השירה אינה מעניקה לי הבנה אלא התרגשות שר השירה החדש של ארה"ב בילי קולינס משה דור 03/08/01 הבה נודה על האמת: לא­פעם אנו זוקפים פופולריות של משורר לחובתו, ובכלל זה את מכירותם של ספריו. שירה ורבי­מכר אינם הולכים ביחד. יתרה מזאת ­ איכות של שירה, מטבעה שהיא עומדת בסתירה למכירתיות שלה. על פי מוסכמה זאת שר השירה החדש של ארה"ב, בילי קולינס, צריך להיפסל על­ידי אותם אניני­טעם המעקמים את חוטמם כלפי כל פייטן החביב על קהל קוראיו. עובדה היא, שקולינס הוא, אולי, הפופולרי ביותר בין משוררי ארה"ב המודרניים. ספריו נמכרים בעשרות אלפי עותקים.אבל עובדה נוספת היא, שהמספר והמשורר המכובד ג'ון אפדייק אמר, ש"בילי קולינס כותב שירים יפהפיים... צלולים, מרטיטים בהתמדה וברוך, הם מתארים את כל העולמות המצויים, וגם אי­אלו עולמות אחרים בתוספת". ריטה דאב, מי שהיתה שרת השירה האמריקנית לפני שנים אחדות, כתבה עליו, שהוא "סגנונאי מושלם בכך שסגנונו אינו נראה לעין: שיריו עושים רושם שנכתבו ללא כל מאמץ, כביכול היה מלקט את כל המחשבות המרחפות בראשו, כמו עננים המשתנים שינוי מוחלט ביום נשוב­רוח. קולו הוא כה בטוח, כה ערב ­ מי לא ילך בעקבותיו לכל מקום שיובילנו?"קולינס הוא פנומן אמריקני. שום משורר אחרי רוברט פרוסט לא הצליח למזג הערכה ביקורתית גבוהה עם משיכה עממית כה רחבה. קבצי שיריו האחרונים שברו את שיאי המכירה של ספרי שירה, וכשהוא מופיע בערבי שירה האולמות מפוצצים, ונוכחים בהם אנשים מכל המוצאים והרקעים ובני כל הגילים. בית­ההוצאה הענקי 'רנדום האוז' והוצאת האוניברסיטה של פיטסבורג היוקרתית נאבקו בחרוק שיניים, לפני כשנתיים, על רכישת הזכויות לפירסום שירתו.אבל הוא, בילי ­ אפילו לא ויליאם קולינס, יליד העיר ניו­יורק (1941) ופרופסור לספרות באוניברסיטה העירונית שלה, שבה הוא מלמד כמעט שלושים שנה ­ מעדיף להגדיר את נוסח שירתו כ"סגנון יומיומי, משהו מעין מכנסי ג'ינס כחולים... סבורני שקוראים רבים מתוסכלים מן העמעום והפרכוס העצמי האופייניים לרוב מניין ובניין של שירת ימינו. אני מנסה כמיטב כוחי לחזר אחר הקורא ולרתקו. יש לי עניין גדול יותר בציבור הנוהה אחר שירי מאשר במבקרים שיקשרו עליהם הלל".ואולי משום כך הוא מרשה לעצמו לכתוב על נושאים "בנאליים" ולהקנות להם, כבדרך אגב, עומק מדהים לפעמים. הנה תאור של תושב הפרבר המתרווח על מושבו לאחר ארוחת­ערב דשנה (בשיר 'אוסו בוקו'): "עכשיו אני מתנודד בשעה שלאחר ארוחת הערב/ אזרח הנשען אחורה בכסאו/ יצור שביטנו מלאה ­/ משהו שאינך מרבה לשמוע עליו בשירה,/ אותה עיר­מקלט של רעב ועוני./ אתה יודע: הגשם העז, המגפיים ליד הדלת,/ ציפורים קטנות המחפשות גרגרי­יער בחורף". כמה הרחיק לכת מאז ימי נעוריו, כשהיה מושפע מפרלינגטי וקמינגס וסטיבנס, הארט קריין וגינזבורג וחיקה את הארודיציה שלהם ושירתם המורכבת. "חשבתי שכדי להיות משורר אתה צריך לדבר בצופן. זה היה כמו סריגה מילולית".קולינס, שר השירה האחד­עשר של ארה"ב, אוהב ג'אז וויסקי טוב בנוסח שהיה חביב על אינטלקטואלים בשנות החמישים, ומתגורר בעיירה סומרס שבמחוז ווסטצ'סטר במדינת ניו­יורק עם אשתו דייאן האדריכלית. אביו היה חשמלאי והוא נולד בבית­חולים קטן בניו­יורק שבו ­ קולינס שמח לספר זאת ­ עבד המשורר הגדול ויליאם קארלוס ויליאמס כרופא­ילדים. הוא למד בבתי ספר קתוליים ובמכללת 'הצלב הקדוש' ­ משפחתו היא ממוצא אירי ­ ואז עבר לאוניברסיטת קליפורניה בריוורסייד וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה בתחום השירה הרומנטית. שנים רבות היתה הכתיבה סעיף משנה בקריירה אקדמאית, שראשיתה ב"רעיון שטיפחתי על אודות עצמי כתלמיד­חכם /צועני, המלמד במכללה הקאריבית ובאוניברסיטת דרום הוואי". סופו שהטיל עוגן, בראשית שנות השבעים, בקולג' על שם להמאן באוניברסיטת העיר ניו­יורק. נוסף לכך, הוא סופר­תושב במכללת שרה לורנס שבעיר יונקרס.שיריו פורסמו לראשונה בכתבי­עת נידחים. בשלב הבא עבר למגזינים הספרותיים של האוניברסיטאות. שנתיים לאחר שספרו הראשון של קולינס יצא לאור באוניברסיטת ארקנסו, נבחר כתב­היד שלו, 'שאלות מלאכים', על­ידי המשורר אדווארד הירש כזוכה בתחרות השנתית מטעם 'סידרת השירה הלאומית' והופיע מטעם הוצאת­הספרים הגדולה 'מורו'. עכשיו החלו המוניטין שלו להתפשט ברחבי היבשת."יש לו קול הניכר באמריקניותו", אמר עליו המשורר, עורך­השירה והמתרגם ריצ'ארד הווארד, "והקורא מבחין לאלתר שקול זה נובע מהרגע העכשווי ובה­בעת מחונן בתקפות אמיתית, שהשלכותיה משתרעות הרחק לנבכי מה שיש בכוח היצירה השירית לחולל"."כשאני כותב, אני תמיד מודע לקורא", אומר קולינס עצמו, בהסבירו את הזיקה המהירה המתרקמת בין שירתו לבין רבים מן הקוראים אותה לראשונה. "יש לי במוחי קורא אחד, מישהו המצוי אתי בחדר ואני משוחח אתו, ואני רוצה לוודא שאינני מדבר מהר מדי, או חלקלק מדי. בדרך כלל אני מנסה ליצור טון של הכנסת­אורחים בהתחלת כל שיר. לפסוע מן הכותב אל השורות הראשונות הרי זה כאילו להיכנס לתוך דוגית. הרבה דברים עלולים להשתבש".והוא ממשיך: "בשיר ­ רצוני לשתף את הקורא בחוויה של מסע. הייתי רוצה, שכאשר יגיע לסוף יחוש כמי שהשתתף בנסיעה דמיונית... שירתי קשורה בחיי הפנימיים. זוהי פעילות. היא אינה מעניקה לי הבנה, אך בהחלט מעבירה בי רטט של התרגשות דמיונית. נאבוקוב אמר: 'החיים יפים ואנו גוועים והולכים' כל שיר נדרש לעניין זה".