 | | | על גגות מגדלי תל- אביב | |
|  | | החום המעיק עורר געגועים לכתבה בלי בדל צרה. אז יצאנו לפגוש את החיים הטובים בפיסגת מרכז עזריאלי, דיזנגוף סנטר ומגדל שלום | |
| | | | |  | זה אולי הגובה, שלקח לכיוון המגדלים של תלאביב. כמה שיותר רחוק מהקרקע, שחובטת בלי הרף ברצון הפשוט כלכך, לחיות בשקט. בסתמיות. בלי הזיהומים במים והפיגועים וההתרעות על פיגועים והחיסולים והסגר וההלוויות ותקציב הביטחון ומדד חודש יולי ורציחות של רשע טהור וסתם רשע ותאונות עבודה וחטופים וקלטות, וחודש יולי כשלעצמו.רחוק מכל הצרות האלה, ממש גבוה מעליהן. זאת היתה נקודת המוצא. קיצית, קלילה וחיננית להפליא. כתבה בלי בדל צרה. מנותקת מהמציאות המרה וגם מכמה עקרונות עיתונאיים בסיסיים. כי האמת, מה לעיתונות ולאפס צרות?אבל החיים הרי מתנהלים גם מחוץ למסגרת הצרה היומית, ופרספקטיבה של מגדל יכולה אפילו להעניק איזה טישטוש קטן ומלא נחת של המציאות מורטת העצבים שלמטה. הכל הרי טמון בנקודת המבט וזווית הראייה.*לתלאביב יש שלושה מגדלים ייצוגיים. מגדלי עזריאלי, מגדלי דיזנגוף סנטר והוותיק מכולם מגדל שלום.מגדלי עזריאלי הם ללא ספק המגדלים החדשים והגבוהים ביותר בתלאביב. פעם, אם אני לא טועה, דיברו עליהם בהקשר של פרויקט השלום. מין מטאפורה אורבנית תמוהה קצת לפריחתו של ה'מזרחתיכון חדש' .שלושה מגדלים תיכננו לבנות שם מרובע, עגול ומשולש. המרובע איננו. נותרו שניים, שנותנים לנו קו רקיע של מנהטן וקלאסה של עולם מערבי. את המזרחהתיכון החדש כבר לא רואים משם.במגדלי עזריאלי יש מצפה. תמורת 20 שקלים מעלים אותך לנקודה הכי גבוהה בתלאביב. איך שנסגרת דלת המעלית נשמע הקול המוזר הבא: "ברוכים הבאים למעלית 049 של מצפה עזריאלי. נטוס שבעה מטרים בשנייה ונמריא לגובה של 186 מטר מעל פני הים. הדקו את חגורות הבטיחות, כבו את הסיגריות וקוו לטוב ביותר. בעוד כ30 שניות נגיע ליעדנו".העובדה שהישראלים מחבבים מאוד סאונד של טיסות, היא כנראה שהולידה את ההברקה להפוך את המעלית הזאת למטוס זעיר, ללא טייס אמנם, אך עם נוכחות צלילית של דיילת חביבה מאוד. אם הזמן היה חורג מ30 שניות עד לגג המגדל, יש להניח שהיה גם מתקן של מיץ תפוזים בפינת המעלית. אבל אין.ל'מצפה' יש 'שיא עונה' משלו. השיא הוא בחודשים אוגוסט וספטמבר, ובהם מגיעים כ2,000 מבקרים ביום. אנחנו היינו ביולי, שהיה די דליל מבחינת התיירות בגג המגדל, מה שהותיר לנו חלל גדול של חלונות פנויים להציץ למטה.האמת, שאופציית המבט מלמעלה על תלאביב לא ממש שינתה את דעתנו על הוויזואליה העגומה של העיר. גם מגובה 186 מטר מעל פני הים נראית תלאביב צהובה, מאובקת, אפרורית וחלודה. אבל העין, מטבעה, מחפשת כתמי צבע. הצבע הכי חזק שתלאביב מציעה, הוא ירוק. הדבר הראשון שקופץ לעין המשועממתקצת, הוא ביצת מים בצבע ירוק מאיים, שנחה באמצע כביש איילון. שאול מייבלום, שהגיע עם הבת שלו מבתים, כי היא סחבה אותו, נצמד לחלון ושואל "מה זה? מה זה? זה ביוב?" ומרגע שנודע לו שזה נחל איילון, הוא זועק 'אויי ויי'. מייבלום מבתים מתקשה לעכל. "הכל יפה כמו פרח, ובאמצע משהו לא נחמד כזה", הוא אומר בעצב גדול לנציגי העיתונות שסביבו.ועוד כתם ירוק. אולי יער? לא, לא. זה בית קברות של נחלת יצחק, מתקנים אותי.ויש גם כסאות נוח למי שרוצה להשקיף בישיבה על המציאות מלמעלה, ומשקפות גדולות למי שמוכרח לברר משהו למטה, ודוכן מזכרות עם חולצות טריקו ועליהן הדפס של המגדל, ופאזל וכוסות וקלפים וטושים, וכולם כמובן נושאים את צילום מגדלי עזריאלי.ועם ישראל יוצא מהמעלית המוטסת, עושה סיבוב במצפה הכי גבוה במזרחהתיכון, ומקבל פרספקטיבה של מעלה. ויש גם מסעדה עם שם נ יויורקי 'טוסי' 2C(), כזה המבקש לחדד את החוויה המנהטנית המקומית. ומגישים שם פילה בקר, כבד אווז וסלט תרד למי שמתעקש.ובלילה, מספרת האחראית, מגיעים זוגות אוהבים להציע נישואין או לחגוג עניין כזה או אחר. כי אז לא רואים את הצהוב והירוק, אלא רק חושך וניצנוצי אורות אוניברסליים.ויש גם כנרית שמנעימה זמירות. ומארחות שמקבלות את באי המעלית למסעדה הכי גבוהה במזרחהתיכון, "וזה בדוק", מתחייבת שרון אפשטיין, מנהלת השיווק.ובדרך למטה כבר אף אחד לא שם את הקלטת עם קולה של הדיילת, ואין לשלושים שניות אפילו אילוזיה של טיסה לשמיים או לאדמה. סתם כולם יורדים במעלית, בשקט.מגדלי דיזנגוף סנטר הם ללא ספק, אבן יסוד של ממש בתרבות הישראלית החדשה. הוא עיברת את המונח 'מול', כתבו עליו ספר, והיה שם אפילו פיגוע רצחני, שמכניס אוטומטית את מיקום הפיגוע לספר ההיסטוריה הלאומי.אבל בדיזנגוף סנטר יש גם בריכת שחייה, שפועלת 24 שעות ביממה. ובמדינה שבה כמעט שום דבר לא פועל 24 שעות בעיקרון, זו אטרקציה של ממש. ודווקא הבריכה הזאת נראתה מקום מצוין לפגוש, בלילה מאוחר, את האוכלוסיה המקומית, שנטשה את ארועי החדש ות לטובת פינוקו הבלעדי של הגוף המותש מהחום, הלחות ו'מבט'.הבריכה לא ממוקמת על גג הבניין, אלא על גג החנייה העליון. הדבר הראשון שרואים הוא עץ בננה גדול צומח בעציץ. בכלל, מתברר שהבריכה של דיזנגוף סנטר מפגינה יחס אוהד במיוחד לאסתטיקה האקזוטית. צמחייה טרופית מרשימה מטפסת על חוטים שנמתחו על תקרת הבריכה, ומעניקים לה תחושה של ג'ונגל בזעיראנפין. "זה פסיפלורה", אומר בידענות השחקן הצעיר סער בןיוסף, מהסידרה 'רמת אביב ג'', אחד הקליינטים הקבועים של מימי המקום.אני נוגעת במים. לאט לאט. אפשר לחוש מיד את הקרירות הנעימה. שלושה אנשים שוחים במסלולים המסומנים. הגברת מימין מתנשמת קצת בכבדות. בבוקר, אומרים לי, יש תור ארוך. מחכים בסבלנות שהמסלול יתפנה ואז נכנסים למסע השחייה היומי. אבל בלילה אין מסעות מפרכים כאלה במים. הכי טוב זה לשכב על הגב, למצוא את הזווית הנכונה של הראש, שלא ישקע, ולהביט בפסיפלורות שלמעלה.יוסף בקמן "אני בן 72 ומרגיש כמו 22" סיים זה עתה לשחק בשולחן הפינגפונג. אני מסכלת עליו מהמים. "אשתי בסיור בירושלים", הוא אומר, ואני תוהה למה אנשים עם נסיון חיים מרשים כזה, מרגי שים צורך לספר מיד איפה נשותיהם. יוסף, בכל אופן, מתגורר ברחוב סמולנסקי הסמוך, והלילה נראה לו זמן מצוין לצאת מהמזגן ולשכשכך במים.אחרי שיוסף מסיים לשחק, לוקח את הפיקוד על שולחן הפינגפונג בנו, שי. הנכדים של יוסף, שני ילדיו הקטנים של שי, עוד לא ממהרים להיכנס למים. יש זמן. רק 11:00 בלילה."זו הקייטנה האולטימטיבית", מסביר שי. "לוקחים את הילדים לבריכה בלילה עד שהם סמרטוטים לגמרי, ואז הם ישנים כל היום למחרת. זו קייטנת הלילה הראשונה בארץ", מכריז הממציא הדגול בגאוות ממציאים.את הפייט על השולחן נותן עכשיו אבי רזניק, שעובד בימים נורמליים במכון התקנים, לשי, שהוא רבעיסוקים: יש לו בית קפה של אנשי הייטק ברמתגן, יש לו משרד למיחשוב וגם תוכנית ברשת א' בסגנון 'הכה את המומחה' בנושא מחשבים. משחק הפינגפונג, אגב, מקבל תפניות דרמטיות.מחוץ לבריכה המקורה יש מרפסת גדולה פתוחה, עמוסה כסאות נוח וערסלים, שבשעות הקטנות של הלילה נמצאת תחת השפעת גל אוויר סביר. מהמרפסת הזאת אפשר סוףסוף להציץ מקרוב אל דירות המגורים של דיזנגוף סנטר, שפעם היו ההוכחה הניצחת לדמיון בין תלאביב למנהטן.אבל מה מרפסת של הבריכה, עם הפסיפלורות, רואים כל מיני לוסטרות מרחוב הרצל ושתי נשים על המרפסת, שאחת מהן, אם אני לא טועה, עושה בדיוק קוקו. ושום דבר שם כבר לא נראה ניויורקי.והשחיין החובב סער בןיוסף נשבע שזה כמו בריכה פרטית בחצר האחורית, והילדים של שי כבר התחילו לקפוץ למים במסלול אחד.ולמנהל הבריכה קוראים בלדד פיילר, ובלדד, מתברר, הוא אחד מחבריו המקראיים של איוב. וכבר עוד מעט 12:00 בלילה וכדאי כבר להיכנס למים. בחוץ, בעולם היבש, עוד מעט משודרת מהדורת חצות.כלבו שלום הוא המגדל הוותיק ביותר בתלאביב. שם, אמרנו, נלך לראות את מוזיאון השעווה. מדאם טוסו הציוני, האוצר בחובו פסלי שעווה מרשימים של בןגוריון, גולדה מאיר ומשה דיין. קצת היסטוריה לא תזיק. אלא שאז התברר שהמזיאון נסגר כבר מזמן. איננו. פג ואיתו כל היסטוריית השעווה שלנו. הנסיון לברר היכן מאוחסנים מייסדי מדינת ישראל לא העלה מימצאים מרתקים.האטרקציה הבאה של כלבו שלום היא לישכת משרד הפנים, הממוקמת בקומה ה14, ושם, כך קיווינו, מתנהלת פעילות קיצית ומשובבת ביותר של הוצאת וחידוש דרכונים. שהרי אוגוסט בלי דיל ב200 דולר לשלושה לילות , אינו לגיטימי.לצערנו, אין במעלית של הכלבו לקומה 14 קול ענוג של דיילת, שעושה לנזקקים לשירותי משרד הפנים, חוויה וירטואלית של טיסה. סתם צפוף.בכניסה יש שומר חמור סבר שמכניס את היד לטיול חסר פשר בתיקים. אחרכך יש לעמוד בתור לפקידה שנותנת את הטפסים ואת המספר של התור. שלנו היה 893. ורק אחרכך נכנסים לאולם הגדול.נאון חזק מאיר את רצפת הלינליאום המטונפת, שבמקורה ביקשה לחקות מרצפות שיש יוקרתיות. על רצפת הכאילושיש יש ספסלים ארוכים ועליהם יושבים עשרות אנשים, בפרצופים עגומים. החום בלתינסבל, כי המזגנים לא ממש עובדים כמו שצריך, ומהחלונות אפשר היה לראות את הים, אם מישהו היה פותח את תריסי הפלסטיק הדהויים, שרובם הגדול מוגף. שמחת היציאה מהארץ הקרובה כלכך לא ממש מורגשת בקומה ה14 במגדל שלום. רוב הזמן אפילו די משעמם.ילדה קטנה שבוכה, זה שיאה של דרמה. אז לא נותר אלא להביט על תחתית הספסלים, עליהם ישב השבוע הקהל הגדול, חסר האנרגיה והחיים, המייצג להפליא את עם ישראל כולו. ושם, מתחת לספסלים, היו מונחות רגליים בסנדלים מהודו, וסנדלי עור מאיטליה, סנדלים עם גרביים וסנדלים בלי גרביים, כאלה משינקין ואותר אפילו זוג אחד של סנדלים תנ"כיים. היו גם נעלי אצבע ונעלי ספורט ובקצה הספסל השני בלטו להם מגפי בוקרים אדומים. "מספר 800 כבר נכנס?" שאלה אשה אחת עם פלטפורמות עצומות מימדים.בקצה השני של האולם נמצא לפתע חלון נטול תריסים, ממנו ניתן להציץ בקו החוף של תלאביב ויפו. שני ילדים צעירים ניסו לזהות משם את מקום הפיגוע בדולפינריום, כאילו היה איזה פסל סביבתי של המלחמה העכשווית. רפי בןחמו מיפו הגיע עם חבר לחדש את הדרכון. רפי רוצה לנסוע לאנשהו למרות שרק חזר מרומניה, לשם נסע עם חברים בדיל של קזינו, אבל הוא, כמובן, בכלל לא מהמר.נו, איך רומניה? אני מתעניינת. "בכלל לא משהו", הוא מניע בראש, "בכלל לא מומלץ". למה? "עזבי אותך, בחייך, הכל שם כמו אזור תעשיה אחד גדול". אז לאיפה עכשיו? "אולי ליוון ניסע לנו. יפה ביוון, לא?"*ובערב, על האדמה, היו כמובן עוד שנייםשלושה פיגועי ירי, הדולר עלה קצת, הטמפרטורה,אמרו בחדשות, תרד, שמעון פרס נעלב והירקות יימכרו מעתה והלאה רק בעטיפת פלסטיק. | |  | |  |
|
| | |
