"השתיקה היא עוצמה. המפתח שלי הוא בשקט" תוך חמש שנים איבד יורם חרוש שלושה אנשים יקרים. חרוש סירב לשקוע ברחמים עצמיים ובמקום זה הוא התרכז בכדורסל מאת ליאת רון 06/07/01 מכריכת הספר לזכרו מביט אבי ונראה ממש כמו יורם, בשפתיים העבות, המצח הגבוה והמבט המהורהר. בהספדים לזכרו דיברו על הצניעות, הרגישות, האינטלקט, אהבת האדם שאיפיינה אותו, המקצוענות נטולת הפשרות וכאילו תיארו את יורם, אחיו הצעיר והחי. כל כך הרבה משותף ­ והשונה עקרוני כל כך. החיים שברו את אבי חרוש ז"ל, שבקיץ 95' כיוון את קנה האקדח לליבו ונפרד מהם ביריה, ואילו את אחיו הצעיר, הקשיים רק חיזקו וחיסנו, עד כמה שאפשר להיות מחוסנים לכאב.עשר שנים בדקו מלמעלה עד כמה אלסטית נשמתו של יורם והוא הפגין יכולות על אנושיות כמעט בהתמודדות עם השכול, ניטרול המרירות ועידון הכעס. הגישה החיובית מלאת הערכים שספג מהוריו מרגלית וישעיהו, איש מיוחד שאם היה רואה מישהו עם פנצ'ר בגלגל, היה עוצר לעזור גם בבגדי שבת ואפילו אם זה היה עולה באיחור לפגישה או אירוע חשוב, הפכה אחרי מותו של אבי לעוד יותר פוזיטיבית. סמיכות האירועים מצמררת. פנינה צרפתי (חרוש), הבכורה, דור שביעי בירושלים, נפטרה ממחלת הסרטן בספטמבר 90', בת 42, והשאירה אחריה בעל ושלושה ילדים קטנים. דמות אהובה, נערצת עליו. בן הדוד, עופר חרוש, נהרג ב­94' בהיתקלות עם מחבלים בלבנון. שנה אחר כך התאבד אבי, הסנדביץ', סא"ל בצה"ל, שהיה גם הוא, כמו פנינה, בן 42 במותו. הוא היה גדול מיורם בחמש שנים, שיחק כדורסל בנבחרת הנוער, עם מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי, והעדיף את הצנחנים על קריירה ספורטיבית. הוא פיקד על ביה"ס לכושר קרבי והקים את פרוייקט "גדנ"ע בכושר", שהכין בני נוער לקראת גיוסם. בחודש האחרון לחייו סבל ממצוקה נפשית ופיננסית, כשבעקבות גירושיו השניים נקלע לחובות. אבי ביקש חופשה ללא הגבלת זמן מהצבא ועבר לגור עם ההורים, שניסו, כמו מפקדיו, לתמוך ולהוכיח שלא הכל שחור ולהזכיר כמה המשפחה אוהבת אותו ואת שני ילדיו הנפלאים, נדב ומתן. יומיים לפני שמוטה גור ירה בעצמו למוות, נסע אבי לדירתו ברמת­גן, לקח את אקדחו האישי, חזר לבית ההורים בירושלים והתאבד. החברים לא האמינו שזה יכול לקרות. בלוויה הם דיברו על הרוע שאיתו התמודד, היכו על חטא העיוורון שלהם.יורם סירב לדבר על הטרגדיה הסידרתית. תמיד שמר על פרופיל תקשורתי נמוך, בטח בכל מה שקשור לחייו הפרטיים. אבל כשאתה מאמן כדורסל בכיר, בלתי אפשרי שלא להיחשף, וכשהמוות הופך לחלק ממך, אי אפשר לה תעלם ממנו. ולא קל לו, לחרוש, לדבר על עצמו, על פנינה ואבי. לפני כל משפט הוא קופא, מתבטא בקושי, ההיפך מהשטף שבו הוא מספר על נבחרת העתודה, הבייבי שלו, שנמצאת עכשיו בסלובניה בהכנות לאליפות העולם, שתיפתח ביפן ב­8 באוגוסט. אז הוא נדלק כמו מנורת לילה בחדר חשוך, מתרגש, מתלהב, נהנה כמו אב מהחוכמות של ילדיו הקטנים. "זה קטע מאוד קשה שהתמודדתי איתו עם עצמי", הוא אומר בשקט, מנסה לתמרן בין הדברים שהוא רוצה ויכול להגיד, לדמעות שמציפות מדי פעם את העיניים, "ולכן הדפתי כל ניסיון לדבר על זה, בטח עם התקשורת. גם עכשיו זה מרחיק לכת מבחינתי. במישור הרגשי, בין כל אח לאחות יש קשר מיוחד. הקשר עם פנינה היה יותר חזק. היה בינינו הבדל של עשר שנים. היא גידלה אותנו. לכן זה היה אפילו קשה יותר, משהו שאי אפשר להשלים איתו."במלחמת ההישרדות שלנו יש שני מצבים. או שאתה שוקע, וכל אחד שיפעיל את הדמיון לאיזה תהומות אפשר להגיע, או שאתה מתמודד עם זה. מאז ומתמיד הייתי המוביל בענייני המשפחה. כשקיבלנו את הבשורה הקשה שלפנינה יש סרטן, אני הייתי שם ולא הבעל. ככה זה התגלגל. הייתי כמעט בן 30, אמנם הקטן במשפחה, אבל ב גיל שבו אפשר להתמודד עם דברים כאלה. "מתוך האחריות להורים ולמשפחה, אני מוצא את עצמי בנתינה, בלהיות בשביל אחרים. הקשר החזק עם מתן, הבן הבכור של אבי, ששירת בגלי צה"ל ועכשיו מטייל בדרום אמריקה, שאני הדמות שלו לחיקוי. הדברים האלה הם מקור הכוח וגם מושי, אישתי והילדות, ובעיקר הליווי שאבי נתן לי במשך השנים, שהוא כל הזמן תמך, בא למשחקים, תמיד מלה טובה, יכולת לנתח מזוויות שונות, נתינה שהרגשתי צורך להחזיר".ואיפה אתה בתוך המערבולת הזאת?"הקטע שלי משני לגמרי. אולי זה מה שנתן לי את הכוח. הרצון לרצות את המערכת מסביב. הפקתי וכתבתי את מפעל ההנצחה, הספר לזכרו, שלקח כמה חודשים. מבחינה מקצועית, אני לא יכול לשפוט את עצמי ולהגיד עד כמה זה השפיע עלי באותה תקופה בהפועל ירושלים. אני רוצה להאמין שעשיתי את התפקיד שלי הכי טוב. אני לא אוהב לתת לעצמי הנחות. ככל שזה תלוי בי, זה לא פגע בי. תראי, כל מקרה שעברתי קשה. אבל אם עברתי את הדברים האלה והגעתי למכבי ת"א, זה מראה את היופי והכוח בספורט, שבהרבה בחינות הוא סם חיובי וגם בריחה מסוימת."מה שעברתי זו צלקת שאיננה מגלידה, אבל זה לא הצליח להפוך א ותי למריר, ועד כמה שזה יישמע אולי קשה, זה גרם לאנרגיות בכיוונים חיוביים. גם כשפה ושם נכנסתי לסיטואציות שלא רציתי להיכנס אליהן, היה בי כעס על עצמי. למה אתה נמצא בסביבה עם אנרגיה שלילית? מצאתי את עצמי מפרגן עוד יותר לקולגות, כי הליכה בכיוון הכעס זאת התפרקות. דווקא הגישה שבה בחרתי נתנה לי את הכוחות לחזק את עצמי. קרה מה שקרה, אבל עדיין יש מקום לאופטימיות."באתי מבית מאמין. לא שומרים שבת או משהו, אבל הבית מאוד ערכי, עם עזרה לזולת, אבא, עובד מע"צ בפנסיה, שעדיין מתנדב. יש לו ידי זהב ותמיד הוא עוזר ומתקן בלי גמול. אני מכבד מאוד את הדת, אבל יש כעס על אלוהים. מצד שני, אני לא מתחבר לרוחניות, כי ההליכה הפטאלית לכיוון רוחני נראית לי בריחה. אני חסיד של נישות, ולא מעבר לזה".אף פעם לא תשמעו אותו מלכלך, מתעצבן, מפציץ בכותרת עסיסית שמרעידה פרקטים. הוא איש של אנדרסטייטמנט'ס, עד כדי יובש, שיעמום ושמרנות, ויש הטוענים שסך התכונות האלה מאפיין גם את התנהלותו המקצועיות, כשלא פעם טוב הלב המוגזם דופק אותו. מאידך, השליטה העצמית המהודקת הופכת אותו לנעים שיחה, ג'נטלמן יוצא דופן ואחד שלא ייפול אף פעם לתעלות ביוב שפיני גרשון מתקשה לצאת מהן.קשה להגיד שהוא אדיש לתדמית היורם המפוהק. "אני הגעתי למה שהגעתי בזכות הדברים ההפוכים ממה שנהוג בארץ. אולי אלה המופנמות, ברירת ובחירת המלים וההתבטאויות, שיקול הדעת והאמינות שאני משתדל לשדר. לכן אני יודע שאני מרואיין לא קל. הקטע של השמרנות זאת סטיגמה. זה התחיל עם עיתונאי או שניים בירושלים ולא כדאי להוציא על זה אנרגיות".אתה נעלב."זה לא נכון ולא שווה התייחסות. בניגוד לתדמית של שקול, אני מהמר לא קטן. אתה לא יכול להיות מאמן ברמות האלה בלי יצירתיות ומחשבה מהירה. אני אפילו מרגיש נבוך כשאני צריך לדבר על עצמי. נכון, קשה לי ליצור תיאטרליות. היו טענות שאני קילר לא קטן. בניגוד לנחמדות, השקילות וקור הרוח, יש גם את הקשיחות. השתיקה היא עוצמה. מי שמכיר אותי יודע את העוצמה ואת ההתמודדות עם מצבים לא פשוטים, וברובם עמדתי ואני עומד בצורה טובה. המפתח הוא בשקט".ולא פחות בדיפלומטיות. גם אחרי פיטוריו ממכבי ת"א, אותה אימן בדיוק שישה מחזורים בישראל ושישה באירופה, לא שמעו ממנו עד היום מלה רעה על ההנהלה, מה שהחשיד אותו בחושים של שגריר בכיר במש רד החוץ, שיודע להשאיר רווח מספיק בדלת שיאפשר לו כניסה חוזרת."חסר במדינה שלנו ביקורת וחוסר פירגון? שאף אחד לא יחשוב שלא אמרתי דברים רעים על מכבי כי חשבתי שבעתיד אחזור לשם. בצורה חד משמעית, אני לא חוזר למכבי ת"א. אני חושב שיש לה צוות מאמנים מדהים, וזה לא בשביל הסיכוי שלי לחזור. בכל מקום הייתי בג'ובים הרבה שנים, כי אני נותן את עצמי עם המון חום ונאמן למערכת. וגם אם מסיימים בצורה לא נעימה, כי במכבי זה בהחלט לא היה נעים, מצאתי שם אנשים חמים, חברים שכיף לשתף איתם פעולה ולדבר איתם. בעיקר מוני. עם שמעון יש לי קשר טלפוני פעם בכמה חודשים. אני יודע שיש המון חום משני הכיוונים."הנה, שחקן שלהם, אבי קזרנובסקי, שמשחק בעתודה, היה צריך לעבוד בדיקת אם.אר.איי, מה שהצריך חודש המתנה בתור שלא היה לנו. הוחלט לעשות את הבדיקה באופן פרטי והיכולת לתקשר עם ההנהלה, הביאה לזה שתוך 24 שעות עשינו את הבדיקה, שמומנה על ידי מכבי, ניתחנו את התוצאות, קיבלנו החלטה והשתמשנו בשירותים הרפואיים המצוינים שלהם. יש הרבה דברים טובים במערכת הזאת, שנוטים לקטול בכל הזדמנות."ועוד דוגמא. כשהתמניתי למאמן הפועל ירו שלים, התקשר אלי אריה פיינגולד, אחד המנהלים הבכירים שם, ואמר, 'אני מפרגן לך. חשוב שירושלים תהיה חזקה בשביל הכדורסל הישראלי ובמפגש הראשון שלנו מולכם, אני אהיה כולי מכבי, אבל אני מאחל לך הצלחה'. המקצוענות מנחה אותי לאורך כל הדרך. די לנו בהשמצות ובאיכסה בכל המגזרים. אפשר לעשות את הדברים אחרת. לא נמאס להפציץ, זה אמר ככה וההוא אמר ככה?"פיני גרשון הוא אחד האנשים היחידים בהיסטוריה שחטף מחרוש. מה זה חטף? ביקורת קלילה שעלתה לו בבריאות, וגם זה רק אחרי שגרשון אמר עליו כמה דברים לא ממש מחמיאים מיד כשנכנס במקומו לתפקיד. קשה לומר שדבריו האחרונים של גרשון גרמו לו נחת, אבל, שוב, צריך לקרוא היטב ברווח בין המלים של חרוש כדי לחלץ את המסר. "היו לי מערכות יחסים נפלאות עם האפרו­אמריקאים למיניהם, למרות שאין לי איתם קשרים אישיים. לפני כמה שנים נוריס קולמן חגג איתנו את ליל הסדר. לא הייתי חייב להזמין אותו. מצא חן בעיני החיבור שלו למדינה, העובדה שהיה שגריר טוב של ישראל, כמו רוב הזרים שמשחקים פה. בואי נגיד שזאת היתה החלקה של פיני. אני בטוח שהוא לא חשב על מה שהוא אמר. לפעמים הדיבור שלו יותר מה יר מהמחשבה. יבואו ויגידו עכשיו, הנה, עוד אמירה דיפלומטית של חרוש, אבל אני רוצה לקוות בשבילו שלא התכוון".סטירת הלחי ממכבי השאירה סימנים כחולים. במשך השנתיים שהיה מובטל מרצון מאימון קבוצה, עבד במחלקת הספורט של עיריית רעננה ואימן את נבחרת העתודה, שחזרה מאליפות אירופה בשנה שעברה עם מדליית כסף והחזירה את חרוש לעניינים. "גם בעונות הטובות שלי, מקצועית, בירושלים, כשכלכלית לא קיבלתי חודש אחד את המשכורת בזמן, לא ראיתי את עצמי חי רק מכדורסל והיתה לי משרה בעיריית ירושלים. במכבי ת"א אתה לא יכול לעשות משהו אחר חוץ מלאמן, וזאת היתה הפעם הראשונה שלא עשיתי משהו אחר. אחרי שש שנים בירושלים וארבע עונות רובן כעוזר מאמן במכבי ת"א, חזרתי לקונספציה הבסיסית שאני לא חי מכדורסל. לא עניין אותי מקצועית וכלכלית לאמן קבוצה שמדשדשת במקום השמיני. מה גם שזה בא במקביל לעבודה בנבחרת, מה שמילא את המאוויים המקצועיים שלי."ראיתי את הפיטורים כחוסר סבלנות של מכבי, אלמנט של כניסה ללחץ. הרי היו הפסדי ליגה לפני ואחרי, אבל הסיטואציה היתה כזאת שלא פעלה לטובתי. אני גם חושב שהקבוצה לא היתה קטסטרופלית. לקחנו את טו רניר ת"א ובמשחקי ההכנה היינו מצויינים. היו פציעות סיטונאיות של שחקנים וכשעודד עזב, זה היה כמו להוציא לאוטו את המנוע. לא התחלתי להתבכיין. אני מאוד חזק בקטעים האלה. אספתי את עצמי. ככה זה קרה, לא נעים, פעם ראשונה שזה קורה לי. אף פעם לא הייתי קרוב לפיטורים. זאת סיטואציה לא מוכרת ואנשים מדברים עליך שלא בפניך. אומרים מה שאומרים".כמה זמן עבר עד שהתאוששת?"כמה שבועות. בין ארבעה לשמונה. זה היה זמן של להיות עם עצמי, מה שלא היה לי קודם עם כל הטירוף של הנסיעות בין ת"א לירושלים. לא היו לי יותר מדי שברים. עוד התנסות, עוד משהו שקורה. אלה דברים שאין לי שליטה עליהם. אני יודע שכמה שבועות לפני כן באתי למוני ואמרתי, אני האחרון שרוצה בהתרסקות של הקבוצה, למרות המשחקים המצוינים, כולל זה מול פנתינאייקוס שהפסדנו, אבל לא אמרתי שאני רוצה ללכת. אמרתי, אם אתם חושבים שהבעיה איתי, אני אקום ואלך. "אולי זה התפרש כחולשה, אבל זה בא מתוך הערכה וכבוד למערכת, מחשבה שאולי הזעזוע הזה יעזור, למרות שאני לא מאמין בזעזועים כאלה לאורך זמן. בכל התקופה הזאת ישנתי טוב בלילה. השתדלתי לתת זמן למשפחה ולחיים לזר ום. מצאתי את עצמי מגן על מכבי בפני אנשים שהתקשרו להרגיע אותי".לוילה במושב בית יצחק עברו בעקבות עבודתה של מושי בוינגייט, שם היא חונכת שנה ג' ומורה מוסמכת ומדריכת מורים להתעמלות במים. הכיף של יורם זה ללכת עם המשפחה ושני הכלבים לחוף הים בבית ינאי, ומאז שהוא נפטר מכאבי הגב, גם לרוץ שבעה ק"מ על החול עם מאמן הכושר, בעיקר לפני משחקים חשובים. חוץ מזה, לראות כדורגל (עדיפות למכבי חיפה), ספר טוב, חברים, וכמובן הפועל ירושלים ונבחרת העתודה."זאת לא הפעם הראשונה שאני עובד עם צעירים. ב­98' אימנתי את הנבחרות הצעירות מהעתודה ומטה. הקטע של בניית מערכת זה לא משהו רגעי, אלא לטווח ארוך. אני חושב שעברתי מהפך בקטע המקצועי, כשהגעתי למסקנה יחד עם אנשים טובים באיגוד הכדורסל, שצריך לשפר את היכולת הגופנית ואת בניית הגוף בחדר כוח, וככה בנינו דור של שחקנים מזן אחר. מאמנים שמגיעים לאימונים שלנו בוינגייט אומרים שאם לא היו שומעים עברית ומכירים את הפרצופים, היו בטוחים שזה אימון ביוגוסלביה מבחינת האינטנסיביות והרגלי העבודה. השאלה אם הם מביאים את זה לקבוצות שלהם."נבחרת העתודה היא היחידה כמעט שמסיימ ת קדנציה של חמש שנים. הם חבר'ה מגובשים, אוהבים להיות יחד. אנחנו הולכים לאליפות קשה, עם שחקני המכללות של ארה"ב והאוסטרלים. החבר'ה מציבים רף גבוה. אני יותר זהיר. הייתי רוצה שיהיו יותר מתונים, למרות שאני יודע שההצהרות שלהם מגיעות מתוך אמונה כנה בהצלחה. אני לא אוהב להתרפק על העבר, לא על כישלונות ולא על הצלחות. יש לנו אירוע מדהים, בואו נהנה ממנו. זאת גם שליחות, חוץ מהמשימה לספק שחקנים לנבחרת הלאומית. אין לי הימור, אבל נצטרך להגיע לשיא היכולת ולשמור על שחקנים בריאים".הוא כל כך מאמין בצעירים שלו, עד שהחליט לייבא ארבעה מהם, אוחנון, גרין, יצחקי ומזרחי, להפועל ירושלים בעונה הבאה. "אני קשור אליהם מעבר למאמן אל שחקנים. אני רוצה להיות קרוב אליהם והם אלי".ומה עם פפי?"אני מאוד רוצה אותו בקבוצה. יש קטעים כלכליים, שהם מטבע הדברים בטיפולה של ההנהלה. אני לא הולך על הצהרות של מלחמה על המקום השני. המטרה העיקרית מבחינתי היא הצערת הקבוצה, מה שחשוב יותר מעוד מקום למעלה או למטה. אולי זה לא משרת את המטרות המיידיות שלי כמאמן, וזה יכול לפגוע בי".כשחושבים על העתיד, בעצם אין לחרוש פיסגה מקצועית לשאוף אליה, למעט אימון הנבחרת הלאומית. הוא לא לחוץ. "אני רואה את עצמי מסיים את הקדנציה בהפועל ירושלים. יש את העבודה באיגוד הכדורסל, אימון נבחרת הגבוהים וכרגע טוב לי עם מה שאני עושה. לקבוע מטרות זה טוב, אבל תראי את ניר לוין למשל, שכבר היה לפני ירידת ליגה עם צפרירים ולא האמין שיגיע למכבי ת"א. לך תדע לאן אפשר להגיע, אסור למסמר ולקבע את עצמך. הדברים זורמים באופן טבעי".