.היה נדמה שגולן, האיש שהמציא בעצמו את סגנון הדור החדש, כבר לא כבול בעבותות השוק שממנו צמח. וגם האוזן הישראלית הרי עשתה צעדים. השילוב המקורי עם אתניקס היה דומה במידה מסוימת למשוואה שיוצרת חדד עם אוז. כעת, כשהיה עליו להמשיך הלאה, נשאלת השאלה מדוע לא פנה גולן ליהודה פוליקר. מדוע לא פנה, נניח, לאהוד בנאי. הוא גם יכול היה לבקר אצל בועז שרעבי, מאיר בנאי, אפילו יהודית רביץ.הוא יכול היה לפנות כמובן לארצי, קליינשטיין וצביקה פיק. אני משוכנע שגם דיוויד ברוזה בעל הנטיות הספרדיות היה יכול למצוא איתו הרבה שפה משותפת. כל מי שהוזכרו כאן היו יכולים לנפק לו שירים מסוגה עילית, בניחוח תפוחים ותמרים, שהיו יכולים להדגיש את מעמדו ככוכב העל הצעיר של המוזיקה הישראלית.גולן לא פנה לאף אחד מהם. למעשה, השם היחיד בתקליט ששייך לרשימה הזאת הוא שלומי שבת, שתרם שני לחנים, שניהם מהפחות מצטיינים שלו. לעומת זאת, בולטת בתקליט דווקא נוכחותו של אביהו מדינה, שכתב לגולן שני שירים. מדינה הוא דמות בעייתית. מכל היוצרים המזרחים בארץ, הוא זה שמלבה יותר מכל את שמירת הפער על בסיס קיפוח.מדינה הוא זה שמקדש את תחושת הנגזל. לא משנה לכמה כיבודים יזכה, הוא עומד תמיד על זכותו לקטר ולהסביר שנעשה כאן עוול. שלא כמו שאול ביבי, למשל, שאומר דברים קשים בנונשלנטיות שנקודת המוצא שלה אינה רגשי נחיתות, מדינה מתעקש להדגיש שהוא קורבן ולכן חייבים לפצות אותו.המפגש בין גולן למדינה, הוא בדיוק הדבר שלא היית מצפה לו. וזה בלט מאוד כאשר מדינה התארח עם גולן אצל פרנס בטברנה. מדינה דיבר על גולן בפטרוניות, אפילו הזכיר שהנמוכים שלו טובים משל גולן. מדבריו ניתן היה להבין שהוא בעצם גילה את גולן, וידע כבר אז, כששמע אותו במועדון נידח, שהוא "אחר". הוא העמיד אותו ברצף אחד עם זוהר ארגוב, וכאילו ביצע את המהלך ההפוך לכל מה שעושים גולן ובן­צור בשנים האחרונות. מדינה לא תרם סתם אנלוגיה על הקשר הסלסולי לאורך הדורות, אלא החזיר את גולן באחת לתוך הספירה שמתחילה בדקלון ובן מוש, ונמשכת דרך ארגוב, שימי תבורי ויורשיהם עד עצם היום הזה.את האידאולוגיה הזאת אפשר למצוא גם בשירים. לא ברור למה הסכים אייל גולן לשיר בדיסק החדש טקסט כמו:"אל תהיי דלתך סוגרתובכאב מענה את אהבתךתני ידך ביד אוהבתולעולם לא תהיי לבדך"מה זה בדיוק "אל תהיי דלתך סוגרת?". כשגולן שר את המילים האלה הוא נשמע מתייפייף, לא אמיתי, כמעט נידח. לא ברור למה המפגש בינו ובין מדינה הניב פירות משונים כאלה. הרי גם מדינה, שעל כשרונו כיוצר אין ויכוח, כבר כתב בחייו שירים יותר פשוטים ויותר מדויקים, ואת הז'אנר הפיוטי ביצירתו עדיף שישמור לעצמו, כי הוא היחיד שעליו זה נשמע הגיוני. טוני סופרנו לנצח "צליל מיתר" דווקא מתחיל טוב עם "המציאות שלך", להיט תקני שבו גולן פורש איזה אני מאמין על יחסי בנים­בנות. כמובן שמתבקש לעשות כאן את ההשוואה בינו ובין שרית חדד. שניהם אמנים ששברו סופית את חומות הגטו, ועשו את הקרוס אובר הגדול שנראה כי אחריו כבר לא תישאר גדר.שניהם גם נמצאים בשלב שבו הם צריכים לייצב את ההצלחה ולהעמיק את אחיזתם בקהל, כך שיהיה ברור שהם לא היו תופעה זמנית. חדד בחרה באוז, שהצליח לכתוב לה שירים שהם בו זמנית קצת פראחיים (מה שנהוג לכנות "עממיים") ובו בזמן גם קצת מתוחכמים, כך שמי שרוצה לחשוב ששרית קורצת, יוכל להאמין בזה.חדד של הדיסק האחרון היא נציגת הבנות שנמאס להן מהשטיקים של הגברים. הן רוצות כבוד, הן רוצות שיקשיבו להן, וכשהן מרוויחות יותר כסף ממך, הן ממש רוצות שתתקפל בפינה. גולן היה יכול וצריך להביא את תשובת הגבר. זה שאין לו כוח לשטויות, שרוצה בחורה עם קריירה, אבל שתדע גם לפנק. או כמו שאמר לשאול ביבי: "אחת שתאהב את אייל, ולא את אייל גולן".למרבה הצער, הוא נכשל בדיוק במקום הזה. "המציאות שלך" הוא כאמור התחלה טובה, אבל מיד אחר כך מגיע "מיליון או דולר" ש מזכיר שירים מתקופת הקסטות. לשיר הזה חסר את מעט ההומור העצמי או המודעות שהופכים את "יאללה, לך הביתה, מוטי" לשיר כה מדויק. מילות השיר מכילות את סוג העילגות שתרם להתנשאות. וזו רק ההתחלה. כי משם הכל מתבלבל, ואם היתה התחלה של קו, הכל נהיה זיגזג אחד גדול.ככל שאתה מאזין לדיסק יותר, כך אתה מקבל את הרושם שגולן מפחד מהדבר האמיתי, גם אם לא ברור כל כך מהו. ואם כל זה לא מספיק, ההפקה של יעקב למאי חסרה ברק או כיוון. היא צפויה, בנאלית ומצליחה להשקיע גם את השירים היותר אנרגטיים בתוך תמיסת סוכר לא נעימה.ואולי, כמו בהרבה מקרים, עטיפת הדיסק אומרת הכל. אם נחזור רגע לשרית חדד, קשה לומר שהיא מצטיינת בעניין הזה. עטיפות הדיסקים שלה אף פעם לא היו פאר היצירה. אבל אצלה לפחות הלכו על הנוסחה הקבועה. תמונה שלה וקצת גרפיקה בצבעי העונה. זה לא ברמה גבוהה, זה לא יאה לאמן מהשורה הראשונה, אבל לפחות התספורות שלה משתפרות מדיסק לדיסק.אצל גולן דווקא כן הוקדשה מחשבה. הוא מצולם בשחור לבן, לבוש חליפת גנגסטר, מין גרסה ישראלית לפאף דדי. על העטיפה הפנימית הוא נראה בחברתן של שתי חתיכות, שכאילו הגיעו ממועדון ג'ז ישן של שנות העשרים בארצות הברית. רעיון נחמד, רק שהביצוע הוא של ליגה ארצית. לא ליגה לאומית, בטח לא ליגת העל. זה נראה כמו הפקת אופנה לא מתוחכמת של עיתון מקומי בעיר לא גדולה. אם יש כאן הומור, זה לא ממש נראה לעין. שיחת סיכום אייל גולן הוא זמר מצוין ואהוב. הוא מכר מאות אלפי עותקים. מהיום הראשון דאגו הוא ואמרגנו ישי בן­צור להסביר שהם בדרכם לצמרת האמיתית, האיכותית, ושום דבר לא יעצור אותם. "צליל מיתר" הוא צעד גרוע ומיותר בכיוון ההפוך. זה תקליט שיחזיר את גולן מהר מאוד לתחום המושב של הטברנות, לא כאורח יוקרתי נערץ, אלא כעוד אחד משורה ארוכה של כאלה שאיימו לשבור את הסטיגמה וכשלו.גולן ובן­צור חייבים לקראת הדיסק הבא להתנהג כאילו הם ריטה, לא פחות. רק שירים של יוצרים מהשורה הראשונה, ורק המיטב של יצירתם. הפקה מוזיקלית משוכללת יותר, ואם אפשר גם עדכנית. פחות מזה ישאיר אותם עם רגל בגטו.אחרי שמקשיבים לתקליט של גולן וחוזרים לתוכנית עם ביבי, נראה פתאום כאילו השיחה היתה צריכה להיות לגמרי אחרת. הנה גרסה פיקטיבית מדובבת לקטע שיחה שלא התקיים:ביבי: "על עטיפת הדיסק החדש אתה בחליפה, דופק דאווין".גולן: "אבל התוכן כולו חזרה למקורות, לשכונה. לא ראית?".ביבי: "אז אתה חוזר למוזיקה המזרחית? גם לך לא היה בסוף אומץ לשבור באמת את הסטיגמה?".גולן: "למה שיהיה לי? מה אני... לא. לא שאין אומץ, יש. אבל מפחיד . תשאל את ישי".(ואז הם מתחבקים).משום מה אני לא משוכנע שביבי או גולן בשלים כבר לשיחה הזאת.