שמישהו יגיד למוקי לשבת בשקט במלאת 25 שנה למבצע אנטבה חזר סכסוך הקרדיט המכוער בין מוקי בצר למשפחת נתניהו על ניכוס ההצלחה רון מיברג 03/07/01 לא תכננתי לצפות ב"יוני", הסרט התיעודי ששודר בשבוע שעבר בערוץ הראשון על יוני נתניהו ז"ל. אבל כאשר חלפתי על פניו בשלטוט עצבני ­ נעצרתי. מידע מוקדם הבהיר לי שהסרט אינו "מטעם" (למרות שלעתים נראה ככזה). מה ששבה את עיני ובמובן מסוים את לבי, היתה אותה תמצית מזוקקת שהגישו יוצרי הסרט, שהבהירה יותר ממה שכבר ידעתי, כמה קרובים היו האחים לבית נתניהו לגירסה הישראלית של האחים לבית קנדי וכמה היתה דומה ילדותם ­ המעוצבת בידי אב קשוח, קפדן ותובעני ­ לקמלוט האמריקני. כג'וזף קנדי, כך בן ציון נתניהו, שייעד את בניו לגדולה והעלה אותם על מסלול מצוינות שאת מחירו הם משלמים עד היום. עם מות המיועד הבכור יונתן (כשם שקרה לג'ו קנדי, המיועד הבכור שנהרג במשימת הפצצה במלחמת העולם השניה) מיהר אחיו בנימין ותפס את מקומו, כרוברט קנדי בשעתו. טובלים בטרגדיה; צופים את מותם; מודעים לסוף הבלתי נמנע; טרגיים ופוחזים בו בזמן; קשה להתעלם מהדמיון לקנדים ולזעם שמעורר דמיון זה אצל בני תמותה רגילים. 25 שנה אחרי פרוץ המיתוס ושנים רבות מאז צף ועלה סכסוך הקרדיט המכוער בין מוקי בצר, בן תמותה וגיבור בזכות עצמו, למשפחת נת ניהו, בקרב על ניכוס הצלחת המבצע על חשבון הזולת, השמצתו והדחתו, שב הניגון הצורם הזה וניסר בשבוע שעבר במלאת חצי יובל לשחרור החטופים. הפעם היה זה "ידיעות אחרונות", בראיון רחב יריעה, ממוחזר, טחוב ומוכה חלודה, שהעלה את הסחי והמיאוס אל פני המדמנה. מזמן מאסתי בראיונות השחץ והרהב בהם מתעלקים הדדית מורטי תהילת נתניהו המת על בני משפחתו המגנים בלהט על חלקו בהצלחת המבצע. אלמלא צפיתי ב"יוני" ובהצצה המיוסרת שאיפשר אל נפשו המסוכסכת, דמותו הטרגית, אהבותיו ואהובותיו, כמו אותו משפט פרידה תואם­קנדי שאמר ליאנוש בן גל, בדבר העובדה שלא ישוב חי מאוגנדה, ספק אם הייתי נדרש לסכסוך הזה המיטיב להתנהל ללא תרומתי. אבל אחרי שנים רבות שבהם מסוככת משפחת נתניהו על האיש מאחורי האגדה, השכיל הסרט, בפשטותו ובגולמיותו דווקא, לחדור את חומות ההגנה ולמסור את נתניהו הבכור. רק זדים ורשעים ייאבקו עד חורמה במי שאינו יכול להשיב מלחמה וחושף בהיעדרו את בני משפחתו לביקורת על המעגל ההדוק שהם סוגרים סביבו. "יוני" עשה את הבלתי אפשרי; אפילו ביבי נתניהו יצא ממנו שקול, מהורהר, מחושב ואנושי. זה אכזרי במיוחד כאשר הדברים מג יעים לבצר; גיבור כראמה, איש סיירת ולוחם עתיר זכויות. אבל בשנים האחרונות נדמה שכל מה שנותר לבצר ­ שהיה ונותר היפוכו הגמור של נתניהו בתחומים רבים מדי ומעוררי אי נחת ­ הוא לזנב במיתוס הגבורה של חלל אנטבה. מאז הפך ניתוץ מיתוסים ללחם חוקנו, בעיקר מהיום בו הפנינו עורף לצה"ל בשל עמדות פוליטיות, מתלקחים ויכוחים פומביים כגון זה במחזוריות ידועה מראש. אבל אחרי שאמר את דברו על כל במה נישאת ותחת כל עץ רענן, הגיע הזמן שבצר המתוסכל ישים מחסום לפיו. לא בגלל שנתניהו ז"ל עומד מעל ביקורת; במובנים רבים הוא היה המבקר הקשה ביותר של עצמו; אלא מכיוון שעוד מעט לא יישאר מאנטבה דבר חוץ מאוגנדה, אידי אמין וקברניט "אייר פראנס". אותה תחמושת ממוחזרת, כתרמילים אסופים של רפול, נורתה עד זרא; בצר תקף; עדו נתניהו השיב אש; המשפחה התבצרה ביגונה; מה שמכונים מחדליו הפסיכולוגיים של נתניהו, נותחו לאורך ולרוחב. כעת הגיע הזמן לבצר למצוא משהו חדש לעסוק בו ולהמשיך עם חייו. לא משנה מי פלט; מי רץ מהר יותר; מי נורה מהטרמינל או ממגדל הפיקוח; העובדה הנוקבת ביותר היא שיוני נתניהו מת ומוקי בצר חי. ואם זה לא מספק אותו, כנ ראה שמשאלת המוות המיוחסת לנתניהו גדולה אצל בצר והשופרות שבאמצעותם הוא תוקע חשובים עבורו יותר מכל דבר עדכני ובעל משמעות בחייו. מחיר דמים עד כמה שזכרוני משרת אותי, סירבתי להפריש בשנת 82', בימי מלחמת לבנון, אותו מעשר­מלווה מלחמה שכונה "מלווה שלום הגליל". כנראה שהסכום הפעוט ההוא נוכה ממשכורתי ללא ידיעתי. אחרת קשה לי להסביר את המכתב הרשמי שקיבלתי בשבוע שעבר ובו התבקשתי לסור אל סניף הדואר הקרוב לביתי כדי לקבל החזר של 2,770.40 שקל. לפעמים התזמון הוא הכל. ממש בימים בהם זוכה אריק שרון לעדנה מנהיגותית המעלה סומק בלחייו והגויים מבקשים להעמידו למשפט על פשעי מלחמה, עושה ישראל הרשמית את מה שלא עשתה מעולם ­ לפחות בהיסטוריה המיסויית והכלכלית שלי ­ ובוחרת להזריק לחיי תמריץ מזומנים שהבשיל מיידית למכשיר DVD נוסף בחדר השינה (ילדי משתמשים במכשיר שקניתי לעצמי לפני שנה). בהנחה ששרון אינו עומד מאחורי המחווה הכה לא ישראלית הזאת, ומדובר במקריות מוזרה, עדיין חשתי שלא בנוח כאשר הפקידה בדואר ספרה לתוך כף ידי המושטת את ההחזר המגיע לי במזומן, בשטרות בני 100 שקל. האם מי שהתנגד נחרצות למלחמה בלבנון אמור, מבחינה מוסרית כמובן, לחמוד את ההחזר הזה? האם הוא כסף שהוכתם בדמם של אלף חללי לבנון? האם אסור היה לי לקחת אותו? אינני יודע . אני יודע שהתזמון המוזר הזה אינו יכול שלא להיות עוד אס אחד בחפיסת הקלפים המשגעת שהושמה בידיו של שרון, חביב העם. מבליג בקרב, מחזיר בבנק. ביוגרפיה ללא הנחות "רוולסטין" מאת סול בלו הגיע אלי בדואר. הוא לא היה בראש רשימת מטלות הקריאה שלי, אך עלעול בעמודיו הראשונים התגלגל לקריאה בולמוסית. בלו כתב רומן מפתח שאינו מנסה להסוות כלל את ידידו המת אלן בלום. הוצאתו לאור של הספר בארצות הברית הקימה המולה גדולה ועימות קולני בין מי שגרסו שבלו הזקן בגד בחברותו עם בלום משום שלא חסך ממנו דברי ביקורת קשים, תיאורים פלסטיים נוקבים ורכילויות כמעט פורנוגרפיות על העדפותיו המיניות. על­פי בלו, כפי שהוא מייחס את הדברים לרוולסטין הפסבדוני, בלום הפקיד בידיו את מלאכת כתיבת הביוגרפיה שלו. מבלי להיכנס לניתוחים מיותרים בדבר ההבדלים בין סול בלו אמריקני לאמנון דנקנר המקומי, אי אפשר שלא לראות את הדמיון בין "רוולסטין" ל"דן בן אמוץ" של דנקנר. שני חברים שקיבלו על עצמם את מלאכת ההנצחה על ערש הדווי של חברם ויצאו מההרפתקה ­ האם בשל יושרם האינטלקטואלי? ­ בשן ועין. איפה שדנקנר ניתח את החברה הישראלית ללא הרדמה בכלים ביוגרפיים, אימץ לעצמו בלו הוותיק גישה קלה; בלום שלו מחופש לאייב רוולסטין, ידוען אקסטרווגנטי. ספר חובה לאורי אבנרי, נתיבה בן יהודה ונתן זהבי. שריד ופליט ביום שישי שעבר כתבתי בעיתון בגנות יוסי שריד ומנהיגותו את מרצ. טלפון אחד לא החריד את מנוחת השבת שלי. או שדברי אינם נחשבים כלל; או שדברי לא נפלו על אוזניים ערלות. כל ספק שהיה לי בדבר הערכתי את אישיות שריד ואת התנהלותו באופוזיציה, נעלם נוכח מופע האימים שנתן שריד בכינוס של האינטרנציונל הסוציאליסטי בליסבון. אותו כינוס שנמרח גם על שמעון פרס. שעה שפרס הממלכתי משך את עיקר האש, ירה שריד מאחורי גבו הרחב את כל ארסנל השטיקים שלו. הוא הכיר מיד וללא תנאים במדינה פלשתינית. הוא הדגיש ­ כעמדת הפלשתינים ­ שאין דבר כזה "שקט מוחלט" וצידד בתחילת מו"מ מדיני תחת אש. הוא קרא לבינאום הסכסוך ולפיקוח של גופים בינלאומיים. דבריו ערבו כל כך לאוזניים ערביות, שבסוף נאומו ניגש אליו מנהיג הדרוזים בלבנון, וואליד ג'ונבלט, ואמר לו כי נאום שריד מצא חן בעיניו, "יחסית". הרגשתי נפלא. ג'ונבלט, כמו ערפאת, שגם איתו נפגש שריד, הוא משחקני המפתח במלחמת לבנון ששריד טוען בלהט כי היה היחיד שהצביע נגדה בכנסת. מי שיפשפש בארונו של ג'ונבלט, ימצא בו לא מעט גוויות טבוחות. למרות שיש הבדל מסוים בין נאום עזמי בשארה בד משק ובין דברי שריד בליסבון, אלמלא היה שריד יהודי ומנהיג האופוזיציה, היו מי שהיו קוראים להגשת כתב אישום גם נגדו. הערת השבוע: מות ילד קטן מספר הורגי התינוקות, בשגגה, רשלנות או זדון, הגיע בזמן האחרון לשיאים מבהילים. אינני יודע מי הם האנשים האומללים הללו שילדיהם הפעוטים נופלים מחלונות גבוהים, נחנקים במיטותיהם או במכוניות נעולות. מדינה שהתרגלה שבניה נהרגים בשדה הקרב ונעריה בפיגועים, לומדת לחיות עם תינוקות מתים ומחפשת דברים חשובים יותר לעסוק בהם.