טיפול/ ענת קוריאל אהבתי את בהירות המחשבה שלו, את האמונה שבו, שלא מצאתי בעצמי ענת קוריאל 27/09/01 כשאהוד ברנשטיין, הפסיכולוג שלי, שאל אותי למה, בעצם, התחתנתי, מדוע הרגשתי צורך לחוות את הטקס הזה פעמיים, חשבתי שאני יכולה להשיב על זה בקלות, שאין שאלה פשוטה מזו, וכשהתחלתי לנסח משהו, שנשמע רק בתחילה רהוט ומאורגן, ונעשה מהר מאד מסובך ומעורפל, פשוט עצרתי, ושקעתי שוב, באותן שתיקות, שליוו אותנו לאורך כל הטיפול. הרהרתי: מה הניע אותי לעשות את הצעד הזה פעמיים, בתחילה עם רענן ואחר­כך עם אסף. חזרתי אחורה אל נקודת זמן רחוקה וכבויה, שפעם דלקה, וטמנה בהבהוביה תשובה פשוטה ותמימה: רענן ואני, ישבנו, אז, במסעדת דגים, שנסגרה מאז, והוא שאל אותי בקול רועד, אך גם בוטח, כמו שמחה שמתכווצת מחרדה, למה שלא נתחתן. זה לא היה רגע שונה במערכת היחסים שלנו, לא ראיתי אותו לפתע באור אחר, גם לא הרגשתי משהו ייחודי או קסום. הוא נשמע לי כמו תמיד: עיקבי, מאורגן, ופשוט. אהבתי את בהירות המחשבה שלו, את האמונה שבו, שלא מצאתי בעצמי. על מסך העיניים שלי הוסרט מהלך חיים שלם: ראיתי שני אנשים חרוצים, שוחרי טוב, מתאמצים ובונים. התמונות הללו חיזקו אותי. אותן שניות חדלתי להיות אשה צעירה אובדת עצות. הפסקתי לפרק את המציאות ולפרום אותה לחלקיקים ושבבים. היא נראתה לי שלמה, מזוככת, מאירה. שקלתי את העניין בצורה שכלתנית. חשבתי שאני סומכת עליו, כי הוא אדם שלא הסתבך עם העבר שלו, ולא מפחד ללכת לקראת העתיד שלו. יש לו תוכניות מסודרות ומחזקות, יש בו שלווה, צלילות, שקט נפשי. וכל הכוח הזה ייטען בי. אחרי שתיקה ארוכה, ונסיון לדלות משהו שיתייחס לשאלה של ברנשטיין, חשתי מועקה. התבוננתי בו. הוא נראה עייף, ומכונס בשקט הלאה שלו. פתאום ריחמתי עליו. הרגשתי שהוא מחכה למוצא פי, לאיזו הארה שתפרוץ ממני, ואני קשה וחתומה. לא מסוגלת לפרש את עצמי. הוא ביקש לדעת במה אני מהרהרת, מה מעסיק אותי, אז התחלתי לספר לו משהו שרציתי להתייחס אליו כבר בפגישה הקודמת, ולא הספקתי: שנה אחרי נישואי השניים לאסף, הוא התקשר אלי, לספרייה. מסביבי היה רעש נורא: בדיוק הגיע משלוח של ספרים חדשים, וכל השולחנות המו מתלמידים. אמרתי לו, שאחזור אליו אחר­כך, "כי יש פה הרבה עבודה". הוא התעלם מהבקשה שלי, והמשיך לדקלם, שההורים שלו צריכים להגיע, שהוא חייב לחדש את הביטוח, ושצלצלו מהבנק בגלל המינוס: החשבון שלו במצב נורא, ואני אשמה. גם לא הורדת י את הזבל בבוקר: היה ריח מסריח בכל הבית, וכשהוא קם מהשינה, הוא חטף בחילה. חנה, הספרנית הוותיקה, סידרה את הספרים החדשים על המדפים המאובקים, וגערה בשני תלמידים שהתחילו לשיר. מצאתי חתיכת נייר, והתחלתי לקשקש עליה עיגולים ואיקסים, גבעולים עם עלים מקורזלים, ומעברו השני של הקו אסף נאם ונהם. חנה קראה לי. היא ביקשה בקול מתנשף שאקצר את השיחה, כי היא זקוקה לעזרה. אמרתי לאסף שנדבר אחר­כך, אבל הוא לא שמע אותי, מרוב שהיה שקוע בתסכוליו. הנחתי את האפרכסת על השולחן, והוא המשיך להתלונן ולהתלהם. הוא לא העלה בדעתו, שאני כבר לא שומעת אף מלה מדבריו. אצבעותי מיששו את הדף: הוא היה לח מזיעה ומקומט. בין השירבוטים הצפופים הבחנתי בשתי מלים, שכתבתי בהיסח הדעת, ומעליהן שייטה עננה מצוירת. "חיים חדשים". חיים חדשים. זה מה שחרתתי על הדף, בלי לדעת איזו אמת אצורה בכמיהה הזו, כי לא זיהיתי אותה עד אז. ברנשטיין רצה לשאול משהו, אבל אני קטעתי אותו. הבנתי משהו, שהייתי מוכרחה להבהיר לו: באתי לטיפול כדי לגדוע דפוסים מסויימים, כדי לטפח בי מאוויים חדשים, ועדיין לא מימשתי את הכמיהה שריחפה על הדף ההוא, שהציתה את האותיות. שנה וחצי אני גוררת את עצמי לקליניקה שלו, והמלים הכתובות ההן נותרו בגדר משאלה, בנקודה שעד לאותה פגישה לא הבחנתי בה. רציתי להמשיך לשבת שם ולדבר על זה, אבל אמרתי: נתראה בשבוע הבא, ויצאתי החוצה נעלבת. חזרתי הביתה. גרתי אז אצל הורי. נכנסתי לחדרי, החדר שבו גדלתי, שאמי שימרה אותו כמוזיאון. הצטנפתי במיטת הנוער ונרדמתי.