פסיכולוג במרכז הפריים הצירוף של פסיכולוג קליני וצלם מקצועי הוביל את ד"ר יואל אליצור לצלם את חברי "התמודדות" שי להב 15/06/01 תפיסה עממית רווחת גורסת כי אמנות היא בעצם סוג של תרפיה. ככל שנפשו של האמן מסוכסכת יותר, כך עבודתו מסעירה, אותנטית ולכן איכותית בהרבה. בהתאמה, ככל שהוא עוסק זמן רב יותר באמנות, נפשו נרפאת ואיכות עבודתו יורדת. מבחינתו של ד"ר יואל אליצור, 48, התפיסה דלעיל היא לא יותר מקלישאה חבוטה. אתם מבינים, לו האיש, שהוא צלם מקצועי המתהדר בצילומים רבי הבעה ומרתקים, היה חפץ בתרפיה, הוא פשוט היה חובש את כובעו השני, פסיכולוג קליני. "נכון שכולנו יוצרים מתוך פצע", הוא מסביר, "אבל האמנות, ובמקרה שלי הצילום, לא מרפאת את הפצע. להפך, ככל שאני בודק יותר את הנושאים שמעסיקים אותי, הרגשות הופכים למחודדים בהרבה. אמנות לא יכולה לרפא, בדיוק כמו שטיפול פסיכולוגי לא יכול לרפא. הוא רק מקל".הצירוף הזה, של פסיכולוג קליני העוסק בהרצאות באוניברסיטה העברית ובטיפולים משפחתיים, ושל צלם מקצועי, שרכש את השכלתו בבצלאל ובלימודי צילום בניו יורק, הוא לא שגרתי, אבל אצל אליצור מדובר בחיבור כמעט טבעי. הקירבה בין התחומים מתבטאת, בראש ובראשונה, בתכנים. התערוכה החדשה שלו, שתוצג עד סוף החודש בגלריה שבזי בתל אביב, קר ויה "הבנה היא אהבה" וכוללת צילומים של חברי קבוצת תמיכה לסובלים מבעיות נפשיות, שאותה ליווה אליצור בשנתיים האחרונות. ליווה כצלם, לא כפסיכולוג, אם כי העיסוק השני תרם לו רבות: "קודם כל, יכולתי לאבחן מראש את האנשים שמצבם הנפשי רעוע מדי מכדי שישתתפו בפרויקט שלי. מעבר לכך, ההבנה הפסיכולוגית שלי ויכולת ההתחברות ודאי עזרו לי כצלם."אנשי הקבוצה תחקרו אותי ארוכות לפני שהרשו לי לצלם, עד שהתרשמו מהגישות שלי. יש לי דיאלוג טוב עם אנשים שסובלים מבעיות נפשיות, ואני מבין בדיוק למה הם מתכוונים כשהם מגדירים את עצמם כ'מתמודדים' ולא 'חולים'. אני לא מסתכל עליהם בבוז, או בפחד, ולא מנסה לתאר את פן הפריקיות שלהם, כמו שעושים זרמים מסוימים באמנות. למרות שליוויתי באופן אישי את האנשים, לא ייעצתי להם כפסיכולוג ולא הגשתי סיוע קליני. דווקא ההתלוות אליהם כצלם לימדה אותי דברים חדשים כפסיכולוג, כי יכולתי לראות איך הם רואים את שירותי בריאות הנפש בארץ".והראייה, במרבית המקרים, היא שלילית. מדובר בקבוצת תמיכה בשם "התמודדות", שלמרות שחלק נכבד מחבריה סובלים מבעיות נפשיות קשות וגם אושפזו בעבר, הם מקפידים להי פגש ללא נוכחות אנשי מקצוע, מתוך דגש על עזרה עצמית. אליצור מצא בקבוצה ביטוי לאידאולוגיה הפרטית שלו, שאותה ביטא בספרו "מיסוד השיגעון". האידאולוגיה תורגמה, לבסוף, לצילומים המוצגים בתערוכה."בישראל", הוא מסביר, "ברגע שאתה שם למישהו תווית של חולה נפש, כל הזהות שלו מצטמצמת לסטיגמה הזו. הוא יכול להיות יוצר, בעל של, אוהד הפועל וכן הלאה, אבל כל ישותו מוגדרת כחולה נפש. לכן הם מתעקשים לקרוא לעצמם 'מתמודדים' ולא 'חולים', כדי להראות שהם אנשים מורכבים, שבין היתר סובלים מבעיות נפשיות. הדבר העיקרי שניסיתי לתפוס בצילומים שלי היה אותם כבני אדם, לא כחולים. לצורך כך ליוויתי אותם למקומות העבודה, בטיול, ליד המחשב ובבית, באופן שהציג אותם כיוצרים, אנשים רחבי אופקים, בעלי משפחות, וכל תיאור שהוא מעבר לסטיגמה המצומצמת של חולי הנפש. מצד שני, נפגשתי עם אנשים גם ברגעי מצוקה והנצחתי אותם. למשל, מישהו שהפך להומלס והציג לי את מקום הלינה שלו ברחוב."הם הסכימו להיחשף גם בקטעים הרעים, כי ידעו שיש צילומים שמציגים אותם ברגעים יפים יותר. צילמתי מישהי שחתכה את עצמה בידיים, ומצד שני גם צילמתי אותה ­ בזמן ש היתה בדאון ­ כשהיא מחבקת חברת קבוצה אחרת ומעודדת אותה. הצגתי בנוסף עבודות ציור וכתיבה שלה. הפן השלישי בצילומים הוא הביחד שלהם. יש הרבה תמונות של חיבוק ומגע פיזי חם, או צילום המתעד מסיבת פורים עליזה של הקבוצה".הגישה של אליצור בנוגע לתיוג של חולי נפש בישראל היא סוג של אופוזיציה ביחס לעמדת הממסד הרפואי. השימוש בצילום כדי לבטא דעת מיעוט בתחום הפסיכולוגיה אפיין גם את תערוכתו הקודמת, "החיים ביד אלוהים והמוות ביד הבחורים", שהוצגה לפני מספר חודשים. התערוכה הציגה תצלומים של תופעות פוסט טראומטיות בנוף הישראלי, ובמילים אחרות ­ השפעת המלחמות, הבטחוניזם והמאצ'ואיזם המקומי על הטבע והמראות שמקיפים אותנו. השם נגזר מצילום שהוצג שם, ובו הונצחה כתובת גרפיטי עם השורה הנ"ל. בצילום הופיע עגל תמים הניצב על כר דשא מרהיב, על רקע קיר בטון מחורר בכדורים ומרוח בכתובת הצבעונית. אליצור: "השורה הזו המחישה את ההיבריס, חטא הגאווה מהמיתולוגיה היוונית, שכל כך מאפיין את החברה שלנו. התרגלנו בתוך המצב הבלתי אפשרי שאנחנו חיים בו, ובתוך השכנועים הפנימיים שלנו, לחשוב על הפנטזיות של הגבריות והאומץ, ולהימנע מל חשוב על המחיר הכבד. לחשוב שאנחנו תמיד חזקים ולא פגיעים, כאילו שאפשר לחיות לנצח על החרב".אליצור, בנוסף למקצועו האזרחי, הוא מדריך ראשי במתקן הארצי של צה"ל לטיפול בתגובות קרב. במסגרת התפקיד הוא מטפל בחיילים החווים תגובות פוסט טראומטיות, וכן היה שותף במחקרים על תגובות כאלה בקרב חיילים ששירתו במלחמת לבנון ובאינתיפאדה הראשונה. ההיבריס שהוא מדבר עליו תקף לטענתו גם את שלטונות הצבא: "ממסד בריאות הנפש בצה"ל לא התמודד לעומק עם המחיר של שליחת חיילים כדי להפעיל אלימות מול אזרחים. יש טשטוש של הנזק שזה גרם לחיילים ולחברה הישראלית כולה. הטשטוש הזה נגרם מהקושי שקיים בצבא ובציבור להבין שחייל ישראלי הוא פגוע נפשית, כי מי שפגוע נחשב פה חלש. קשה לנו להתמודד עם העובדה שחייל שלנו יכול להפעיל אלימות שלא לצורך, אז אנחנו מתכחשים לתוצאות. יש לזה בפירוש גם ביטוי בנוף, ביטוי שהופיע בתערוכה שלי, כי ההכחשה הזו מאפשרת לנו לחיות עם כיעור סביבתי ולהתייחס אליו בטבעיות".בניגוד למה שניתן אולי לצפות, מתברר שקריירת הצילום של יואל אליצור אינה גחמה מאוחרת של איש אקדמיה משועמם. להפך. הוא החליף עדשות עוד הר בה לפני שפקד את ספסלי החוג לפסיכולוגיה, במסגרת לימודי צילום אצל הרולד פינסטיין בניו יורק. "בסוף הלימודים, בשנת 70'", הוא משחזר, "הייתי בדילמה אמיתית מה לעשות בחיים. צלם או פסיכולוג. הדילמה הזו ליוותה אותי לאורך שנים, אבל מקצוע הפסיכולוגיה הוא כל כך תובעני, עד שלאט­לאט הפכתי לצלם חובב. לפני חמש שנים החלטתי לחזור לזה בצורה יותר מקצועית, ולמדתי צילום בבצלאל. רק אז הבנתי שאני שלם לגמרי עם ההחלטה שעשיתי לפני 30 שנה. ישבתי על אותו ספסל עם סטודנטים בגיל של הבת שלי, וראיתי את היתרון הניכר שבלהגיע לצילום מתוך ניסיון חיים עשיר, דבר שמאפשר לי להתבטא בצורה מעמיקה בהרבה. כפסיכולוג, יש לי גם את היכולת לדובב טוב יותר אנשים שאני מצלם".יכולת שאליצור כמעט לא נזקק לה במהלך צילום אנשי "התמודדות". "חלק גדול מהמצולמים", הוא מסביר, "כבר נחשפו בעבר לתקשורת. יש להם עניין להציג את הבעיות שלהם לציבור כדי להילחם בסטיגמה. למשל, צילמתי מישהי בווידאו שמספרת בתיאטרליות איך לקחו אותה בכוח לאשפוז, איך היא צרחה וכן הלאה". בהתאמה, מרבית המצולמים מוצגים בתערוכה בשמם המלא. אליצור, שלא מפסיק להחליף כובעים , מוצא בתערוכה גם היבט פסיכולוגי מתקן מבחינתם: "ברור שהיציאה הזו מהארון, המוכנות לצאת ממקום של בושה ולהראות שגם ברגעים הכי קשים שלהם הם לא מפלצות, יכולה לעזור לריפוי, או לפחות להביא להם איזו הקלה".