המדונה של האינטלקטואלים סוזן זונטג, כלת פרס ירושלים לספרות, ידועה באופיה הלא נוח ובשחצנותה. קלייר רבין עדיין חושבת שמדובר באחת הנשים המרתקות שפגשה פרופ' קלייר רבין 06/06/01 "את חושבת שישנתי במשך עשרים השנים האחרונות?", ענתה לי חברה אותה שאלתי אם שמעה על סוזן זונטג, שהגיעה לישראל בחודש שעבר כדי לקבל את "פרס ירושלים לספרות". לא היה לי נעים להודות שאני לא באמת יודעת מי היא ומה היא אותה זונטג. שמה היה מוכר לי, אבל מעולם לא קראתי את כתביה. ידעתי שהיא מפורסמת, אבל לא ידעתי למה. חיפוש מהיר באינטרנט העלה למעלה מחמישים מאמרים שנכתבו על זונטג ומספר דומה של כתבים שלה ­ רומנים, תסריטים, סיפורים קצרים, ביקורות ספרות, ומאמרים רבים בנושאים מגוונים, החל בצילום וכלה בסרטן ואיידס. היא ביימה בהצלחה רבה מחזות וסרטים, היא פעילה פוליטית ונושאת נאומים על קשת רחבה של נושאים שמעניינים אותה והיא אף נבחרה לתפקיד נשיאת ארגון הסופרים הבינלאומי ­ תואר מדהים בעולם מלא בסופרים. מן הצד השני, זה שכתב עליה, היא הושוותה לפילוסוף הידוע ארסמוס. קראו לה "אשת רנסנס", מסוגו של לאונרדו דה­וינצ'י, והתייחסו אליה כאל נציגה של זן הולך ונעלם של אינטלקטואלים עצמאיים, נוסעים חופשיים בעולם של רעיונות ואמנות. אמרו שהיא בעלת דעות נחשבות בתחומים כמו מדיניות החוץ האמריקאית ושוויו ן זכויות לנשים, כתבו שהיא הצליחה להישאר באור הזרקורים זמן רב יותר מרבים אחרים, טענו שהיא מפורסמת בזכות היותה סלבריטי ושהיא סלבריטי בזכות היותה מפורסמת. עכשיו כבר הייתי ממש סקרנית. מי באמת היא האשה הזו ­ שנשמעה לי כמו מדונה של עולם האינטלקטואלים ­ שדעתה על סופר יכולה לחסל או להקפיץ את הקריירה שלו? בזבוז זמן משווע של ילדות זונטג נולדה בניו יורק בשנת 1935 למשפחה יהודייה עשירה. הוריה עשו עסקים בסין, ולכן היא כמעט ולא ראתה אותם. את רוב זמנה בילתה עם מטפלות שונות, עד אשר אביה נפטר לפתע כשהיתה בת חמש. אמה חזרה מסין ולקחה אותה לאריזונה, אולם חיי הבדידות שלה נמשכו גם שם. סוזן זונטג מתארת את ילדותה במילים "בזבוז זמן משווע". בזמן שחברותיה בבית הספר התעניינו באופנה ובבגדים, היא קראה את כתבי אריסטו. היא היתה כל כך מבריקה, עד שלא היה לה שום דבר משותף עם ילדים אחרים. אמה היתה אלכוהוליסטית שהלכה לישון מוקדם מאוד בערב, וכל מה שנותר לילדה הקטנה היו גיבורי הספרים הרבים שקראה. בכוחות עצמה התעמקה בכתבי הומרוס, דיקנס, ג'ורג' אליוט וקלסיקאים אחרים. כמעט כנגד כל הסיכויים, היא הצליחה להפוך ילדות של הזנחה רגשית ואינטלקטואלית לקרקע פורייה ממנה נבטה היצירתיות והמקוריות המדהימה שלה. בגיל תשע, פרסמה זונטג את כתב העת הראשון שלה, ומכרה אותו לשכנים. "אני מסרבת לראות את עצמי כקורבן", היא אומרת היום. "ילדות כמו שלי יוצרת כישרון גדול לפיתוח השכל והתודעה. אם את רוצה לשרוד, את חייבת לומר לעצמך, 'אני יכולה לסבול את זה'. אחרת, את אבודה".כשהיתה בת 15, החליט מנהל בית הספר התיכון שלה שהיא מבזבזת את זמנה, והעניק לה תעודת גמר. משם המשיכה ללימודי פילוסופיה במקומות כמו ברקלי, הארוורד ואוקספורד. בגיל 17 נישאה לאחד הפרופסורים שלה, ובנה היחיד נולד כשהיתה בת 19. כבר אז היתה אשה עצמאית לחלוטין. היא השאירה את הילד עם אביו, ונסעה ללמוד וללמד באנגליה. כשחזרה, התגרשה ועברה לגור בניו יורק. בלי הכנסה, עם שתי מזוודות, שבעים דולר בכיס וילד בן שבע. עורך הדין שלה אמר לה שהיא האשה הראשונה בהיסטוריה שהחליטה לוותר על דמי מזונות. בשנת 1964 ערכה את הופעת הבכורה שלה בעולם הספרות, כאשר פרסמה מאמר פרובוקטיבי ומקורי מאוד, בו לראשונה הופיעה המילה "קאמפ". היא כתבה מאמרים אשר הגדירו את סצינת הספרות והאמנות הניו­יורקית, והמשיכה לעשות זאת כאשר עברה לגור בפריז. במהלך עשרים השנים שחלפו מאז פרסום מאמרה הראשון, היא התברגה בחזית עולם הספרות עם רעיונותיה המתקדמים, ביקורותיה המושחזות, ספריה והמחזות שכתבה. לא אחת, גם הביעה את דעתה בנושאים פוליטיים. דווקא בתקופה בה טובי האינטלקטואלים בעולם נהו אחר הרעיון הקומוניסטי, נשא ה נאום מסעיר בו השוותה את הקומוניזם לפשיזם. היא נסעה לדרום קוריאה כדי להפגין למען שחרור סופרים כלואים, טסה לקוסובו כדי לכתוב נגד המלחמה, ובמקביל גידלה ילד ונלחמה בסרטן השד בו לקתה. זונטג כמעט מתה לאחר שהחליטה לקבל טיפול כימותרפי קשה, שהיה אז בשלבי ניסוי. בדרכה האופיינית, הפכה את החוויה הקשה לספר מבריק על מחלות כדימוי, ובו מתחה ביקורת נוקבת על האופן בו החברה שלנו מתייחסת לחולים. נשים כזיהום סביבתי היא שונאת להיחשף, שונאת כשלא מבינים אותה, ושונאת להתראיין. לראיון הזה נעתרה רק לאחר ששמעה שאני נושאת בתואר פרופסור. קבענו להיפגש בתום כנס של ערביות ויהודיות פמיניסטיות בירושלים, אשר גם שם הצליחה לבלוט עם המבט החזק והנוקב, העיניים השחורות הענקיות, והשיער השחור הארוך והגולש. למרות שהיא כבר בת 66, כאשר ראיתי אותה מניפה רעמת שיער בתנופת יד, ברור היה לי שמדובר באשה שמרגישה נשית ולא פחות יפה מבצעירותה. מדובר באשה עם כריזמה. כאשר פתחה את פיה לדבר, השתרר הס בקהל. למרות שחזרה והדגישה שדבריה מבטאים רק את דעתה האישית, נדמה היה שזונטג רואה בעצמה סמכות לשאת דברים בשם "האמת". היא לא רק אומרת דברים, היא מצהירה הצהרות, היא מצווה ­ כמו מלכה על כס המלכות שלה. היא לא היססה לענות לשאלות הקהל בציניות ובחוסר סבלנות מופגן, בעיקר כשנדמה היה לה שלא מבינים אותה כראוי. אמירות כמו "זאת שאלה טיפשית" או "איך את יכולה לשאול דבר כזה?" התגלגלו על לשונה בקלילות. מדי פעם הפגינה נדיבות, כשפסקה "זה לא מה שאמרתי! תקשיב טוב!"היא הכעיסה את הנוכחים לא פעם, וחלקם קמו להתעמת עימה על עמדותיה, כמו זו בה קבעה שהדת היא בדיוק ההפך מפמיניזם. "אל תשלו את עצמכן. אין דבר כזה פמיניזם דתי. הדת רואה בנשים זיהום סביבתי", פסקה והזכירה כיצד גברים חרדיים מכריחים נשים לעבור מקום בטיסות "אל על", כדי לא לשבת לידן.לא יכולתי להחליט אם כמויות תשומת הלב להן היא זוכה מקורן בתבונה העצומה שלה, בביטחון העצמי שלה, שהתברר כשחצנות לשמה, או בפרסום הגדול שלה. חשבתי גם על איך זה לחיות בקרב אנשים, כאשר רובם נראים לה מטומטמים. ברור היה שזונטג מודעת לכך שהאדם הפשוט בקושי מבין אותה, וניסיתי לחשוב איך מראיינים מלכה עוצמתית כזו. אני לא רגילה שמתייחסים אלי כאל טיפשה, והתכוננתי לראיון כמו לוחמת שיוצאת לקרב, כדי לגלות שחששותי אכן התאמתו. זונטג היתה מוכנה לשוחח איתי רק לאחר שהרחיקו מעליה, כמעט בכוח, קהל של מעריצים ומעריצות. אבל כשהיא הגיעה לשיחה, היה ברור שאין לה סבלנות לעניין. ניסיתי לשאול אותה על זהותה כאשה יהודייה (אין לה כזו), על היותה מפורסמת ודוגמה לנשים רבות. כל שאלותי נתקלו בהתנשאות שחצנית, סרקזם, וחוסר עניין. "איזו מין שאלה זו?" היתה התשובה שלה לרוב הנושאים שהעלתי לפניה. פעם אפילו נזפה בי: "אני לא מאמינה שאת, אשה בעלת תואר פרופסור, אומרת דברים כאלה!" ברור היה לי שכלל לא קשה לשנוא את סוזן זונטג. אני משערת שרבים אכן שונאים אותה. לעוף דרך דלתות פתוחות ובכל זאת ­ יש משהו בזונטג. כל אשה שאי­פעם ניסתה לעמוד על שלה יודעת היטב שהעולם לא מקבל בברכה נשים כאלו. בעבר הלא רחוק, נשים כמו סוזן זונטג עבדו בבדידות חדר העבודה שלהן, הגו וכתבו הרחק מעין הציבור. יצירותיהן התגלו, במקרה הטוב, רק לאחר מותן, ובמקרה הרע ­ העולם התעלם מהן לגמרי. היצירות של זונטג לא נולדות בקלות. היא מספרת שהיא מקדישה ימים ולילות לכתיבה, חוזרת ומשכתבת כל משפט. אפילו מאמר קצר הוא פרי עבודה של שבועות ארוכים בדירתה בניו יורק. היא מזדהה עם סבלם של בני אדם, וסובלת בעצמה כאשר מצטטים אותה לא נכון או מתקיפים אותה אישית. למרות שרבים טוענים כי מדובר במכונת פרסום­עצמי משוכללת, זונטג מסרבת לדבר על התדמית שלה, משום שלטענתה אין לה עניין בפרסום. "אני פשוט קמה בבוקר, קוראת את ה'ניו­יורק טיימס', שותה כוס קפה וחושבת על מה שאני כותבת. נראה כאילו אני בוודאי מאוד מודעת לתדמית שלי, אבל היא לא אמיתית בשבילי. אני לא חושבת על זה, עד אשר מישהו שואל אותי על כך, כמו בראיון הזה".החלק החושפני ביותר בראיון היה כאשר שאלתי אותה על אהבה ורומנטיקה. אמרתי שנשים משוחררות אולי לא ז קוקות למשחקים שגברים ונשים משחקים. "את חושבת שאני משוגעת?" היא החזירה, בחיוך המוזר, הלגלגני שלה. "כולם זקוקים לאהבה ורכות, חיבוקים, חברים. זה צורך בדיוק כמו שינה. אל תדברי איתי על תדמיות. בשבילי, זה כמו רעל. לכולם קשה לשמור על האהבה, אבל אף אחד לא מוותר. לוותר על דבר כזה, זה שיגעון. מי ששואל שאלה כזו הוא אדם ציני מאוד".זונטג מושכת תשומת לב מכיוון שהצליחה בעולם של גברים, אבל תשומת הלב הזו גורמת לה דווקא לכעוס על האנשים שבאים לראות אותה. נראה שאין לה ממש עניין ברושם שדבריה יוצרים על השומעים. כבר בהיותה ילדה גילתה שחבריה למשחקים מאוד קטנוניים, בעוד שהמבוגרים סביבה לא מתעניינים בהרפתקאות או בגילוי העולם. אז החליטה: "כאשר אגדל, אני חייבת להיזהר שאף אחד לא יעצור אותי ויפריע לי לעוף דרך דלתות פתוחות". היא נחרצת בדעתה שלא להניח לאיש לעצור אותה. לרוע המזל, כיום נדמה לה שכולם מנסים לעצור אותה, והיא ממשיכה להילחם במקומות בהם נדמה שתוכל להגיע לתוצאות טובות יותר עם מעט יותר לשון דיפלומטית וטקט. אבל אולי זונטג צודקת כשהיא כועסת על מבקריה. האם באמת נוכל להבין אשה גאונית, שנלחמת על דעותיה בעולם שמאמץ סלבריטיז רק כדי ללעוס אותם, לסחוט מהם את המיץ, ולזרוק את הקליפה? מהפגישה יצאתי עם שתי מסקנות אישיות: ראשית, כנראה שלא נוכל לדעת מה זה להיות מפורסם לפני שנהפוך מפורסמים בעצמנו. שנית, לא משנה כמה מפורסם אתה, עדיין יש צורך לעבוד על האופי והאישיות.