הטרור ההומוסקסואלי מכה שוב ידידי דורון קורן, עורך המוסף ב"עיתון ירושלים" של "ידיעות תקשורת", פוטר לאחר שהעז לעמוד מול הסחף ההומוסקסואלי הגואה מנחם בן 21/06/01 אביב לביא, מבקר התקשורת של מוסף "הארץ", המתיישר תמיד על פי הפוליטיקלי קורקט של השמאל הקיצוני והבנאלי, סיפר במדורו מן השבוע שעבר איך פוטר דורון קורן, עורך המוסף ב"עיתון ירושלים" של "ידיעות תקשורת" (בידי העורך הראשי "ידיעות תקשורת", ניר חפץ), לאחר שדוברי הקהילה ההומוסקסואלית התלוננו על דעותיו ההומופוביות כביכול של דורון קורן.הסיפור בקצרה הוא כזה: כתב "עיתון ירושלים" גיורא אילון ראיין בעידודו של קורן, עורך המוסף (וידידי הנפלא), את הרב מרדכי אלון, מראשי הרבנים החדשים של הציונות הדתית, שאת פינת התנ"ך המעולה שלו בימי שישי בערוץ הראשון מכירים לא מעטים. במסגרת אותו ראיון הביע אלון תיעוב עמוק כלפי התופעה ההומוסקסואלית והישווה אותה (כפי שעושה התורה וכפי שאגב עשיתי גם אני כמה פעמים) לסטיות מין אחרות מסוג משכב בהמה.הקהילה ההומוסקסואלית בירושלים נעלבה, ואחד מדובריה פנה לדורון קורן, ונדהם לשמוע שגם הוא נרתע ונגעל מן התופעה ההומוסקסואלית וכי לא יתיר להפיץ תעמולה הומוסקסואלית במוסף שאותו הוא עורך, בגלל סכנתה לנפשות צעירות. עמדה שפויה, נחרצת, מדויקת, אחראית, שאלמלי טירוף המע רכות שבו אנחנו נתונים היתה נחשבת למובנת מאליה.אבל הדובר ההומוסקסואלי התוקפן צלצל נרעש לעורכת "עיתון ירושלים", מישהי בשם סיגל רגב, ותבע את עלבונה של הקהילה ההומוסקסואלית. ההכרעה עברה לידי ניר חפץ, עורך רשת המקומונים של "ידיעות תקשורת", והלה החליט לספק את ליטרת הבשר המיידית להומואים הנעלבים, והודיע לדורון קורן על פיטוריו.ניר חפץ, בתגובתו הרשמית, מסרב להתייחס לעילת פיטורי דורון קורן. חפץ יודע היטב כי העובדה שקורן פוטר ממש בעיצומה של המתקפה ההומוסקסואלית נגדו מדברת בעד עצמה. העובדה היא שאביב לביא במדורו תיאר כך את השתלשלות העניין: "בין רגב (עורכת "עיתון ירושלים") לאלעד (הדובר ההומוסקסואלי) התנהלו מספר שיחות ברוח טובה. השורה התחתונה: דורון קורן מסיים את עבודתו ב'עיתון ירושלים'".כלומר, על פי לביא, התקיים קשר ישיר לגמרי בין פיטורי קורן לבין המחאה ההומוסקסואלית. ב"ידיעות תקשורת" מתקשים כמובן להודות בעובדה שלחץ הומוסקסואלי ישיר עליהם הביא לפיטורי קורן. זה הרי מביש מדי. מצד שני, הם אינם יכולים להתכחש לאמת הזועקת מהשתלשלות העובדות והזמנים כפי שהיא. הפתרון שמצאו: מצד אחד, הם מסרבים רשמית להתייחס לעילת הפיטורין, ומצד שני, מטפטפים גירסה בעל פה, ועל פיה הפיטורין התרחשו על רקע אחר כביכול.אבל העובדה החשובה היא המסר התקשורתי, העולה מן העניין, כפי שדיווח עליו אביב לביא: "בקהילה ההומו­לסבית אומרים שזה לא משנה (למה פוטר קורן). העיקר שהמסר עבר, סיבה טובה להרים את הראש לקראת שבוע הגאווה". גם באתר האינטרנט ההומוסקסואלי גו­גיי הבינו את הדברים כפשוטם, וכך נכתב באותו אתר: "בבית הפתוח (ההומוסקסואלי) מביעים סיפוק ונחת מהצלחת המאבק, ובטוחים שעיתון ירושלים תחת עריכתה של סיגל רגב היה ויישאר ידיד נאמן לקהילה".הבנתי במיוחד את ה"תחת" עריכתה של סיגל רגב ואת ההבטחה ש"עיתון ירושלים" היה ויישאר "ידיד נאמן לקהילה". העיתונות תחת ההומוסקסואלים. כלומר, לפחות לקהילה הוורודה אין ספק: הם פעלו נגד קורן, והם קיבלו מה שרצו, וכופפו את העיתונות האמורה להיות חופשית. הרי אני מכיר את הדברים מנסיוני: גם כשאני כתבתי נגד התופעה ההומוסקסואלית, זרמו מחאות תוקפניות מאוד לעיתון ואיומים מפורשים לגמרי, כגון האיום להחרים את "זמן תל­אביב".ובכלל, הרי לכל מי שעיניו בראשו לא יכול להי ות ספק: אילמלי רצה ניר חפץ, עורך "ידיעות תקשורת", לרצות את הקהילה ההומוסקסואלית, הוא לא היה מפטר את דורון בעיצומם של גלי המחאה, אלא היה מחכה קצת, למשל. לכן אין כל אמינות להכחשה. הרי חודש קודם לכן הציע דורון קורן עצמו להתפטר, לאור מתיחות מצטברת בינו לבין ניר חפץ, אך חפץ הניא אותו מכך ואמר לו שהוא, דורון, "אחד העורכים המוכשרים ברשת".היסטוריה של מתקרנפיםאת ניר חפץ הכרתי במשך כמה שנים, כשכתבתי את מדור הספרות בעיתוני "תל­אביב" ו"ירושלים" (התפטרתי משם, כפי שכבר סיפרתי לקוראים, כשחפץ תבע ממני להפסיק את הופעותי ב"מחשוף", שאגב עומד להיות משודר בקרוב בקשת בשידורים חוזרים). מכל מקום, ניר חפץ בוודאי איננו מישהו שאפשר לצפות ממנו שלא יתקרנף, כשכולם סביבו מתקרנפים. הנה, אביב לביא, למשל, מגדיר את תיעובו של מרדכי אלון כלפי ההומוסקסואליות כ"גזענות חשוכה". וזה די מצחיק, בעצם.מבקר התקשורת המחוספס של "הארץ", עיתון בעל אהדה גלויה, ותיקה ומפורשת להומוסקסואליות, מרשה לעצמו לדבר על הרב אלון בלשון מתנשאת ומבזה וכלל איננו מעלה בדעתו שהרב אלון עולה עליו בכמה דרגות מבחינה אינטלקטוא לית. ובאמת, איך אפשר בכלל להשוות בין איש מזהיר, בשל, חדשני ורהוט כרב אלון, שעיקר עניינו התודעתי המפותח הוא בתנ"ך, לבין מבקר תקשורת יעיל אמנם אך פשטני וצפוי בנוסח אביב לביא, שנשלף לביקורת העיתונות מתוך פרשנות הכדורסל, וכל מה שהוא יודע לעשות מבחינה רוחנית זה להעלות גירה צברית חלולה ואופיינית בשם עמדות השמאל הבנאלי.מה שברור הוא למי נתונה הסימפטיה של אביב לביא, האביר הקטן של חופש העיתונות: לעורך שפיטר את דורון קורן. לא לעיתונאי שפוטר. מה שמוכיח שוב שלא כל עיתונאי מפוטר זוכה להגנה מקצועית מן הסוג שזכה לה משה נגבי, אלא רק עיתונאי שדעותיו חופפות במקרה את הדיעות של "הארץ". שמאלנים קיצוניים מגינים על שמאלנים קיצוניים, ומי שלא, לא. ודורון קורן הוא לא.בפועל, הכריז על עצמו עורך "ידיעות תקשורת", בעצם הפיטורין הגסים, בהקשר ובזמן שבו נעשו (האם על דעת נוני מוזס?), כמי שמשתף פעולה ונכנע לתכתיב התרבותי ההומוסקסואלי בחברה הישראלית. וכמוהו אביב לביא. ואני אומר לכם: כפי שנחקרות היום בכל החוגים להיסטוריה תופעות התקרנפות תרבותית ופוליטית למיניהן (מן הפשיזם ועד לקומוניזם), שקרנפו לתוכן מא ות מיליוני בני אדם במשך עשרות שנים, בימים האפלים ביותר בהיסטוריה, כך תיחקר פעם לעומקה, בעידן הרוחני הבא, המגיפה ההומוסקסואלית, שטמטמה את המערב.ההיסטוריה התקשורתית בישראל, בסעיף הטרור ההומוסקסואלי, תזכור בהקשר זה את ניר חפץ לרעה. וגם את אביב לביא. ושאר העיתונות בישראל שותקת, כמובן. גם היא חוששת מהצל ההומופובי של עצמה, ובעיקר מן העסקנים ההומוסקסואלים הלוחצים והבוטים. בתו של היטלר קוטפת רקפות ספרה החדש של שז, מלכת המשוררות הלסביות בישראל, מוגדר בכותרת המשנה שלו כ"רומן אוטוביוגרפי בדוי", אלא שאין זה רומן, אלא אוסף של קטעי פרוזה אוטוביוגרפיים, חלקם בעלי אופי יומני, חלקם הזויים ושיריים, הנעים בשני מסלולי תוכן עיקריים: ההווה הלסבי של המשוררת (ספרתי בערך שש מאהבות), כולל הרבה ג'וינטים וודקה, והעבר הטראומטי ההוא, המוכר גם הוא היטב מספר שיריה "ריקוד המשוגעת": ההתעללות המינית שעברה מידי אביה (כאן זה הרבה פחות מפורש מאשר בספר השירים), חסך האהבה הגדול מצד האם, האשפוז הפסיכיאטרי לאחר נסיון ההתאבדות בנעוריה. סמטוחה רעה לחיים ומפוארת לשירה.פה ושם משחקת שז בין דמויותיה הפנימיות השונות: בין שז של היום ובין הילדה אפרת ירושלמי שהיתה אז, בין המשוררת היוקרתית שהפכה להיות ובין האשה מוכת הבדידות ושטופת הרחמים העצמיים ברגעים אחרים, כשהעבר שלה מאיים לבלוע אותה מחדש. חלק מן הטרמינולוגיה הייחודית של שז תוכל להיות מובנת אולי רק למי שקרא את ספר שיריה, שבו אביה המנוח למשל מתואר שוב ושוב כ"היטלר" שחמס את נפשה. ותמיד הפער הזה בין התשוקה ליופי ולתום של העולם, והצער העצמי האינסופ י הזה על אביה שחמס את תומתה, ומכאן שורה אופיינית כגון: "בתו של היטלר יצאה לקטוף רקפות".לזכותה של שז ייאמר כי היא נותנת לקראת סוף הספר גם פתחון פה לאביה. היא מספרת על פגישה מקרית ממשית שהיתה ביניהם ליד קברה של האם, ובה אומר לה האב (היא לא עונה): "'אף פעם לא עשיתי', הוא חוזר ואומר, שולף מטפחת בד מהכיס ומנגב את המצח והצוואר המכוסים זיעה, 'את היית ילדה קטנה יפהפיה ומלאת חוכמה, ומרוב שאהבתי אותך חיבקתי ונישקתי כמו כל הורה, ואת תרגמת את זה מאוד לא נכון, מאוד לא נכון, והפכת אותי לסוטה'". כמה נפלא היה להאמין לזה.אסכולת מרים כבסהבסך הכל, העובדה הנפשית הנחרצת ביחס לשז היא שעברה ממשיך לרדוף אחריה, ולכן היא ממשיכה להיות מועסקת שוב ושוב ושוב בילדותה. זה הופך את הכתיבה שלה למתיילדת בקטעים מסוימים. גם הנועזות היתרה וההתגסגסות היתרה שלה יכולות להתפרש ברגעים מסוימים כסוג של חוסר מעצורים ילדותי, אבל בעייתו הספרותית העיקרית של הספר הזה היא התפזורת, רצף לא ממוקד המורכב ממכיתות חיים שונות ונפרדות, כאילו נאסף מקטעים שונים שכתבה הסופרת בזמנים שונים, תחת כותרת הגג הגדולה מדי של חי יה בכלל. זה טוב וטבעי לשירה. זה לא כל כך הולך עם פרוזה, ודאי לא עם פרוזה המוגדרת בטעות כ"רומן". ובכל זאת, הקריאה בספר מעניינת כל הזמן, ויש כאן לא מעט רגעים מרגשים ומשעשעים, מכאיבים ונועזים. ובאמת, אין מי שיכול להתחרות למשל עם תיאורי המין הלסבי של שז, מן העזים שנכתבו בעברית. הנה קטע כזה לדוגמה, המתרחש ב"תא השירותים הצר" בדיסקוטק כלשהו:"...ואני מנסה להחדיר אצבע גם לשלה, אבל היא לא נותנת, אז אני לוחשת 'תני לי גם' אבל היא לוחשת לי 'לא, לא עכשיו' ומשפשפת משפשפת בעדינות את האצבע שלה קדימה אחורה עד ראש הדגדגן ואחורה עד החור של התחת מרפרפת עליו והלשון שלי מעמיקה בתוך הפה שלה והלשון שלה בתוך הפה שלי עוד עמוק עוד עוד עמוק עוד ואז אני מסתובבת עם התחת אליה, אני מפשילה את התחתונים שלי ולוחשת 'בואי' ואז היא מכניסה אצבע אחת בהססנות ואני לוחשת 'עוד' אז היא מכניסה מכניסה שתיים והצוואר שלי מסובב אני מחדירה את הלשון שלי עוד עמוק בלי סוף בלי סוף לתוך הלחות החמה והמתוקה של הפה שלה ואני לוחשת 'עוד, עוד', והיא מכניסה שלוש אצבעות אולי ארבע זה כואב כואב."כואב כואב נעים אני סוסה דוהרת גבי מ קושת כמו בסרטי פורנו והיא מזיינת אותי כמו שאף פעם אני לא מרשה לאור והשדיים שלי מיטלטלות והאצבע שלי מסביב לדגדגן שלי והאצבע האחרת של היד השנייה מצליחה איכשהו להשתחל מתחת לתחתונים שלה ועכשיו היא כבר סופסוף נותנת לי, לא ממש להכניס אבל על הדגדגן ואחורה, ואני סוחטת לה את הדגדגן באצבעות עייפות מתשוקה ואז משהו נפתח בי אני משפריצה ובאה אל היד שלה גלים­גלים ונאנחת כמעט צורחת".ועוד מעט, אגב, תהיה שם עוד גמירה. העובדה שהאצבעות מתפקדות במשגל הלסבי הסוער הזה כזין קשוח במיוחד מזכירה לנו את אימרתה הבלתי­נשכחת של לסבית אחרת, הציירת מרים כבסה, בתוכניתה ההיא של דנה מודן: "זה לא שאנחנו לא אוהבות זין, אנחנו אוהבות מאוד, אבל לא את מה שמחובר אליו". כלומר, זין כן, אבל לא של גברים.(שז, "להחזיר את הפיות לארץ ישראל", רומן אוטוביוגרפי בדוי, ערכו: עדנה שבתאי ורפי קינן, הוצאת מודן, 175 עמ') שתי הערות .1 הספרות אאוטהספרות הפכה להיות מקום נחות בסך הכל. אם רם אורן ומיכל שלו ו"לגעת באושר" הם רבי­המכר המוליכים (ואין לי שום דבר נגד קוראיהם הלהוטים), ואם הדבר הכי יוקרתי לכאורה בתחום הספרות היום הוא זוכה פרס ספיר, "משהו לרוץ איתו" של גרוסמן, הרומן הסימפטי והקלוש מעט לבני הנעורים הנמלצים (נכון, אין כאלה. לכן זה בעצם רומן למבוגרות אינפנטיליות במסווה של רומן לבני הנעורים), אז אפשר זמנית לפחות לסגור את הבאסטה ולהבין שמרכז הכובד הרוחני והאינטלקטואלי עבר מזמן אל מחוץ לספרות הנכתבת היום. מה נשאר? הספרות הגדולה של פעם, בעיקר השירה. אלתרמן, למשל, עדיין זוהר בכל מגע איתו..2 אשתו הפסיכיאטריתדן מירון בספרו החדש עשה עבודת חקר משובחת כדרכו על ראשיתו הביוגרפית והמשוררית של אלתרמן, אבל הפרשנויות הפסיכולוגיסטיות הנחותות שלו מקלקלות מאוד. הרעיון שמינוחים פסיכולוגיסטיים פשטניים מסוג "פחדי סירוס" ו"נטיות סאדו­מזוכיסטיות" (אולי מורשת אשתו הפסיכיאטרית של מירון) יכולים ללכוד את השירה או את המשורר הגאוני במעופו מבוסס על ההנחה שהפסיכולוגיה חכמה מן השירה, אבל הרי בדיוק ההפך הוא הנכון, ועוד נחזור לעניין הזה ולספרו המרתק בחלקו והטרחני בחלקו של מירון. תרנגול שומרי, מרגלית הודית הפולמוס על גבולות העברית הוא חשוב ונכון ואני מודה למנחם בן שהרים את הכפפה. במעט המקום שאני מרשה לעצמי לגזול מהעמודים של בן אין לי ברירה אלא לכווץ את התשובה לחמש נקודות ממוקדות..1 גם בעיני השפה המקראית היא יסודה של העברית, ואני טוען זאת באופן ברור בספר "הזירה הלשונית". אבל על העברית נבנו נדבכים נוספים שבחלקם קיבלו את היסוד המקראי ובחלקם חרגו ממנו, גם באוצר המילים, גם בצורות וגם בתחביר. העברית אינה יכולה על כן להיות מוגדרת רק על ידי "מה שתואם את היסוד המקראי", אלא כמאבק והפריה הדדית בין הרבדים השונים של השפה..2 יש בעברית ה"תקנית", עוד לפני שהורחבו גבולותיה לעבר "טלוויזיה" ו"מנגל", אלפי מילים שאינן נגזרות לשיטת השורשים, הקרויות "מלים יחידאיות", ורובן הגיעו לשפה משפות אחרות. חלקן נשמעות כאילו הן קשורות לשורש עברי (כמו "עורב"), חלקן עתיקות ויסודיות כל כך ששכחנו שאין להן שורש כמו "צאן" ו"גיא", שלא לדבר על "כן", "לא", "מה", "אני" וכו'. ויש מילים כמו "זאטוט" התלמודית שנתגלגלה ככל הנראה מארמית, "מרגלית" שהתגלגלה כנראה מהודית, "סיטונאי" שבאה מיוונית, "תרנגול" שהתגלגלה מהשומרית, שם קראו לו "טאר לוגאל", שפירושו ציפור המלך, או "פרצוף" שהיא חיבור משובש של "פרוס אופט", "מול העיניים" ביוונית. אין כל הבדל עקרוני בין המילים האלה שהן חלק בלתי נפרד מהעברית לבין "טלפון" ו"טלוויזיה"..3 "טלפון" הוא דוגמה נפלאה דווקא לשיטתו של בן, שכן שיטת השורשים אימצה אותו וכך נולדו "לטלפן". אז מה זה "לטלפן", עברית או לא? עברית, אפילו לשיטתו של אבן­שושן הקפדן. ומדוע לא נמצא ל"טלפון" מקבילה בעברית, ולא ל"טלוויזיה" ולא לשורה ארוכה של מילים מודרניות? כי העברית מצאה תמיד דרך להתגבר על מגבלתה הגדולה: אוצר מילים בסיסי זעום, על ידי שיטות התרחבות שונות. אחת מהן היתה ותהיה אימוץ מילים משפות אחרות..4 באשר לחלק השני, המדרשי, בטיעונו של בן. נכון שביהדות מקובל מאוד מדרש מילים, אבל לא הייתי רואה בכך מפתח לגבולות העברית. בכל מקרה, הייתי מציע לבן להיזהר. במסגרת העיסוק שלי בלשון אני מקבל מדי פעם מקוראים מדרשי לשון המסבירים משמעות ומקור של מילים בעברית על ידי חיבורים מוזרים ומופרכים. מכל מקום, "רומנטיקה", מילה המאפיינת אולי את חטאיו של בן (לעומת חטאי אני שהם "דמוקרטיה, שווי וניות ופתיחות") ניתנת למדרש נפלא, יש בה "רום" והיא "עתיקה", ממש מילה עברית למהדרין..5 ובאשר להערה הביוגרפית: נכון שגדלתי בבית שדיברו בו גרמנית, אבל הדבר דווקא קירב אותי לעברית בעוצמה ובאהבה רבה יותר. הטהרנים הגדולים של העברית היו רובם ככולם אנשים שגדלו בשפות אחרות. אני כצבר סבור שיש לנו די ביטחון לשוני ותרבותי כדי לקבל לעברית מילים רבות שלא נולדו במקרא, לאמץ אותן אם אפשר לצורות היסוד של העברית, וגם אם הדבר אינו אפשרי, לראות בהן חלק חוקי וטבעי של השפה. מנחם בן משיב:האומנם באמת "אין הבדל עקרוני", כפי שכותב רוזנטל, בין מילים כמו "תרנגול" ו"מרגלית" לבין מילים כמו "טלפון" ו"טלוויזיה" (שהעתיד הטכנולוגי ייתר אותן, לדעתי, כפי שייתר את המילים "גרמופון" ו"פטיפון" ו"אוטומוביל")? האם באמת אין רוזנטל שומע את העגלוליות הנפלאה והמאירה של המילה "מרגלית" או את התגר והתרועה והקול במילה "תרנגול"? והרי המילים הללו נגזרו בגזרת המילים העבריות העתיקות והן לגמרי קשורות בשורשיהן למושגים עבריים. כלומר, הן מילים עבריות להפליא, וכאמור מותר להמציא מילים חדשות בעברית ובלבד שיישמעו עברית. אין זה אומר, אגב, שאני נגד השימוש במילים לא עבריות. לא, אני לא רוצה להחליף את המילה "טלפון" ב"שח­רחוק" או משהו כזה. כל מה שאני רוצה הוא שנבדיל בתוכנו, בנפשנו, בין מילה למילה, כדי שלא יאבד בנו הטעם הפנימי של העברית (וגם עוד כל מיני טעמים, שתרבות השעטנז מאיימת לערבל בתוכנו, עד שלא נבדיל בין טוב ורע ובין זכר לנקבה ובין פירות לממתקים ובין אלוהי לאלילי ובין טבעי למלאכותי).