לילה במוצב טרמית לילה עם לוחמי הגדוד המדברי שמאיישים את מוצב טרמית על גבול ישראל- מצרים אלי בוהדנה 25/07/01 חיילי גדוד הסיור המדברי מתקשים להתרגל לילות במוצב טרמית. איך אפשר להתרגל למקום שבו כמעט מדי לילה מתעופפים באוויר עשרות רימוני רסס, רימונים נגד טנקים ואש מקלעים? בלילה שבין שני לשלישי הגעתי עם הצלם גדי קבלו כדי לשהות לילה עם חיילי הגדוד באחד המקומות הלוהטים ביותר בחזית מול הפלסטינים. בשני הלילות הקודמים רבץ ערפל סמיך על האיזור ולמג"ד ויקטור סודאי יש את כל הסיבות לחשוד שהמחבלים ניצלו את תנאי הראות הלקויה כדי להניח מטענים לאורך הציר המוביל אל המוצב. "שירתתי בלבנון ובנקודות חיכוך רבות", אומר סודאי, "אבל מאז מלחמת יום הכיפורים לא היה מוצב ישראלי שהיה נתון ללחימה כה קשה ומתמשכת. אין בצה"ל חיילים שעוברים קרבות אש מדי יום כמו הלוחמים במוצב טרמית. קרב רודף קרב והסכנה תמיד מרחפת מעל הראש". שיגרת האש המטורפת כמעט אינה מאפשרת ללוחמים לצאת מהמוצב. לפני ארבעה חודשים נהרג אחד הלוחמים, רוז'ה סלמה, מכדור של צלף פלסטיני. רק חלק מחבריו למוצב יכלו להגיע ללוויה בכפר טורען, מקום מגוריו. היתר נאלצו להישאר במוצב ולבכות על סלמה, ערבי­ישראלי, מבני המיעוטים שהתגייסו לגדוד הסיור המדברי שהוקם בתחילת שנות ה­90, ושחייליו הם שמאיישים כיום את טרמית. בטרמית לא מכירים את המושג "הפסקת אש". מאז שנכתב מסמך טנט, לפני כחודש, הניחו הפלסטינים על ציר פילדפי המוביל לטרמית תשעה מטעני חבלה גדולים, השליכו על מוצב 540 רימוני רסס וירו 20 רימונים נגד טנקים. במהלך התקופה הזו אירעו שם 143 תקריות ירי ממושכות. ביום שלישי שעבר, למשל, נפתחה לעבר המוצב אש מסיבית שעה שמונה בערב נמשך עד הבוקר. "זה היה לילה קשה במיוחד", מספר סג"מ מאלק גריפט, מפקד המוצב. "היה הרבה לחץ. ירו עלינו מכל הכיוונים והשליכו עשרות רימונים. היה קשה לפקד על הלחימה במצב הזה". רס"ן זוהאר פלאח עבר שורה של תפקידים בגדוד הסיור המדברי, עד שמונה לסמג"ד. באירועי ספטמבר 96' הוא היה מ"פ שליווה בג'יפ את סגן מפקד אוגדת עזה, אל"מ נבי מרעי ז"ל, שנהרג מאש צלף פלסטיני במוצב טרמית. זהאר הוא שחילץ את מרעי תחת אש והעביר אותו לישראל, לאחר שנפגע. "זה היה אירוע קשה", הוא מספר. "נכנסנו למוצב ביום חמישי ולא יכולנו לצאת עד שבת בגלל האש המסיבית שספגנו. הייתי עם מרעי ברגעים האחרונים שלו. ירו עלינו מכל כיוון ­ מהבתים בצד הפלסטיני של ר פיח ומהבתים בצד המצרי של רפיח. יריות ממרחק של שני מטר מהמוצב. היינו זקוקים למסוק כדי לחלץ את מרעי מהמוצב". אום כולתום מכיוון מצרים השעה עשר בלילה. אנחנו מחכים מחוץ למוצב עד שמגיע האישור להיכנס. בנגמחון (טנק שהוסב לנושא גייסות חיל רגלים) שבו אנחנו יושבים יש תקלה שתוקנה אבל הנגמ"חון השני התקלקל. שוב הכניסה מתעכבת. סגן עוסאם חורי, הקמב"ץ של הגדוד, בן דודו של חייל הגדוד רוז'ה סלמה ז"ל, גם הוא מטורען, מספר בינתיים על בעיית בני המיעוטים שחלקם נקרעים בין שני עולמות. "בכפר שלנו היו כמה קיצונים מוסלמים שהחרימו את ההלוויה של רוז'ה", הוא מספר. "אבל הם היו מעטים. רוב הכפר היה בהלוויה. יש לי חברים, גם מוסלמים, ואנחנו ממעטים לדבר על הצבא והשירות שלי בו. הם מקבלים אותי כפי שאני. חלק מהם מסתקרנים והיו רוצים להתגייס גם אבל הם חוששים מהלחץ החברתי בכפר. חלק פשוט לא מדברים איתי על זה וממשיכים לראות בי חבר. אני גאה להיות בצה"ל. ציונות אינה שייכת רק ליהודים. גם אני ציוני. זו המדינה שלי ואני שומר עליה. בן דודי רוז'ה שנהרג, האמין גם הוא בערך הזה". החצות מתקבל אישור סופי להיכנס. הנסיעה אל המוצב מתחלקת לשני שלבים: שלב ראשון ­ נסיעה בג'יפ ממוגן ירי עד למסוף רפיח, שלושה ק"מ בשטח פתוח, בין הכפר דהניה מצפון וגבול מצרים מדרום. במהלך הנסיעה הלילית בציר הזה אפשר להבין עד כמה הפרוזדור הצר הזה מסוכן. הקצין שמלווה אותנו, סגן כאמל, סמ"פ של פלוגה א', נוסע במהירות כדי להקשות על הצלפים הפלסטינים, עד שנגיע למשרדי היחידה לקישור כוחות זרים, שם אנו אמורים לחבור אל הנגמחונים ולנסוע אל המוצב. אנו ממתינים מעט, קרובים מאוד למצרים. שירים של אום כולתום עולים מהבודקה המצרי, מרחק מטרים ספורים מאיתנו. אגב, המצרים שמתנהלים כאן בעצלתיים ניצפו לא פעם מסייעים לפלסטינים בהברחות שמתבצעות מדי לילה על הציר הזה, תמורת כסף. עיסקה משתלמת לחיילים המצרים שמשתכרים מעט מאוד. תנאי השטח קורצים לפעילות פלילית כמו הברחות סמים ונערות ליווי לשטח ישראל. ריצה שפופה לתוך המוצב השעה אחת בלילה. בחדר התדריכים במועדון של היחידה לקישור כוחות זרים עורך המ"פ כאמל אבו גאנם תדריך לחיילים הנכנסים למוצב. הוא מתריע על אפשרות שהפלסטינים יבקשו לנקום את מותו של צעיר פלסטיני שנהרג בצהריים מאש חיילי המוצב. אחריו מתדרך הסמג"ד, רס"ן זוהאר פלאח, ומזהיר מפני הסכנות שבדרך על ציר פילדפי אל המוצב. אחריו מתדרך המג"ד, סא"ל ויקטור סודאי ומוודא שהכל נקלט. "יש לנו חשד שהפלסטינים הניחו מטענים על הציר", אומר סודאי. "אני מבקש מהגשש לפקוח עין. לשים לב לכל תנועה חשודה. כשנכנסים למוצב, לעשות את זה אחד אחד. מי שיורד מהנגמחון, שירוץ מהר למוצב ויכנס פנימה. אני לא רוצה אנשים בחוץ". 1:30 בלילה. עולים לנגמחון. האווירה מתוחה ביותר. 3.5 ק"מ של נסיעה מסוכנת להחריד. רק בשנה האחרונה הונחו על הקטע הזה מטענים רבי­עוצמה. הנסיעה בציר מותרת רק על גבי נגמחונים, כלים אמינים שהוכיחו שהם עמידים גם מול המטענים הכבדים ביותר. בתוך הנגמח אפלה מוחלטת. באמצע הדרך המג"ד ויקטור צורח בקשר לנהג לעצור. הנהג לוחץ על הבלמים בעוצמה. שקט מתוח. הגשש מבחין בחפץ חשוד. לאחר בדיקה קצרה ממשיכים לנסוע בדריכות. בכל רגע עלול להישמע פיצוץ. המחשבות מתרוצצות לכל כיוון אפשרי. כשהנגמחים מגיעים למוצב נשמע צרור יריות. צלפים פלסטינים יורים על המוצב. אי אפשר לדעת מאיזה כיוון יגיע הכדור שיפגע. הירידה מהנגמחונים נעשית במהירות. רצים אחד אחד רצים שפופים לתוך המוצב. הבניינים המרוחקים כעשרה מטר בלבד חולשים על המוצב. בכל רגע עלול צלף פלסטיני ללחוץ על ההדק ולפגוע. את השלב הזה עברנו בשלום. בתוך המוצב רמת הפחד יורדת. במהלך חודשי המלחמה הופקו לקחים רבים והמוצב עבר ביצור ומיגון יסודיים. ריח זיעה מקבל את פנינו בכניסה. המוצב הממוגן, שחלונותיו המשוריינים מוגפים תמיד, אינו מאפשר תחלופת אוויר טובה. סימני רסיסים של רימונים ויריות שפגעו במוצב נמצאים בכל פינה. בעמדת התצפית שבקומה השלישית מקבל את פנינו מפקד המוצב, סג"מ מאלק גריפט מהכפר בית זרזיר. בסך הכל בן 222, ומופקד על חיי הלוחמים במחלקה 3. בשלושת החודשים האחרונים עברו חיילי המוצב לחימה קשה במיוחד אבל הוריו של מאלק אינם יודעים שהוא נמצא במקום הלוהט הזה. "עדיף שלא יידעו", הוא אומר. "בשביל מה להדאיג אותם? יש כאן ימים לחוצים מאוד. אנחנו עושים הכל ל בצע את המשימות בלי לסכן את החיילים. הלילות פה הם קרב אחד גדול. זה שטח בנוי, הם מסתתרים בכל פינה ויורים אש תופת מהבתים סביב, שרובם ננטשו מזמן". איסמעיל מוסבאח מכסייפה נמצא לפני סיום שירות סדיר. הוא במוצב כבר שלושה חודשים. אין לו מחשבות לעתיד. "קודם נצא מפה בשלום, אחר כך נחשוב מה לעשות", הוא אומר. "פה כמעט ולא רואים אור יום. אסור להוציא את הראש החוצה כי אחרת צלף יוריד אותך. הם יורים מכל כיוון ויודעים לפגוע. כדורים חודרים מבעד לחרכי הירי. יש להם רובים עם טלסקופים, מאוד מדוייקים. למרות זאת, אני חש מוגן ורגוע במוצב". שבועיים שירות, שבוע חופשה הלחימה במוצב מלחיצה מקשה על החיילים. כדי לעמוד בלחצים הם משרתים 14 יום במוצב ויוצרים לחופשה בת שבוע בבית. המתח מורגש היטב במקום הדחוס הזה. מעמדות התצפית אפשר להבין באיזו מציאות חיים החיילים. מכל מקום ניבטים בניינים קרובים וחלונות הצופים אל המוצב, מכל כיוון כבר נורתה אש אל החיילים. "לפעמים מכות האש באות מכל הכיוונים", מספרים החיילים. 4:30 בבוקר, לפני אור ראשון. יוצאים מהמוצב באותו נוהל של ריצה שפופה אל הנגמחון, ועד לכניסה לתוך מבצר הפלדה המתנייד. לילה שקט עבר אבל מי יודע מאיפה יכול להגיע כדור של צלף פלסטיני. לפתע נשמע צרור יריות. הפחד גובר. המג"ד מברר מאין באו היריות. הלוחמים מושכים בכתפיים. לא הם ירו. "טוב", אומר המג"ד, "תיכנסו מיד לנגמחון. אנחנו זזים". נוסעים שוב בציר המסוכן, דרוכים לכל רחש. היציאה עברה בשלום. ההמשך היה הרבה פחות שקט עבור חיילי המוצב. בשבע בבוקר נחתו פגזי מרגמה על מוצבי צה"ל בגבול ישראל­מצרים. בשלוש אחר הצהריים נורו רימונים נגד טנקים ואש מנשק קל. כשעתיים אחר כך הושלכו לעבר נגמחון שנע ליד המוצב עוד תשעה רימוני רסס. כך חיים לוחמי גדוד הסיור המדברי, מאש לאש, מהפוגה להפוגה, שמחים לכל לילה של שקט, וכמעט שאין כאלה, כי כמו שאומר המפקד לאלק גריפט מכפר זרזיר: הלילות כאן הם קרב אחד גדול.