הארץ מכילה את כולם / עלים בת שנות אלפיים - סיפורי תרבויות בישראל, בעריכת חיים פסח, כתר, 221 עמ'; להחזיר את הפיות לארץ- ישראל, שז, ספר ומודן, 175 עמ' יורם מלצר 20/07/01 מזה זמן מתנהל בקירבנו ויכוח ער על צורתה של החברה הישראלית. אחת מהשתקפויותיו של ויכוח זה היא שאלת צורתה של התרבות בישראל. הדעה המקובלת, או לפחות זו הנשמעת בתדירות הגבוהה ביותר, היא, שישראל היתה מונוליטית. ארץ, חברה ותרבות שהיה להן מרכז ברור, מוקד אחד מסומן היטב, שביקש להטמיע בתוכו את כל האנשים והתרבויות שבאו לכאן ("כור ההיתוך") ואף דחק את השונה והאחר.דעות שונות נשמעות ביחס למה שקרה, למצב ששרר בעבר: עד כמה המודל מתאר מציאות שהיתה, עד כמה פעל אותו מרכז באורח מכוון ועוד. באותה המידה מקובל כיום לומר, שהחברה הישראלית של השנים האחרונות נעדרת לכידות, שהיא מעין נמר חולה, שחברבורותיו עושות כרצונן, ללא קשר לנמר או לחברבורות הסמוכות. הכל מדברים על "שבטיות", "פיצול", "סקטוריאליות" ועוד כיוצא בזה מלות חלוקה והתחלקות.מקובל לדבר על "שבירת מיתוסים" ו"היעלמות אתוסים" ועל "נראטיבים", המנהלים ביניהם תחרות על פיסות "הגמוניה". אני סבור שהחברה הישראלית אינה נשמעת למודל מתמטי פשוט מתורת הקבוצות הבסיסית. עם זאת, הדבר הברור ביותר הוא, שהתרבות והחברה בישראל דומות במבנה שלהן. תמיד אפש ר ללמוד על אחת מתוך חברתה. לעתים, אפשר לצפות מגמות מתוך התבוננות בזו או בזו. הדברים הללו עולים בבהירות רבה מתוך הטקסטים באנתולוגיה המעניינת 'בת שנות אלפיים'.ראשית, בניגוד לכתבי­עת מסוימים, המבקשים לתת ייצוג הולם לכל חלק וחלקיק בחברה, בולט הספר שלפנינו בסלקטיביות שבו, המעידה על מאמץ מוקפד להביא כתובים בעלי איכות אמנותית ולא רק בעלי ערך ייצוגי סוציולוגי או אנתרופולוגי. חיים פסח בחר להביא סיפורים מאת ערבים ישראלים, עולים מבריה"מ לשעבר, עולה מאתיופיה, כותבת ילידת מרוקו וכן מיצירתו של איש ש"ס. פרט לריאד ביידס, כתבו כל היוצרים בעברית.במקרה של החברה הישראלית, אפשר לומר, שהצלחתה ניכרת ברצונם של רבים להצטרף אליה. מבט שלנו כישראלים על אותם מצטרפים יכול ללמד אותנו רבות על עצמנו, ואולי אף להתחיל להשיב עבורנו ועבורם על שאלה בסיסית: לאיזה מין דבר הם מבקשים להצטרף? מה הם רואים מולם בנחיתתם הסבוכה בישראליות? זה בדיוק הקו המנחה את האנתולוגיה, וזה העניין הרב שיש בה לקורא הישראלי באשר הוא.ריאד ביידס וסייד קשוע מאירים פינות של גיחוך וכמעט אי­מציאות בישראליות היהודית הכללית. השניי ם פותחים צוהר למצבם הבלתי­אפשרי של הערבים הישראלים (גם המונח פלשתינים­ישראלים מתאים בהחלט). הם חלק מישראל, חלק מן הישראליות, אך כשהם באים להיבלע בגילויים שלה, ישנם קשיי עיכול משני הצדדים. הצד הטרגי­קומי, מכמיר הלב, בולט בסיפורים של שניהם.אנה איסקובה ונחום ויימן, שעלו מבריה"מ לשעבר, הם שני כותבים ברמה גבוהה. ויימן מעניק לנו קטעי יומן הנפרשים לאורך שנים אחדות. עינו חדה, האירוניה שלו שובת­לב וגישתו הביקורתית ראויה להערכה. ההגחכה העולה בו נוכח תופעות ישראליות וארועים לאומיים, ולא פחות מכך ­ כלפי האסתטיקה המקומית, מעמידה אותו בנקודה אמנותית מובהקת: בתערובת הברוכה בין "פנים" ו"חוץ", באזור ראוי המשותף לו ולכותבים הערבים בקובץ.איסקובה כותבת פרוזה המעידה על מטעניה התרבותיים, על אותו "שם", שממנו באה. מעבר לכך, היא עושה שימוש נבון ומיומן במטענים הללו כדי לצייר את נפשות הגיבורים ואת דרגות החיבור והניתוק המאפיינים אותם בגלגוליהם, תוך שהיא יודעת להפעיל את העברית כך שתישא את המטען הסמלי שהיא מבקשת להעביר.אספו ברו, כותבת צעירה יוצאת אתיופיה, מתגלה כהבטחה ממשית. העברית שלה טבעי ת ואוורירית, ורגישותה עוברת היטב בטקסט שהיא כותבת. ברו אינה נופלת למלכודת האתנית ואינה מבליעה סיפור קטן בריחות, טעמים וצבעים של אקזוטיקת געגועים מתייפייפת. ברו יודעת להציג את ההגירה כרקע, כמצב אנושי, כיסוד בחיי הדמויות, וזה כוחה.עוד בקובץ טקסט לא קצר של יפה מוטיל ושני סיפורים של צבי יעקובזון, מזכירה הוותיק של סיעת ש"ס בכנסת. בדרכים שונות, מתגלה אצל שניהם הישראליות "הקאנונית", הוותיקה, כדבר­מה העומד ממול וגם מקיף הכל, כים הגדול, שבו שוחות הדמויות המסוימות של הסיפורים הללו, דמויות שפעם נהגו לכנותן "אנשי שוליים". מוטיל מציגה עולם של קשיים, עולם מודרני של צאצאי­הגירה. יעקובזון קשור כל­כולו לדת ולמסורת ולמקומן בחיי הדמויות, שהוא מכיר מקרוב מאותם "שוליים".כל הכותבים בקובץ עושים תרבות, ועושים זאת כאן ועכשיו. כולם מתקבלים יפה בעברית, שכמעט כולם משתמשים בה כשפת כתיבה. ישראל של 2001 מכילה אותם היטב, ותקרא בהם בעניין. זהו נצחונה של העברית, לוז המהפכה הציונית של העם היהודי, מוקד הישראליות ולב קיומה של תרבותנו. אך בכך לא תם הענין: הכותבים שלפנינו מבקשים להתקבל בציבור. הוצאה חשו בה הביאה אותם נוכח הקהל. כולם ישראלים, וכולם תורמים למרקמה של המדינה המשנה פניה ומחפשת את דרכה, אגב השינויים.הרצון להתקבל על­ידי איזה מרכז או ליבה של התרבות והחברה אינו רק נחלתם של מהגרים ובני­מיעוטים אתניים ולאומיים בישראל. קבלה היא מזור, מרפא לפצעים, ובאותו מקום המכונה "שוליים" הפצעים רבים וקשים, ולא פעם אין מי שישמע את זעקת הכאב. כמובן, הגירה והיתקלות בתרבות אחרת אינן הכאב היחיד המביא אדם להתבטא באורח אמנותי. 'להחזיר את הפיות לארץ­ישראל' מאת שז הוא ספר עמוס כאב וזעקה, וכולו רצון להתקבלות ולאהבה.הכריכה מספרת לנו, שלפנינו "רומן אוטוביוגרפי בדוי" מאת אשה ישראלית צעירה, המוכרת בשמה האמנותי שז. מדובר בטקסט אישי מאד, חריף וכאוב על חייה של ילדה­נערה­אשה העוברת שבעים ושבעה מדורי גיהנום, החל מהתעללות מינית, שמתעלל בה אביה בילדותה המוקדמת, ועד למסכת של אלכוהול­ג'וינטים וייאוש עמוק בגיל מבוגר יותר. מסופר לא מעט גם על זהותה המינית של הגיבורה, הנוטה לחיים לסביים אינטנסיביים. במוקד, גורלה של הזהות הפרטית של הגיבורה­המחברת. שני כוחות מנוגדים פועלים בספר: הרצון "לשפוך הכל" והנ סיון לעצב את החומרים באורח אמנותי. במרבית עמודי הספר נוטים הכוחות הללו להתנגש יותר מאשר להפגש.מבחנו של ספר כזה אינו רק בכוחו התרפואטי לכותבת, או אף לקוראים שותפי­גורל. היות, שאין מדובר ביומן פשוט או בסיפור מעשה ישיר, אלא בספר היוצא לעולם ולקהל והמבקש להיות יצירה ספרותית בפני עצמה, יש להחיל עליו קריטריונים של איכות אמנותית. דווקא מפגש מבורך בין שני הכוחות שהזכרתי, בין החומר לרצון לעצבו, היו יכולים להוליד יצירה ברמה גבוהה הרבה יותר.'להחזיר את הפיות לארץ­ישראל' מכיל כמה וכמה עמודים כתובים היטב, לעתים אלו פיסקאות, שכמו מרחפות מעל לגולמיות הגסה של הטקסט הקשה הזה. ואולם, לאורך הספר מצטברת אצל הקורא גם תחושה של "דווקא", כאילו נהנית המחברת לזעזע, לחשוף הכל עד לנוזלי הגוף ולרקמותיו. קוראים, שחוו זוועות דומות, יוכלו לכאוב ולהזדהות, אך מבחנו של ספר כזה הוא ביכולתו להביא את הנושא ואת החומרים לקורא שהתמזל מזלו לא לעבור תופת כזו, להוליך אותו במדורים ולהביאו לתגובה רגשית מטהרת, כראוי לאמנות במיטבה.ברצוני להדגיש, שהבעיה אינה בנושא, אלא בעיבודו. אמנות נעשית מתוך משחק מורכב של ק ירבה ומרחק, ובמבחן הזה עמדה שז רק חלקית. ספר נכתב לקהל. זהו הקהל ששז רוצה בקירבתו, שבמסגרתו היא רוצה להתקבל ולהיות נוכחת כאמנית. אינני בטוח, שבתוך סערת הכאב והכתיבה, במערבולת ההיזכרות הנוראה, לקחה שז בחשבון את השאלה הפשוטה: האם ירצו לקרוא את זה? שאלה זו היתה מעלה בה את שאלת ההמשך: מה עלי לעשות כדי שירצו לקרוא את זה? הדבר בולט בייחוד לאור כשרון הכתיבה שלה, המציץ מתוך ספרה יותר מפעם או פעמיים. יש לקוות, שהעתיד יעניק לה את המרחק והגיבוש שהיא זקוקה להם כדי ליצור יצירה סיפורית שלמה יותר, שבוודאי תקרב אותה לקהל הקוראים הרחב. קירבה כזאת, יחד עם הביטוי העצמי, מניבה את המזור האמיתי לנפשו של האמן.