כשביפו נסעו בקדילאקים בבית השגריר הצרפתי התגורר פעם המוכתר של יפו ואיתו הדגים אחמד משהראווי 16/08/01 על גבעה בלב לבה של יפו הערבית, ברחוב טולוז, שוכן לו משכן הדור, שאנשי מקצוע רבים רואים בו פנינה ארכיטקטונית, מופת ל"סגנון בינלאומי" בשילוב מוטיבים מזרחיים. הבית בראש הגבעה מוכר כביתו של השגריר הצרפתי ז'ק הונצינגר, אלא שלערביי יפו המבנה מוכר עד היום כ"בית משפחת עבד אל רחים". אם רון חולדאי, ראש העיריה, עדיין מחפש שמות של אישים ערביים כדי לקרוא על שמם רחובות ביפו, אז מוחמד עבד אל רחים הוא בהחלט אישיות ערבית יפואית הראויה שרחוב ייקרא על שמה.***סיפור חייו המדהים של אל רחים התברר לי לאחרונה באקראי. לפני שבועיים הוזמנתי לחגיגות יום הבסטיליה הצרפתית. במהלך הסיור בבית השגריר הבחנתי בפסוקי קוראן המתנוססים על קיר מוזאיקה. מה לפסוקי קוראן ולבית השגריר, שאלתי את עצמי? לא ידעתי שקבלת התשובה תחייב אותי לעבור דרך יפו­פריז­ביירות­עמאן­כווית ורמאללה. אלה המקומות שאליהם נדדה משפחת עבד אל רחים, אחת המשפחות העשירות בפלסטין, יצואנית התפוזים הגדולה ביותר במזרח התיכון עד 48' ובעלת בית האריזה הגדול ביותר, ארגזי העץ "אורנג' אוף ג'פה".במהלך חיפושי אחר שורשי המשפחה הגעתי למוחמד עבד אל רחים, ,71 המכונה "אבו חסן". מוחמד עבד אל רחים היה דודו. אבו חסן מתגורר עם ילדיו ברמאללה ומנהל איתם את המפעל לייצור וופלים שהקים בשם דיאנה."דודי היה המוכתר של יפו", הוא מספר, "היו לו ארבעה בנים ושתי בנות. המשפחה שלנו הגיעה ליפו בשנת .1818 משפחתי היא שבנתה את 'שוק אל בלבסה' (הסימטאות שנמצאות מערבית לשוק הפשפשים). לאחר תקופת שגשוג השוק נשרף ובניו של דודי, השאם וחסן, החלו לעסוק במסחר. השאם היה בעל הספריה הערבית הראשונה ביפו, שקראו לה 'מכתבת אל ערב' (נמצאת בצמוד למסגד אל מחמודייה). עד היום יש כיתוב על שמו של השאם על אבן ליד כיכר השעון ביפו".על ביתו של דודו הוא מספר: "דודי החל לבנות את הבית בשנת 35', ואני זוכר שהעלויות הסתכמו ב­50 אלף לירות שטרלינג. הוא היה נשוי לטורקייה. שטח הבנייה היה 800 מ"ר. מתחת לבית היה אולם שיכול היה להכיל מאות כסאות. כבר אז היו לו שערים חשמליים. דודי אהב מאוד את הגינה, אותה טיפח במו ידיו. הוא היה חוזר ממשרדו בצהריים ועד לשעות אחר הצהריים טיפח את הפרחים. היתה בגינה בריכה ענקית של דגים ואלו היו בשלל צבעים. אנשים רבים היו עומדים מול הכניסה של הבית להסתכל על המראה המרהיב של הדגים בצבע זהב".­ מספרים שלדודך היו קשרים עם אישים נכבדים בעולם."בהחלט. היו לו קשרים בכל מקום. הוא הכיר מלכים, נשיאים, אמירים, ראשי ממשלות ומנהיגים. כולם היו באים להתארח אצל דודי, מהמלך עבדאללה כשעוד היה אמיר, דרך המלך עבד אל עזיז, חג' אמין אל חוסייני והרשימה ארוכה".אבו חסן מספר כי הוצע לדודו לא פעם להפוך לראש עיריית יפו, אך זה דחה את ההצעה. "הוא סירב מספר פעמים להיות ראש העיריה של יפו והשתדל להתרחק מפוליטיקה. הציעו לו הרבה מאוד תפקידים רשמיים והוא סירב. מנגד, הבן שלו אחמד היה בצוות הנכבדים הערבים שניהלו מו"מ עם ההגנה למסירתה של יפו".על עסקיו של דודו סיפר: "דודי היה הסוחר הגדול ביותר לייצוא התפוזים, וכשנוכח שהוא יכול לחסוך בעלויות, החליט לייבא ישירות עץ מיוגוסלביה כדי לבנות ארגזי אריזה וכן לבנות בית אריזה משוכלל".במאמר שכתב אחמד, בנו של מוחמד עבד אל רחים, בשנת 87' ושפורסם בספר "עוטור מדינה­יפא", הוא מנתח את השתלשלות המאורעות שקרו עם משפחתו מאז עזבו את יפו. במאמר שנכתב ממקום מושבו הזמני בכווית, זאת לאחר שברח ממלחמת האזרחים בביירות בשנת 76', הוא מספר על שיתוף הפעולה שהיה עם היהודים בכל הקשור בייצוא פרי הדר לארצות העולם, בעיקר לאנגליה ולצרפת. שיתוף הפעולה נעשה על פי דרישת האנגלים, שאף היו צד בעניין. לדבריו, הם הקימו את מועצת פרי הדר, שחולקה 50 אחוז לערבים ו­50 אחוז ליהודים. היהודים כבר אז היו מאורגנים והערבים לא. לדבריו, האנגלים היו מפקידים את הכספים תמורת התפוזים בבנק ברקליס, וכך יצא שעם הקמת המדינה היהודית כל הכספים והתשלומים האחרונים הוקפאו ומעולם לא שולמו. עבד אל רחים כתב במאמרו כי באותם ימים יוצאו כ­2,000 עד 3,000 ארגזי פרי הדר ביום.אבו חסן: "דודי היה עשיר מאוד. עוד בשנת 36' הוא ייבא לארץ ארבע מכוניות פאר מדגם קדילאק 12 צילינדר, הראשונים בכל פלסטין. המכוניות היו עד כדי כה יפות, שכשהאמיר עבדאללה הגיע לביתו הוא ביקש אחת וקיבל אותה במתנה. שאר המכוניות נלקחו לעמאן עם עזיבת המשפחה".***ב­48' עזבה המשפחה את יפו מלבד אבו חסן ובנו אחמד. דודו מוחמד עבד אל רחים השכיר את ביתו לשגרירות צרפת ב­49' וכעבור מספר שנים נמכר הנכס בעבור 250 אלף לירות שטרלינג. "דודי יצא לפריז ואחר כך הצטרף לשאר בני המשפחה בביירות. שם הוא הקים את המפעל הגדול ביותר במזרח התיכון לעיבוד עץ. הוא נפטר ב­62'. המשפחה חיה בסטנדרטים גבוהים מאוד עד למלחמת האזרחים בשנת 76', אז גם נשרף המפעל. שניים מבניו של עבד אל רחים, אחמד, ,87 וסאלח, ,65 מתגוררים בביירות. בשיחה שנערכה עימם השבוע הם ידעו לספר על ידיד ותיק של אביהם, האדריכל יצחק רפופורט ז"ל. לדבריהם, רפופורט הוא שתיווך בין אביהם ובין הצרפתים בעיסקת המכירה. השניים מספרים כי אביהם ביקש מרפופורט לבנות לו ארמון מיוחד שבנייתו החלה ב­35' והסתיימה אחרי מאורעות 36'."רפופורט היה מגיע עד מנשייה, משאיר את מכוניתו והולך ברגל ליפו הערבית על מנת לפקח על העבודות", מספר הבן סאלח, "אחר כך ידענו שרפופורט התגייס להגנה והעביר אליהם אינפורמציה חשובה מאוד על המפגשים הערביים של "ידידו" עם כל הצמרת הפוליטית הערבית, ביניהם מפגשים עם אמין אל חוסייני".רפופורט נפטר ב­89'. במהלך השנים תכנן מבנים רבים בת"א ובירושלים וביניהם בניין מערכת עיתון "הארץ", בית הספר אליאנס, בתי קולנוע רבים ואף את בית מפעל הפיס. בנו עודד, אדריכל במקצועו, ממשיך לעבוד במשרדו של האב ברחוב יהודה הלוי. הוא מאשר את הסיפורים על התחזותו של האב ועל האינפורמציה שהעביר בזמן אמת להגנה. "עבד אל רחים אהב את יצירתו של אבי. אחרי שהחלה הבנייה, פרצו מאורעות 36', שנמשכו שלוש שנים. אבי, שהיה חבר בארגון ההגנה, לא נרתע. הוא המשיך במלאכה למרות הסכנות. מדי יום היה מתחפש לערבי, חוצה את הקווים, מגיע ליפו הערבית ומפקח על הבנייה. אחר כך היה מצטרף אל עבד אל רחים, שהציג אותו בפני ידידיו כ'קרוב משפחה שבא ממרחקים'. אבי דיבר ערבית רהוטה במבטא יפואי. הוא ישב בין הערבים, האזין לשיחותיהם ומיהר לדווח להגנה על תוכניות לפיגועים ביהודים".עודד מוסיף, שעם פרוץ המרד הערבי שהוביל למאורעות הגדולים מסר עבד אל רחים לאביו ייפוי כוח על כל הנכסים, כולל הבית, פרדסים ובתי אריזה שהיו שייכים למשפחה. לדבריו, היה אביו נתון ללחצים מצד גורמים שונים לנצל את ייפוי הכוח על מנת להעביר את הנכסים לרשות המדינה, אולם אביו התנגד וסירב בכל תוקף. האב מכר את כל הנכסים, נפגש עם עבד אל רחים באיטליה ושם מסר לו את התמורה עבורם. עבד אל רחים התעקש לפתוח לרפופורט חשבון בנק כדי שיעביר אליו את חלקו, אך רפופורט סירב.*** פחרי גדאיי, ,71 רוקח ותיק מיפו, זוכר היטב את משפחת עבד אל רחים. אביו היה מיודד עם מוחמד עבד אל רחים. פחרי למד בשנת 52' רוקחות באוניברסיטת ביירות. הוא לא שוכח את אותו יום שבו קראו לו למזכירות האוניברסיטה ואמרו לו שיש מישהו שרוצה לפגוש אותו. "פתאום אני רואה את עבד אל רחים מולי", הוא משחזר, "הוא הביא מאבי כסף למימון כשהייתי בביירות. אי אפשר לשכוח את המשפחה הזאת, הם היו הסוחרים הגדולים ביותר של תפוזים. היה להם מעמד של נכבדים".אבי, עבד משהראווי, ,75 תושב יפו, בקיא היטב בפרטי ההיסטוריה של יפו. על משפחת עבד אל רחים הוא סיפר השבוע: "כשאמרת אז עבד אל רחים, הרגשת צורך לקוד קידה, היה מעין ריספקט מיוחד לאיש. היינו באים בעשרות לעמוד מול הכניסה, להסתכל על הבית היפה, ובעיקר להסתכל על בריכת הדגים בכניסה. מול הבית שלו היו מתקיימות מדי שנה חגיגות "איוב". כל השטח מבית השגריר עד לקו המים של הים היה מלא בנשים שעשו חגיגות, ואסור היה לנו כגברים להתקרב. עבד אל רחים הבן היה בין האישים שהשתתפו במשלחת שניהלה מו"מ עם ההגנה למסירתה של יפו בדרכי שלום, בנוסף אליו היו שם אישים כמו אמין אנדראוס, ניקולא סאבא, סאלח אל נאזר ועבד אל רחמן אבו לבן. זו היתה בהחלט אחת המשפחות האמידות, המכובדות ובעלות השם שגרה ביפו".