היא זו אני ואני זו היא. אנחנו גוף אחד נשים שמשמשות כפונדקאיות לזוגות שמתקשים להוליד מספרות על הקשר המיוחד בינן לבין ההורים המיועדים רותי קדוש 23/07/01 בחודש פברואר האחרון ילדה מיקה (כל השמות בכתבה זו בדויים, מטעמים מובנים) בן בריא בניתוח קיסרי. עם צאתו לאוויר העולם נקלט העולל באהבה גדולה בזרועות הוריו, מתי ונורית. מיקה היתה רק האם הפונדקאית. "שמחתי להעניק לנורית ומתי ילד, נתתי להם מתנה. הם אמנם שילמו לי, אבל זה דבר שאין לו מחיר", אומרת מיקה.צמד המלים "רחם להשכיר", בהן מרבים להשתמש מתנגדי הפונדקאות, מרגיזים אותה בכל פעם מחדש. "זה נורא מקומם אותי", היא אומרת, "מה פתאום רחם להשכיר. מה אני, מריונטה? החדירו לי בכוח עוברים לרחם? הייתי רוצה לראות את הפרצופים של יפי הנפש האלה. אם להם היתה בעיית פוריות, הם היו מוותרים על ילד משלהם? הפונדקאות היא מעשה של כבוד, ואני גאה בכך".במחקר ראשון בארץ, השלישי בסוגו בעולם, תחת הכותרת "להיות גוף אחד ­ פונדקאות בישראל", המהווה חלק מעבודת הדוקטורט של אלי תימן (27) מירושלים (בהנחיית ד"ר מאירה וייס מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית), נבחנו יחסן של הפונדקאיות לעצמן ויחסיהן עם האמהות. המחקר הוצג לראשונה בכנס שהתקיים במלאת עשור למרכז "לייפר" ללימודי האשה באוניברסיטה ה עברית.בראיונות מקיפים שערכה עם 27 פונדקאיות ואמהות מיועדות ביקשה תימן, בין היתר, את תגובותיהן של הפונדקאיות לטענות של אנשי אקדמיה ופמיניסטיות נגד הפונדקאות כתופעה שמנצלת נשים קשות­יום והופכת אותן ל"רחם להשכיר" ול"אינקובטור". המתנגדים טוענים, שהפונדקאות מפחיתה מכבוד האשה, עושה שימוש בגופה כמו בזנות או בסחר איברים, ובכך פוגעת בזכויות האדם הבסיסיות שלה. סיפור אהבה מהתגובות שאספה לצורך מחקרה התברר לתימן שהפונדקאיות עושות 'היפוך מונחים'. כלומר, משתמשות בטרמינולוגיה הפמיניסטית כאמצעי להראות שהן דווקא כן שולטות בגופן ובחייהן. היא שמעה מהן התבטאויות כמו: 'זה לא ההריון שלי'; 'אין לי קשר לילד הזה'; 'הכל הורמונים'; 'באופן טבעי הילד הוא של הוריו, הוא רק גדל בגוף שלי'; 'אני הבייביסיטר'; 'אני הפונדק'; 'הגוף שלי לא מכיר בהריון הזה'. הפונדקאית מנטרלת את הרחם שלה מכל יחס רגשי. היא מתייחסת אליו כמו לחפץ ומדגישה את העובדה שרק השאילה את גופה במטרה ליצור אימהות בשביל אשה אחרת, ולכן אין לה קושי להעביר את התינוק לאמו, לכשיוולד. "באמירות אלה, לדעתי, הפונדקאית לא מבטלת את עצמה או מתכחשת למעשה, אלא משתמשת בהן להעצמה אישית", קובעת החוקרת.עוד קובעת תימן, כי גם אם מלכתחילה נכנסה הפונדקאית לסיפור עקב בעיות כלכליות, תמיד צץ גם המניע האלטרואיסטי; הרצון לתת מתנה, לעשות מצווה. "האימהות היא מתנה יקרת ערך, המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שהפונדקאית העניקה אי­פעם בחייה. לכן חשוב שהאם המיועדת תקבל את המעשה כמתנה, אחרת כל הסיפור יתפוצץ. שתי הנשים מדברות על ס יפור אהבה שנרקם ביניהן. הן בוחרות זו את זו מהבטן, ולאחר שנוצר ביניהן קליק. רבות מהן סיפרו שהקשר ביניהן הוא יותר אינטימי מקשר בין גבר לאשה".לאן, בעצם, נעלמו הגברים?"מעשה הפונדקאת מתרחש למעשה בין שתי נשים. לתינוק יש 'חצי תפקיד', ואילו הגבר בכלל לא בעניין. נוצרת כאן אימהות שלגבר אין בה שום תפקיד. בדמיוני אני רואה שתי נשים שבטן אחת גדולה מחברת ביניהן. זהו הריון בגוף שלישי. הפונדקאית 'מעבירה' את ההריון לאם המיועדת, בכך שהיא מיידעת אותו בכל דבר ועניין שקורה לה: בחילות, כאבים, תזוזות של העובר. הן מתקשרות זו לזו גם ב­2 בלילה אם צריך. האם המיועדת נוכחת בבדיקות הגינקולוגיות ובזמן השתלת העוברים, אוספת את צילומי האולטרסאונד לאלבום שיהיה לה בעתיד, וכמובן משתתפת בלידה. לעתים נוצרים מתחים, כשההורים המיועדים דואגים יותר מדי לפונקאית, שלא תעשן, לא תשתה אלכוהול, לא תסחוב משאות כבדים, לא תקיים יחסי מין בזמן ההריון, אבל כשיש אמון הדדי ויש אהבה אפשר להתגבר על המתחים הללו".בין הסיפורים המרגשים שמובאים בעבודת המחקר שיחה שקיימה תימן עם אחת האמהות, שבמהלכה הרבתה האם לדבר על ההריון והלי דה כאילו התרחשו בגופה שלה. "כמעט כל משפט שלה נפתח במלים: 'כשילדתי את הבן שלי'. כשהזכרתי לה שהפונדקאית היא זו שילדה את בנה, היא חתכה אותי ואמרה: 'כבר שכחתי שההריון לא היה בגוף שלי, מאוד הרגשתי את ההריון הזה'".במקרה אחר, האם המיועדת שהתלוותה לפונדקאית לחדר הלידה ממש נכנסה איתה למיטת היולדת. האחות, שדקות אחדות קודם לכן התייצבה למשמרת, דרשה מהאם המיועדת לעזוב מיד את חדר הלידה, אבל הפונדקאית אמרה: 'את רואה אותה? זו אני. את רואה אותי? אני זו היא. אנחנו גוף אחד'. האחות, שהיתה בטוחה שמותחים אותה, רצה להתלונן אצל האחות הראשית על שתי החצופות שהשתלטו על חדר הלידה, ונותרה בפה פעור כשזו אישרה באוזניה שהשתיים 'הן באמת גוף אחד'".חוץ מכסף, מה הרווח של הפונדקאית?"הפונדקאית, שלעתים באה מרקע של עוני ומצוקה, או חוותה נישואים כושלים, מקבלת כאן יחס שלא הכירה בעבר. פתאום אוהבים אותה, נותנים לה תשומת לב. פתאום יש לה משפחה, יש לה חברה. היא מרגישה שהמעשה שלה התקבל כמתנה, שהיא עשתה את הדבר החשוב ביותר בחייה, ואפילו תהיה מוכנה לעשותו שוב".מה קורה אחרי הלידה?"יש שתי אפשרויות: שמירה על קשר או ניתוק. הרוב שומרים על קשר גם לאחר הלידה. ההורים מתקשרים לפונדקאית בחגים, בימי הולדת, לעתים מזמינים אותה לביקורים. מבחינת הילד היא הדודה. לעומתם יש הורים שמעדיפים להוציא את הפונדקאית מחייהם מיד לאחר הלידה. במקרים כאלה הפונדקאית חשה מנוצלת ונבגדת. היא רואה שהמעשה הגדול שעשתה לא מתקבל כמתנה, ואז היא משנה את יחסה ומדברת על 'גזילת' תינוקה. פונדקאית פגועה מדברת ממש כמו אם שכולה: 'חתכו לי את הבטן והוציאו את הילד, הוא חסר לי ואני חולמת עליו בלילות'".מהן מסקנות המחקר שלך?"נכנסתי למחקר נקייה מדעות קדומות ויצאתי ממנו בדעה שלפונדקאות יש סיכויים רבים להצליח, בתנאי שיתקיים כבוד הדדי בין הזוג לפונדקאית. במהלך העבודה ראיתי זוגות שהמתינו 17 שנה לתינוק, נשים שלחמו בכל דרך ושילמו כל מחיר כדי שיהיה להן תינוק, וכשהפונדקאית ילדה אותו זה היה בבחינת נס. מצד שני פגשתי את הפונדקאיות, שהתגלו כנשים חזקות ומיוחדות מאוד. הפונדקאות שינתה את חייהן באופן טוטאלי, עד שהילדים הפרטיים שלהן אמרו לי בגאווה: 'אמא שלנו ממש גיבורה'. תאמיני לי, גבר לא היה עומד בזה".מיקה הפונדקאית, בת 31, גרוש ה ואם לילד בן שמונה וחצי, עובדת כמזכירה באיזור המרכז. לפני ארבע שנים היא חתמה לראשונה על חוזה עם "זוג חביב", כדבריה, אך כעבור שלוש שנים ושמונה טיפולי הפריה כושלים נפרדו דרכיהם. "לא היה לי לב לסרב להם, אז ניסינו וניסינו, אבל הזמן עבר ואני רציתי לסדר את עצמי כלכלית ובמקביל לעזור לזוג אחר", היא מספרת. כאמור, בפברואר השנה היא ילדה בן במסגרת הסכם פונדקאות.בתיווכו של "המרכז להורות באמצעות פונדקאות" בנווה סביון, בניהולן של מינה יולזרי ועדה אטיאס, היא פגשה את מתי ונורית, בעל ואשה בני גילה, נשואים כחמש שנים, שנזקקו לעזרת פונדקאית עקב מחלתה של נורית. הפעם היא הרתה בנסיון ההפריה הראשון. "הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת וכשירה להרות. שלוש שנים של כשלונות גרמו לי לחשוב שאולי יש לי בעיה", אומרת מיקה.לדבריה, במהלך ההריון נשמרה מערכת יחסים "יפה" בין השלושה. מיקה, בנדיבותה, התירה גם לבעל להשתתף בכל הבדיקות. "ההריון והתינוק היו שלהם, והיה לי חשוב לתת להם לחוות אותם עד כמה שאפשר. לכן הייתי מוכנה להקריב את האינטימיות שלי למענם. ילדתי בניתוח קיסרי, בהרדמה מלאה. הלכתי לישון עם וקמתי בלי, כי למ ה לי לחוות את זה. לא עשיתי את זה רק בגלל המצוקה הכלכלית. כדי להיות פונדקאית צריך כוחות נפש גדולים ויכולת נתינה. יש הרבה דרכים להשיג כסף. אפשר לקחת הלוואה, או להיות נערת ליווי. כשלא היה לי מה לאכול פרסמתי בעיתון מודעה בחיפוש אחר ספונסר".אילו יחסים נוצרו בינך לבין הזוג?"היום היחסים בינינו לא אינטנסיביים, אני לא רוצה שהם ירגישו מאוימים ממני. אני נותנת להם מרחב, וכשיהיה להם נוח הם יתקשרו. ראיתי את התינוק יום לאחר הלידה, ואשמח לראות תמונה שלו. הקשר עם נורית היה יותר משמעותי, אבל שניהם טיפלו בי יפה. בכל בוקר הזמינו לי מונית לעבודה, שלא אסע באוטובוס. יצאנו למסעדות, הם הביאו לי ולבני מתנות מחו"ל. אני יודעת שזו מערכת יחסים שבנויה על בסיס צר, אבל חלקנו יחד את הדבר הכי אינטימי. הרגשתי מאוד חשובה בהריון, והיום זה חסר לי. נוצר חלל בחיים שלי. כלכלית אני מסודרת. קניתי מכונית, שילמתי חובות וגם חסכתי קצת. אבל בכל התהליך הזה הכי נהניתי לגלות בעצמי יכולות נתינה. זה חיזק אותי ועשה אותי הרבה יותר בטוחה בעצמי".ספיר, פונדקאית בת 28 ממרכז הארץ, גרושה ואם לילד בן תשע שמתפרנסת מעבודה במ שק בית, נמצאת בחודש השישי להריונה ונושאת ברחמה את תינוקם של שירה ואיתן מצפון הארץ. לפני מספר שנים גילתה שירה שהיא סובלת מבעיה מולדת שמקשה עליה להרות. לאחר שישה טיפולים כושלים של הפריית מבחנה היא החליטה לקצר את הדרך לאימהות ובחרה בפונדקאות. "המטרה שלי לא היתה ההריון, אלא שיהיה לנו ילד ביולוגי", היא מסבירה. קשר טבעי "בכל פעם שהסתכלתי על החיים שלי, ראיתי במקום הראשון את הבן שלי. רציתי לתת לו ביטחון כלכלי. לאחר שהורי נפטרו הבנתי שאני יכולה לסמוך רק על עצמי ועל בורא עולם, אז פניתי למרכז להורות באמצעות פונדקאות ותמורת סכום של 25 אלף דולר החלטתי ללכת על זה. לעזור לעצמי ולעזור לאחרים. אחר­כך פגשתי את שירה ואיתן והיה בינינו קליק, ממש התאהבתי בהם", מספרת ספיר.מה סיפרת לבן שלך?"סיפרתי לו שאיתן ושירה הם חברים שלי, ואני עוזרת להם להביא ילד לעולם. הסברתי שהתינוק בבטן שלי הוא שלהם ורק שלהם. בהתחלה הוא נורא נבהל, ביקש שלא אתן גם אותו לזוג יחד עם התינוק".שירה, האם המיועדת, אומרת על האם הפונדקאית: "ספיר היא בחורה עם ראש על הכתפים. היא מבינה שהתינוק בבטנה לא שייך לה. מההתחלה נוצר בינינו קשר טבעי, כמו בין נשים. אני מלווה אותה לכל הבדיקות ודואגת לה. אני מעריכה ללא גבול את המעשה שעשתה למעננו, אין לי מלים להביע את הכרת התודה שאני חשה כלפיה. ויותר מזה, אני פשוט אוהבת אותה כאדם. פה ושם יש לי התקפות לב קטנות כשהיא לא מרגישה טוב, אבל אני לא טיפוש היסטרי ומקווה לעבור את החודשים שעד הלידה בש לום".כיום, כשהיא בחודש השישי והקשיים הרבים מתחילת ההריון כבר מאחוריה, ספיר מרגישה חופשייה לעבוד, ואפילו לעשן. "ההריון נמצא בראש מעייני", היא אומרת, "לקחתי אחריות עצומה על תינוק שהוא לא שלי ואני חייבת לשמור עליו. לא, אני לא מרגישה שמנצלים אותי. אני עוזרת לשירה להיות אמא, כי אני יודעת שזאת הרגשה כיפית, אז למה לא לעזור לה. יש בינינו אחוות נשים. נכון שאחרי הסבל שעברתי והמתח שהכל יהיה בסדר אני חושבת שהתשלום נמוך מדי, אבל כסף זה לא הכל. צריך שתהיה לאדם יכולת נתינה. בעבודה מתחשבים בי. גם הפחתתי את מספר הסיגריות, כי העישון מלחיץ את שירה ואיתן. שירה עוזרת לי בהרבה דברים. השבוע, למשל, היא באה מהצפון לעזור לי לעבור דירה, וביום ההולדת שלי היא התקשרה. ממש נפתחתי אליה, היא מבינה אותי. הלוואי שנישאר בקשר אחרי הלידה". 22 לידות, 30 תינוקות חוק הפונדקאות שהתקבל בכנסת ב­1996 קובע, כי הפונדקאית וההורים המיועדים חייבים להיות בני אותה דת, ההפריה תתבצע מזרעו של הבעל ומביצית האשה, או מביצית של תורמת אנונימית (לא ביצית של הפונדקאית). עוד קובע החוק, כי הזוג והפונדקאית נדרשים לעבור מבדקים פסיכולוגיים. ההסכם בין הפונדקאית להורים טעון אישור הוועדה לפונדקאות שליד משרד הבריאות.בחמש השנים האחרונות התקבלו בוועדה לפונדקאות 108 פניות, 90 מהן אושרו. עד היום התרחשו 22 לידות פונדקאות, שבהן נולדו 30 תינוקות. ארבע פונדקאיות נמצאות כעת בהריון.שני זוגות שבקשתם אושרה בוועדה התגרשו, ולא נולדו להם ילדים. אם מיועדת ואב מיועד (משני זוגות שונים) נפטרו. לשני זוגות אחרים שפנו לוועדה נולדו ילדים באופן טבעי.