שנת הפחד רוביק רוזנטל יצא למסע ברחבי הארץ לבדוק מה עשתה לנו האינתיפאדה- מלחמה הזאת * ארץ ישראל הסדוקה רוביק רוזנטל 27/09/01 מה עובר עלינו מאז 29 בספטמבר 2000?אומרים שמלחמה. מלחמה "בעצימות נמוכה". אבל איזו מין מלחמה זו? אין לה סדר יום, אין לה אסטרטגיה ואין לה טקטיקה. יש בה הרבה חומר נפץ ודם ושכול, ובכל זאת אינה דומה למלחמות שקדמו לה. היא איננה מלחמה של הלם ואובדן עשתונות כמלחמת יום הכיפורים, וודאי אין בה שמץ של אופוריה כמו אחרי ששת הימים, ואין בה כעס וקונפליקט כמו במלחמת לבנון, ולא הירואיקה וסיפורי גבורה, ולא התלכדות עממית ולא התפרדות לשבטים. ואולי זו בכלל אינה מלחמה אלא התרחשות מתמשכת, הפנינג מייגע ומדמם. וכמה זמן היא תימשך? והיכן מתרחשת המלחמה? יש אומרים בכל מקום. בתל­אביב ובעופרה, בבקעה ובגליל, בקלקיליה ובחברון, בדולפינריום ובלב ג'נין. אבל האם מלחמה יכולה להתרחש בכל מקום?המקום הוא המפתח למלחמה הזו. המקום הוא המפתח להבין מה עובר עלינו בשנה האחרונה. המקום הישראלי כולו, והמקומות המיוחדים, שלכל אחד מהם סיפור וכל אחד מהם מלמד משהו אחר, מביא פרט נוסף בתשבץ של הקיום היהודי­פלשתיני כאן. תקועים זה בתוך זה, נלחמים ונפגשים, הורגים ומתפייסים. עכשיו זמן ההרג, הכעס והפחד, וגם הוא תלוי מקום. תושב תקוע המבודדת, ששניים מנעריה נסקלו למוות, חי את המלחמה הזו בדרך שונה בתכלית מתושבי צור­יגאל, שבנו גדר סביב חלקת האלוהים הקטנה שלהם; או של תושבי תל­אביב, המנסה להיות מדינה בתוך מדינה; או של תושבי שכונת ארמון הנציב בירושלים, החבוקה בכפרים ערביים ושומעת בלילות את היריות מבית ג'אלה אל גילה; ודקה אחת מכביש מספר ארבע רוחש עולם ישראלי שונה לחלוטין, שמלחמתו שונה לחלוטין, בכבישים הצפופים ומגובבי האשפה בפרדיס. דרך המקומות הנפרדים אפשר אולי, בזהירות, למצוא את המכנה המשותף של מה שקרה לנו בשנה הזו.האם היו הפיגועים הגדולים לב המלחמה? לא בהכרח. הפחד מפיגוע בקניון הפך קלישאה. עכשיו מדברים על חרדות מסוג אחר. חרדות מירי בכבישים ואל הבתים, חרדות מחסימת צירים, וגם חרדות על עצם הקיום הישראלי. הטלטלה העזה שטילטלו הפיגועים הגדולים את החיים כאן היתה בעבר, באוטובוסים של ירושלים ותל­אביב ב­96', בבית­ליד, בפיגועים הגדולים בעפולה ובחדרה. מה שעובר היום על הציבור האמריקני כבר הוטמע כאן בירושלים, וגם בתל­אביב לא פגע במחזור החיים. הפיגועים כאפשרות הם עוד ענן על הנורמליות שנלקחה מאיתנו. היכן שהוא הם הפכו חלק מהחיים. ובמקומות שבהם היהודים והערבים משולבים, כמו בבאר­שבע ובנצרת­עילית, דווקא הפיגוע נראה אפשרות רחוקה. לא שוכחים, אבל מתרגלים. במסע אל המקומות השונים הלכה והתייצבה אמת מפתיעה, אחרת. במבנה העומק של מה שהתרחש בחברה הישראלית בשנה האחרונה, בחזית לא עומד הישראלי מול הפלשתיני, אלא היהודי הישראלי מול הערבי הישראלי. השבוע הראשון של אוקטובר זיעזע את הריקמה המסובכת בין יהודים וערבים במידה שיידרשו שנים ארוכות לשקם אותה. הפלשתיני כבר איננו כאן. ראשי החץ של הפלשתינים נלחמים בנו, בעיקר בארץ הרחוקה של "השטחים", מתעמתים עם "מתנחלים" וחיילים, רובם סגורים בשטחי הערים הגדולות שלהם וסביבתם. שם יש "מלחמה בטרור". כאן אנחנו חבוקים, זה בתוך זה, עם אותן תעודות זהות, עם אותן לוחיות רישוי, עם אותה מערכת פוליטית. חבוקים וחנוקים. מדו­קיום למאזן אימה ממרפסת ביתו של שלמה ווייניש, בשכונה חדשה של נצרת עילית, נשקפת, קרובה קרובה, כיכר שאליה מתנקזות דרכים מארבע הרוחות. אפשר להגיע ממנה לריינה ולנצרת, אפשר לעלות לשכונות הגבוהות של נצרת­עילית ולרדת ברחובות הארוכים והרחבים שלה. בלילה מגיעים אורות נצרת עד מלון מריוט הגבוה, שנסגר בשנה שעברה. נצרת­עילית חבוקה בכפרים ערביים מכל כיוון, אבל היא כבר מזמן איננה התשובה היהודית לנצרת הערבית. כעשרה אחוזים מ­50 אלף תושביה הרשמיים ערבים. עוד 5,000 ערבים גרים בה בשכירות. תושבי נצרת היהודים והערבים מעורבים זה בזה, לפותים זה בזה. מעל למרפסת הפתוחה של שלמה ווייניש גרה משפחה ערבית. בשכונה של הפסיכולוגית אסתי בר­שדה רוב ערבי. את השכונה הראשונה של נצרת­עילית קנו ערבים.אבי שרם היה ילד כשהגיע עם משפחתו לנצרת­עילית לפני כ­40 שנה. הוא עוסק בנדל"ן, גדל על הגבעה. "אני אגיד לך מה אמר לי בחור ערבי לפני 12 שנה", הוא אומר. "'אתם באתם ולקחתם את הגבעה הזו כשהיתה ריקה לגמרי, והיום אנחנו באים ולוקחים אותה חזרה. נכון שאנחנו משלמים עליה, אבל אם היינו צריכים לבנות ולפתח לבד, לא היה עולה לנו הרבה?' זו הי תה בין השכונות הכי יפות בעיר. והיום אתה מסתובב שם, ובאיזה מקום נחמץ הלב".עד אוקטובר 2000 צמח דו­קיום לא נלהב אבל אפשרי בנצרת­עילית, בתוכה ובינה לנצרת הערבית. ואז התלקחה במהירות אש גדולה, והאיזון העדין קרס. שלמה נסע להביא את אשתו ממקום עבודתה במוצאי ראש השנה. "הכביש שנוסע לנצרת­עילית עובר דרך עין­מאהל, השעה היתה רבע לשש. אני נוסע ואני רואה אנשים נוסעים חזרה. שואל מה קרה, אומרים לי, זורקים אבנים מעין­מאהל. חזרתי ואז ראיתי כוחות משטרה על הכביש, צעדה של אנשים מכיוון עין­מאהל לנצרת­עילית. בצומת היורד לכביש היה ריכוז גדול של משטרה. הכיכר כולה בערה, והמראות היו מראות אינתיפאדה. למחרת אתה מגיע לעבודה ואנשים מתחילים לספר סיפורים ואתה לא יכול לצאת מהבית".נצרת­עילית היתה באותם ימים במצור של ממש. היציאה נעשתה בנתיבים מיוחדים ובליווי צבאי. "ביום רביעי היתה הפוגה", אומר שלמה. "הכבישים נפתחו ונסעתי לחיפה לכינוס של מפלגת העבודה. בפעם ראשונה ראיתי את השנאה התהומית של אנשי נצרת. אחד מהם אמר לי, אנחנו ניקח את האדמות חזרה מנצרת­עילית".שלמה נושא את המלים האלה כמכוות אש, כסמל לכך שהנ צרתים לא קיבלו אותו כשכן. אבי שרם זוכר את מלחמת יום הכיפורים. "אבא שלי היה במילואים, ואני רואה חבורה של ערבים מסתובבים ליד הבתים והם אומרים, אנחנו נגור בבית הזה ואנחנו נגור בבית הזה, כולל בשכונות בהן גרנו. בדיוק אותו משפט ששלמה שמע".עשרה ימים נמשכו המהומות, ההגבלות על התנועה והאש. אסתי מגדירה את אותם ימים כ"תהליך די הדרגתי של התחממות והתלהטות. יש לנו לא מעט בעיר בני נוער שמחפשים הזדמנות לפורקן של אלימות. זה התחיל כריב של כנופיות. אלה שהיו מעורבים במהומות בצורה פעילה הם ילדים עם נטיות עברייניות, שרק חיכו להזדמנות. התנאים איפשרו את זה. היה פחד, היתה לגיטימציה להפעיל כוח בנוסח 'אם אני לא אהרוג יהרגו אותי'. היה הרבה בלבול. לזה חדרו אינטרסים פוליטיים קיצוניים. אני לא יודעת מה הפחיד אותי יותר, המהומות מהצד הערבי, או לשמוע את השיירה שעוברת אצלי ברחוב וצועקת 'מוות לערבים', וכולם חסרי אונים. הבית של עזמי בשארה נמצא ברחוב שלי, וקבוצת מתלהמים באה להבעיר את הבית. זה הפחיד אותי. הכל היה נזיל, הכל היה מותר, כל אחד לקח אקדח, שם על המותן ונהיה אבו עלי".חיה אזולאי חווה את חרדות הימ ים ההם כאילו היו אתמול. "היתה תחושה שנוצר חלל מסויים, וכל מיני כוחות נכנסו למלא אותו. ראיתי את מפלס הפחד בעיקר אצל ילדים בכיתות גבוהות יותר. לא היתה משטרה, היה ואקום".אסתי מספרת, "ברחוב שלנו יש אחוזים גבוהים של ערבים. בעיצומם של האירועים דופקת על דלתי שכנה ערביה, בחרדה נורא גדולה. והיא מפוחדת באותה מידה כמוני. בעלי היה בחו"ל ובלילה הסתובבו המטורפים ברחובות. היער שלידנו בער, הליקופטרים הסתובבו למעלה, ואז דופקת בדלת השכנה הערביה שהיתה לבד. וישבנו שתי נשים, מפוחדות באותה מידה, מבועתות, מחזיקות ידיים ואומרות יהיה בסדר"."אולי היא פחדה על הרכוש שלה", אומר שלמה."היא פחדה על חייה", אומרת אסתי. "נערים עברו ברחוב והציתו מרכז של חנויות, היא פחדה שיגיעו גם אליה".ואז, בערב יום כיפור, עלו תהלוכות משני הכיוונים, מנצרת ומנצרת­עילית. התנגשו זו בזו. שני תושבי נצרת הערבית נורו ונהרגו, האש הגיעה לשיא ונרגעה, ושתי הערים לא חזרו עוד להיות מה שהיו. הדו­קיום התחלף במאזן אימה. הכיכרות של נצרת, שהיו מלאות בשבתות במטיילים מנצרת­עילית, כמו בישראלים בכלל, התרוקנו. הנצרתים הציעו מחירים א טרקטיבים במסעדות ובאולמות אירועים כדי למשוך יהודים. בנצרת­עילית קוראים לזה "ממוצע הפחד". למשל, בעבור כמה שקלים למנה יהיה יהודי מוכן לקיים אירוע בעיר התחתית. הפחד הוא דו צדדי. אבי שרם אומר שהוא יודע למה המהומות נעצרו. "אמר לי חבר מסכנין, הבנו פתאום שאם הגענו לכך שהיהודים במצב כזה שהם קמו בטבריה ובנצרת ובמקומות נוספים, אנחנו הולכים להפסיד עוד פעם, ואנחנו נפסיד בגדול, הם יזרקו אותנו מפה חזרה. זה עצר אותם. לא מדינה ולא משטרה".כמעט מחצית מתושבי נצרת­עילית הם עולים מחבר העמים. חיה מספרת שבימים הראשונים לאחר האירועים לא הגיעו ילדיהם לבית הספר. אסתי אומרת, "העולים במילא מרגישים תלושים, לא שייכים ופגיעים. המצב הזה עורר טראומות ממקומות אחרים, פחדים, הם לא נטו להוציא ילדים לטיולים".חיה היתה מנהלת משאבי האנוש במלונות מריוט ורנסנס עד סגירתם. היא מספרת על האווירה בבתי המלון, בהם עבדו יהודים וערבים יחד. "הם לא יכלו להסתכל לנו בעיניים ואנחנו לא להם. היתה מבוכה בשני הצדדים. היו גם אנשים שהשתתפו במהומות, הגיעו חבולים וסיפרו שנפלו במדרגות. ובעיקר היתה מבוכה. כולנו שאלנו, מה קרה כאן, גם אנחנו וגם הם".אסתי אומרת, "המתח בינינו לבינם היה כל הזמן. אנחנו לא רצינו לראות את זה. מאז שאני גרה בנצרת אני שומעת סיפורים של כל ערבי שאני מכירה שהקרקע הזו היתה של אבא שלו. הם מרגישים תסכול וכעס ותחושת קיפוח ומרירות והמון תוקפנות שלא היה לנו נוח לראות, ובא שבר, והעולם המסודר שלנו התמוטט".מכיוון נצרת נשמע קול יריות. כולם צוחקים. יריות החתונות ונפץ הזיקוקים הם חלק משיגרת קולות הרקע של נצרת­עילית. חיה: "גדלנו עם הרעש הזה, אבל בשנה האחרונה היריות קיבלו משמעות אחרת. הכל נשמע לי נורא קרוב, המואזין יותר מפחיד, בעיקר מפני שאני לא מבינה מה הוא אומר. אני שומעת את היריות וחושבת, מה חסר על מנת שנהפוך לגילה?""בימים הראשונים של המהומות היתה לי פנטזיה", אומרת אסתי. "הייתי נאצי קטן. רציתי שיבוא כל חיל האוויר, שירסס את כולם ויעשה לי שקט. זה בא ממקום בתוכי שלא הכרתי. השבר לא היה רק לראות את השנאה, אלא באיזו קלות ניצתת השנאה גם בצד שלנו".אני שואל על רעיון ההפרדה החד צדדית. הם צוחקים. כאן, בנצרת­עילית, חבורים בכפרים ערביים, שכנים לערבים בקומה שמעל, ההפרדה החד צדדית אינה מתקשר ת לשכם ולג'נין, אלא למה שיהיה מחר בבוקר על הכביש העובר למרגלות המרפסת של שלמה ווייניש. לא תהיה כאן הפרדה. "אני לא יכול לצאת מכאן בלי לעבור דרך ישוב ערבי", אומר שלמה. המקום הזה, נצרת­עילית, מביא את אסתי ושלמה לתובנה חדשה, קשה. "לי יותר ברור עכשיו שהפתרון הבלעדי הוא היכולת שלנו לוותר על מדינה יהודית, על רוב יהודי ועל השליטה היהודית", אומרת אסתי. "זה חלק מתהליך של אבל". "זה תהליך התפכחות שלי", אומר שלמה, "האתוס איתו חייתי כבר לא יתקיים. אני מאמין בציונות, אבל אני מבין היום שלא נוכל לקיים את המדינה במתכונת שרצינו עד היום. תהיה פה מדינה רב לאומית"."אתה יודע למה הכל כאן חפיף ומתמוטט", צוחק ישראל מוסקוביץ, איש מקורות, גם הוא מוותיקי נצרת­עילית, "כי ממילא משאירים את זה לפלשתינים"."זו האכזבה שלי מהם", אומר שלמה, "שהעסק שבנינו פה הוא עסק זמני. יהיה שינוי בתפיסה, בחיים, בתרבות. לא תהיה ברירה". "אני לא מופתע ולא שונא", אומר אבי. "אני יודע שאני, כיהודי שגר פה, צריך סבלנות וכוח עמידה, כי אם לא יהיה לך את זה לא נהיה לא פה ולא בשום מקום אחר בעולם". גנב שישמור מפני הגנבים גם בבאר­שבע פוחדים. "השנה האחרונה עברה עלי בחרדה גדולה", אומרת עליזה מנור, בעלת חברה יזמית בתחום הנדל"ן. ממה פוחדים בבאר­שבע? בתוך המהומה הגדולה היא נראית מקום מוגן, רחוק מכל קו תפר, יעד שולי למחבלים. ובכל זאת, עליזה מנור מפחדת. היא מפחדת מהבדואים. וכשהיא מדברת על הבדואים, כל אנשי הדרום שהתקבצו יחד איתה בלב העיר העתיקה, בקפה אמדאוס, מנענעים בראשם ומוסיפים עוד ועוד. "האינתיפאדה שלנו", היא קוראת לזה. "אני מרגישה שאנחנו חיים בבועה שאוטוטו תתפוצץ. חיים במעין גטו שנקרא באר­שבע והפריפריה, ושהם מכתרים אותנו מסביב, ואם אתה יוצא אתה נכנס לשליטה שלהם".עד כדי כך? אני רוצה לשמוע שוב כדי להאמין, ולהבין."כשאני נוסעת לדימונה, למשל, בכל נסיעה מתחילים המשחקים שלהם. מנסים להוריד אותך ולאיים עליך. זה הולך ומתרחב, ומגיע לתוך הבית שלך, וכבר הגיעו אלי לאיזור עומר שבו אני עכשיו בונה, וביקשו שאשלם להם דמי חסות, אחרת יפרקו לי". "היום הבדואים שולטים בנו", אומר דוד זיגדון. "אתה בונה, ואם לא תשלם כמה אלפי שקלים, ישברו לך את הבית. אתה קם בבוקר ומגלה סופרמרקט לאורך הכביש שהוקם בן ליל ה".דוד זיגדון ויוסי ברכה עוסקים בבנייה. בין היתר יש להם פרויקט גדול בבאר­שבע, פרויקט כיכר הרמב"ם. 26 קומות. גאוות הדרום. "הם מקבלים בשנה האחרונה לגיטימציה מאחיהם הפלשתינים", אומרת עליזה. "בפרויקט עמק שרה כל העסקים משלמים או לוקחים בדואים ששומרים על העסקים שלהם. אין לילה שלא עושים שם פוגרום, פריצות חוזרות ונשנות, גניבה של כל המיחשוב והציוד המשרדי והשחתה של ציוד. אתה צריך להעסיק את הגנב כדי שלא יגנבו לך".כמו בנצרת­עילית, כמו באום אל­פאחם, גם כאן הערבים חוסמים דרכים, אבל לא ביום אחד או יומיים של מהומות, אלא כשיגרה. עופר קאופמן מלהבים הוא בעל מפעל לזכוכיות באופקים. "היו אירועים שבהם אתה חושב אם לנסוע בכביש מלהבים ועומר או דרך באר­שבע, כי ברהט הדליקו את השטח". יוסי ברכה פיתח שיטת הגנה מקורית. "יותר טוב לנסוע בלילה, כי לא מזהים אותך, והם לא רוצים לפגוע בעצמם".יורם פאריינטה הוא ראש ועד שכונה ופעיל במפלגת העבודה. "מדובר אולי בשניים שלושה שבטים", הוא מסייג. "אסור להכליל את כולם. צריך להתייחס יותר לבדואים באיזור עומר ומיתר. יש שם קבוצה של אזרחים ישראלים שמקופחת. ללא מ תקנים חברתיים. מתגוררים בפחונים. מה נותר להם לעשות אם המדינה לא עוזרת?" יוסי ברכה פורש יריעה. הערבי הסובב את באר­שבע, מתברר, איננו רק בדואי. "לאורך האינתיפאדה, כבר מאז תחילת דרכה לפני יותר מעשר שנים, החלה להיווצר רקמה של אזרחות שהיא לא אזרחות. הגיעו הנה משת"פים. נכנסו אלינו בעקבות תהליך אוסלו, יושבים בשכונות מצוקה, ובעקבות המלחמה של השנה האחרונה והלאומנות שעברה הם חזרו בתשובה, לעניין הפלשתיני".מרטין ססלר מקיבוץ מגן, 31 שנה בקיבוץ, הגיע משווייץ, מחנך ואיש אקדמיה. אחרי שבמהומות נשרף המרכז המסחרי ברהט, הוא נפגש עם 200 תלמידים בדואים באודיטוריום בשאלות זהות ישראלית ובדואית. "הם חריפים", הוא אומר, "מחוברים לאינטרנט ולטלוויזיה הפלשתינית, שולטים במצבם, קשורים לארגון המשפטי עדאלה למאבק על זכויותיהם. אני רואה התעצמות של התודעה הפלשתינית אצל הבדואים, שהיתה להם תודעה שבטית. מה שאומר היושב ראש בטלוויזיה, הם מדקלמים למחרת". מרטין ויורם חושבים שהבעייה היא של חינוך ושל שוויון, אבל החרדות של עליזה ודוד ויוסי מאפילות על הכוונות הטובות. הערבי נמצא בכל מקום, ובכל מקום שהוא נמצא ע ומד מולו יהודי פוחד וכועס, והערבי הכועס והפוחד כנגדו. לכעס ולפחד יש סיבה, אבל ככל שהשנה עוברת הסיבה פחות ברורה, פחות קשורה לחיים והופכת למיתוס. אני שואל על הקשר בין עוני לשנאה. יורם נזכר. "כשחבר הכנסת כהנא בא לבאר­שבע עמדתי בצד והסתכלתי. המדרחוב היה ריק. אחרי חודש כהנא חזר ומילא שם 10,000 איש. כהנא החדיר לבאר­שבע את השנאה, ובאו חברי­כנסת אחרים והחדירו שנאה, ובא השמאל והחדיר שנאה".השמאל?"גם הוא אשם", אומר יורם בכעס. "אני איש מפלגת העבודה, וכשאני שומע את פרס נואם במרכז, הוא מביא לי חשק לחזור לאותן תקופות שזרקתי עליו עגבניות. הוא כל הזמן מדבר רק על התחום הפלשתיני, כמה הם מקופחים. הוא אינו מחדיר אהבה לאוכלוסיה החלשה. אם תשאל איש משכונה ד' את מי אתה שונא יותר, קיבוצניק או פלשתיני, יגיד לך קיבוצניק. בעיניו הפלשתיני לא כובש ולא לקח ממנו כמו הקיבוצניק שלדעתו גזל ממנו אדמות".אז יש אחוות דפוקים בין העני המזרחי והפלשתיני?"אנחנו מזדהים איתם", אומר יורם. "אנחנו דומים להם. בוא תיכנס לשכונה ד', תחשוב שאתה בג'בליה. הביוב זורם. אין תשתיות. אין צמחייה".יוסי ברכה מספר ע ל חותנו, יהודי שגורש מעיראק, שלקחו בכוח את כספו ואת ביתו. "הוא מרגיש שגם הוא עבר שואה, ואחיו או בן­דודו של הערבי הפלשתיני עשה לו את השואה הזו, והוא זוכר לו אותה. כשהתעורר תהליך השלום האמנו שבא גואל ויבוא שלום על ישראל, אבל בלב פנימה ידענו שהסיכוי לדבר הזה קטן מאוד. בא 28 בספטמבר, ופתאום החבר'ה האלה שלפו מתחת המכנסיים את הסכין ודקרו, ודקרו חזק, ודקרו ככה שפתאום החזירו לנו לתודעה שזה ערבי ישן. עבדתי עם פלשתיני מעזה, סמיר. בנינו יחד בית­כנסת. חלמתי יחד עם סמיר שעוד מעט תהיה פה שווייץ. שנינו האמנו שיבוא יום שבו ראש יהודי וידיים פלשתיניות יבנו מזרח תיכון חדש, ויהיה פה יותר כיף לחיות מאשר בארצות הברית. הוא אמר לי, ירושלים, אני רוצה רק להתפלל שם, תן לי מסדרון לאל­אקצה ויהיה שלום. בא ברק ונתן לו את הכל, לא רק את המסדרון, ולמרות זאת קיבלנו את הסכין בגב. אמרתי לו, סמיר, אני אוהב אותך, אבל רק בעוד 50 שנה יהיה שלום, אולי". תן להם לשרוף צמיגים בשנת האינתיפאדה הפך הערבי הישראלי, המפוחד, חסר האונים, לדמות מאיימת, מיתוס הגדול מנושאיו האנושיים והם גדלים איתו. כמה ימים חסמו ערבים בצפון צירים, הפגינו, נעו בתהלוכות, דרשו דרשות מאיימות במסגדים. פרדיס, שבה נסגרו לכמה שעות שני כבישים ראשיים, כביש מספר ארבע וכביש מספר 70, מלקקת עד היום את פצעיה מהיום ההוא. היא אינה משדרת גאווה ולא סובבים בה סיפורי גבורה. שנה שלמה מנסים אנשי פרדיס לחזור לאיזון העדין שלהם. פרדיס הופתעה מאירועי אוקטובר לא פחות מסביבתה היהודית. היא מעין בן חורג בפרישה הערבית, לא חלק מהגליל הערבי, לא חלק מהמשולש. אפשר להגיע ממנה כמעט ברגל לטנטורה הערבית, המקום שעברו שנוי במחלוקת. בפרדיס אין ויכוח: היה שם טבח, הם אומרים, ובוודאי היה גירוש, וחלק מאנשי טנטורה הגיעו לפרדיס. למשל, אמא של איבתיסאם מחמיד. "על טנטורה שמעת?" אומרת איבתיסאם. סיפור המשפחה של איבתיסאם מזכיר סאגות יהודיות. "חלק מהמשפחה שלי ברחו לסוריה ולבנון ומה שנשאר, באו לפרדיס. חמש אחיות, שלושה אחים, כולם פה חוץ מהאח שלי בשוודיה שלמד עורך­דין באיטליה". יש לה גם קרובים רבים בשטחים. בעלה של איב תיסאם, סובחי, הוא צבעי. היא פעילה בעמותה "השלום מתחיל בפנים", העוסקת בשלום בין קבוצות חברתיות בישראל.פרדיס יושבת על הכביש הראשי. יש בה עשרת אלפים תושבים והיא מטפסת במעלה ההר, מתרחבת מעט כלפי מעלה, אבל למטה אתה שוקע באחת בצפיפיות וזוהמה. שם, במיתחם שבין הצומת לכניסה לכפר, התחיל הכל. "שישה חודשים לפני השני באוקטובר", אומר מוסא חוסין. "ראינו שבני הנוער מחוסרי מעש מסתובבים ליד הכביש הראשי, עוסקים רק בפלילים, סמים גניבות. התרענו שאם לא יהיה פתרון, יקרה משהו. שלא יגידו שהסיפור הזה נפל להם כרעם ביום בהיר. אף אחד לא התייחס".מוסא הוא בנו של האימאם הוותיק של פרדיס, שהלך לעולמו לפני כמה שנים. יש לו 15 אחים ואחיות, גם הוא מדבר שלום באותו ביטחון כמו איבתיסאם, וגם אצלו צצה המרירות. אמא שלו מתל­חנן, היא בלד א שייח'. איך הגיעה לפרדיס? "היה טרנספר", הוא אומר. גם ההורים של עורך הדין ראיד הנדי הגיעו מטנטורה. "לא רק הפן הפוליטי הצית את כל התבערה", אומר ראיד. "יש לזה רקע כאן. אתה נכנס לזכרון, אתה רואה גן עדן. אתה נכנס לפרדיס, אתה רואה מחנה פליטים. צפיפות, סמים, חוסר תעסוקה, אין מירווח מבית לבית, אין איפה לבנות. רק עכשיו התחילו לתת לתושבים אדמות מינהל. אם תבוא הנה ביום חול תראה את כל הצעירים יושבים בבתי קפה ומעשנים". ארבע השעות שבהן נסגרו שני הכבישים גררו את פרדיס למערבולת. בשבוע שבו הגעתי לפרדיס דיבר אליק רון והצביע על האימאם של פרדיס כמי שאשם בסגירת הכבישים. האימאם, עבדול רחמן אבו אלהיג'א, הוא בן 39. גבוה, שחור זקן, בוגר המכללה השרעית בקלקיליה. הממשלה מסרבת למנות אותו רשמית כאימאם, בטענה שהוא קיצוני. הוא מכהן כאימאם במסגד א­תקווה, הוא מסגד האמונה הגדולה באלוהים, אחד משני המסגדים בכפר. "באחד באוקטובר הייתי בבית", הוא אומר. "לפני הצהריים אני מתחיל לקבל טלפונים מאנשי הכפר שיש בעיות בכניסה לכפר. מבקשים שתרד למטה, אם תוכל לעזור לנו על מנת לחסוך שפיכות דמים. ירדתי למטה. היה מצב לוהט מאוד. ניסינו לשכנע את האנשים שיחזרו מהכניסה ויתרחקו מהמשטרה, ואת המשטרה שיתרחקו מהכניסה. אף אחד לא זז מהמקום. ביקשתי מהמפקד שיאשר לי לעשות תהלוכה בתוך הכפר, להרגיע, ובעיקר להרחיק את האנשים מהכניסה. יצאנו לתהלוכה עד שהגענו לכניסה השנייה של הכפר. אחרי שסיימנו כמה מהצעירים שברח ו לנו ירדו לכביש הראשי, והיה חיכוך בינם לבין המשטרה. עכשיו בא אליק רון מול ועדת אור ואומר, שייח עבדול רחמן מכפר פרדיס הוא אשר גרם להתלקחות המצב שם. זה לחלוטין מנותק מהאמת". לא נשאת דרשה על אל­אקצה?"הפעם היחידה בה נאמתי היתה מעין בקשה מהאנשים לתהלוכה. לפני זה לא היתה דרשה. בכלל לא דיברנו על זה ולא זכרנו, ואף אחד לא תיאר לעצמו שראש האופוזיציה אריק שרון ירשה לעצמו או שראש הממשלה ירשה לו לבקר בהר הבית".השייח' עבדול רחמן מכחיש בתוקף, מלה שלו מול מלה של אליק רון. באווירה של הימים ההם נאמרו דברים רבים שהיום אולי לא היו המנהיגים הדתיים חוזרים עליהם בפומבי. בכל מקרה, גם השייח' וגם ראשי הציבור איבדו שליטה, והצעירים התעמתו עם המשטרה וחסמו את כביש מספר ארבע. ראיד אומר, "המשטרה התחילה לסגת לכיוון צומת הרמזור וככה נסגר גם כביש יקנעם תל­אביב. הגיע אליק רון ודרש לפתוח מיד. אמרו לו, תן לצעירים להירגע, ביקשו ממנו שעה. לא. הוא מבקש שבכוח יפתחו את הדרך. אני אומר לך שאלמלא התערבה המשטרה, אם היתה משאירה את הצעירים להוציא את הזעם שלהם, אפילו אם חסמו את הכביש, לא היה קורה כלום. הרכבים עברו ולא פגעו בהם. תן להם לשרוף צמיגים. מה קרה? חקלאים של גבע כרמל הציתו צמיגים וחסמו כביש ולא עשו להם שום דבר. אל אקצה זה משהו רגשי".אחרי אירועי אוקטובר נשבר גם כאן האיזון העדין. פרדיס הוכרזה עויינת. "אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים להרגיע את הרוחות ולקרוא לשלום", אומר מוסא. "ואז אנו פותחים את העיתון ורואים, כל התושבים של חוף כרמל פוחדים מהשכנים שלהם. כל זכרון לא רוצה עניינים איתנו". איבתיסאם צעדה עם חברתה יעל אלוני מראש הנקרה לירושלים, וכשחזרה לפרדיס חיכתה לה הזמנה. "זה היה ביום של הרמדאן, והם כותבים לי, הבן שלך צריך לבוא אלינו למשטרה". כשהגיעה האשימו את הבן בשותפות במהומות והציגו לה קלטת וידיאו מהטלוויזיה האזורית. "אמרו לי, נכון שזה הבן שלך? אמרתי, זה הבן שלי, תן לי לראות מה יש לו, אם הוא מחזיק אבן. מתברר שזה ערוץ 9, בא לפרדיס ושאל את האנשים מה קרה. הבן שלי עומד שנייה ושואל מה קורה וחוזר הביתה, והתמונה צילמה אותו. אני השתוללתי. ככה אתם עושים לאשה, כל כך עושה למען שלום, כל כך עושה למען קירוב לבבות, ככה אתם עושים לי? היה שם שוטר, בחור דרוזי, אומר לי, גברת, אל תצעקי פה, פה לא בית זונות. אמרתי לו, ככה אתה מדבר אותי? מה המסר שאתה נותן לי? שאנחנו לא מעוניינים בשלום?"האינתיפאדה בשטחים הניחה למרגלות כל ערבי ישראלי את השאלה היכן הוא עומד, ומה הוא מוכן לעשות. באירועי אוקטובר של הערבים הישראלים יצא שד האינתיפאדה המקומית מהבקבוק. הם משלמים את המחיר, הכעס והמרירות גואים בהם. הם מחפשים ניסוחים, דרכי פעולה. כמה ימים אחרי המפגש בפרדיס נתפסה חוליית נערים בגליל, אחר כך התפוצץ בנהריה מחמוד חבישי מאבו­סנאן. אפשר לומר שאל אירועי אוקטובר נכנסו הערבים הישראלים פלשתינים, ויצאו ישראלים. הם נתנו ביטוי לתיסכול העמוק של 50 שנותיהם במדינה היהודית, אבל גם הבינו שהם חלק מהמדינה. כוח ההרס שלהם הפחיד קודם כל אותם. דרך המלך שבחרו מאז היא הדרך האזרחית, ומרגע זה השיגו הישגים, הכריעו את הבחירות באקט ההחרמה השנוי במחלוקת, והביאו למינוי ועדת אור. יום הנכבה, שבועיים אחרי יום העצמאות, עבר בשקט, בסיורים נוסטלגיים לכפרים שנעלמו. המנהיגות הערבית, נושאת דגל הלאומיות הפלשתינית, הלכה להפגין בלי גייסות בצומת א­ראם."העם הפלשתיני הוא עם אחד", אומר מוסא. "אי אפשר לפלג את העם הפלשתיני, כמו שאני לא יכול לחלק את העם היהודי לחלקים. מה שקורה בשטחים באופן אוטומטי משפיע על מה שמתרחש בתוך מדינת ישראל. זה לא אומר שאני צריך להשתתף במה שקורה שם. מבחינה פוליטית אנחנו שייכים למדינת ישראל, חוקי מדינת ישראל חלים עלינו. מבחינה רגשית אנחנו שייכים לעם הפלשתיני". "אם מטוס נפל לים", אומרת איבתיסאם, "אתה שואל אם יש יהודי שם, נכון? מה רוצים מאיתנו, כל יום חמישה פלשתינים נהרגים ועוד חמש ועוד חמש. אחותו של בעלי נמצאת שם ובתוך הכפר שלה נהרגו חמש. מה אתה רוצה שאני ארגיש? כל המשפחה שלי מכפר ראי. מאז אין קשר. איך אני אסע אליהם?"הם כועסים. מול הפחד היהודי עומד הכעס הערבי והמפגש הזה נפיץ. כועסים על השלטון החדש ובעיקר על לימור לבנת שהרחיקה לדעתם את הילדים הערבים ממערכת החינוך. כועסים עדיין על ברק. איבתיסאם אומרת, "ברק קיבל %98 מערביי ישראל, כמו חוסני מובארק במצרים, בשביל השלום. עכשיו לא הצבענו בשבילו. אתה תהרוג אותנו וניתן לך את הקול?""מה אתה אומר לאנשים שלך?" אני שואל את האימאם. "חד משמעית", הוא אומר. "אנחנו קודם כל צריכים לשמור על הדת שלנו, על המוסריות שלנו, ע ל המסורת שלנו על ההלכה שלנו. אתה תנסה להיות דתי ומוסרי. אל תצא מחוץ לחוק של אלוהים ולא של מדינת ישראל. אני לא קורא לג'יהאד, להתפרעויות, לאלימות". ואם יבוא אליך צעיר ויאמר שהוא רוצה להיות שאהיד, להתאבד? "אלה שהולכים להתאבד חיים את הנסיבות שלהם", אומר האימאם. "הם לוקחים את ההחלטות שלהם. זה לא אני שפוסק את העמדה הדתית. יש כאן מדענים, שייח'ים וקאדים גדולים. הם צריכים לצאת בהחלטה ברורה לגבי דבר כזה. זה לא דבר פשוט אם זה מתאים להלכה שלנו או לא. עד עכשיו לא שמעתי החלטה סופית. אם היה בא אלי מישהו להתייעץ אני אגיד לו, אתה תשב בבית תשמור על הילדים שלך, תשמור על עצמך. תהיה בן אדם מוסרי. תשמור על הערכים שלך הדתיים, ועזוב אותך מכל הבלגן הזה שאתה מחפש. זה לא שלך ולא שלנו. אנחנו חיים במדינת ישראל וזה הגורל שלנו. אנחנו נהיה ככה עד שנמות או עד שיפסוק לנו אלוהים משהו אחר. אני לא ארשה לו". חרדת מוות בדרך הביתה מבחינת המתנחלים, שנת האינתיפאדה היא שנת המלחמה בכבישים. הכבישים אינם רק מסלול תעבורה. הם קו החיים, הדרך לירושלים ולתל­אביב, הדרך לעבודה, הדרך לבית הספר, הדרך למפגש החי עם ישראל ההיא, הצפופה והתוססת, שהם רוצים כל כך להשתייך אליה ולקבל את ברכתה. אל הכבישים מנוקזות החרדות, והן אינן חרדות בנוסח ההליכה לקניון אחרי פיגוע. לכל קניון יש חלופה. לכביש אין. המתנחלים נהרגים בכבישים, בוכים, וממשיכים לנסוע. נאחזים באמונות, נאחזים באהדה שגברה כלפיהם, מתנחמים בכך שלשיטתם היו צודקים תמיד. אבל החיים אינם כשהיו. "הכביש הבטוח הוא הכביש שעד לרגע זה לא ירו עליו", אומר לי אחד מהם. בדרך לגוש עציון אני מתכנן לנסוע בכביש כזה, שלא ירו עליו, מרוגלית לצומת הגוש. יומיים לפני המפגש יורים אנשי צוריף הסמוכה ופוצעים אדם ליד רוגלית. יחזקאל קליין מכפר עציון מתנדב לקחת אותי ואת יוסי הצלם במכונית ממוגנת. לא סתם ממוגנת אבנים, ולא רק ממוגנת ירי, אלא מכונית "ממוגנת מטענים". רכב שטח הנמדד בטונות ומחירו כ­400 אלף שקלים, ושכדי לפתוח את דלתותיו רצוי להצטייד בקלוריות רבות בארוחת הבוקר. "כביש שלא נוסעים בו", הוא מסביר את העיקרון, "מאבדים אותו. על כביש חוצה יהודה שמחבר את תרקומיה עם באר­שבע ואשקלון לא נוסעים כי צה"ל סגר אותו. הפסדנו אותו". במפגש האלון בגוש עציון אומר שאול גולדשטיין מנווה­דניאל, ראש מועצת הגוש זה שנתיים, שאוקטובר 2000 היה אירוע השבר. "אני מתאר את זה כהיסטוריה ופרה­היסטוריה. השבר הוא בראש השנה תשס"א. עד אותו יום גוש עציון היה בתהליך גידול של 15 עד 20 אחוז שנתי. בנינו שכונות חדשות בכל היישובים, סיכמנו את 1999 במאות אלפי תיירים, הקמנו פארק תעשייתי גדול. החיבור שלנו לירושלים היה טבעי ביותר. כביש המנהרות נועד להיות כביש השלום, שיחבר לנצח את גוש עציון לירושלים. אנחנו חלק משלושה האחוזים עליהם ברק לא הסכים לוותר בקמפ­דיוויד, יחד עם אריאל ומעלה אדומים. אמרו עלינו שאנחנו הפרבר הכי טוב של ירושלים. השבר הוא שהתברר שזה לא איזור של שלום אלא של מתיחות. החלו ליהרג לנו אנשים בכבישים. עד היום נהרגו בגוש עציון מאז ראשית האינתיפאדה 14 איש, חציים אזרחים וחציים חיילים, חלקם לאורך כביש המנהרות. האנשים נכנסו לחרדות עצומות. עברנו מפיתוח לתוכניות הפגת מתחים ופסיכולוגים ומיגון תחבורה וכבישים עוקפים וגדרות ומצלמות. מתיירות מתוכננת של רבע מיליון איש הגיע אוטובוס אחד של נוצרים תומכי ישראל. ל­200 יחידות דיור נרשמו כמה עשרות קונים".בכל זאת, כמעט אף אחד מתושבי גוש עציון לא עזב בגלל "המצב", ובשכונות החדשות אפילו נרשמו ביקושים של צעירים נלהבים המחפשים דווקא עכשיו להיות חלק מההיסטוריה. "בתוך היישובים נשארנו הפרבר הכי טוב של ירושלים", אומר אליעז כהן, משורר ועובד סוציאלי מכפר עציון. "הבעייה מתחילה בציר גוש עציון וירושלים. כל נסיעה היא למעשה רולטה רוסית. התפילה החשובה ביותר היא תפילת הדרך, ואפילו חיברתי תפילה מיוחדת לכביש המנהרות. חתכנו את הבילויים כמעט לגמרי. כל נסיעה משפחתית לירושלים מלווה בתגובה פיזיולוגית, כאבי בטן ושלשולים, התאבנות. אחרי שנהרגו בכביש המנהרות שמואל גיליס וצחי ששון עברנו לנוהל חדש. נוסעים בלילה ומכבים את האורות, מכבים ומדליקים. פעם הגיע ואן מולי וכמעט התנגשנו, כי גם הוא כיבה את האורות. על הגשר בלילה אנחנו נוסעים על 140 קמ"ש, כי אנשים עומדים עם צלפים בכוונות לילה ורק מחכים לך. בנינו מנגנוני הגנה, המשכנו לנסוע, ושוב בא פיגוע רצח, ומישהו נהר ג, הכל קורס, הדיכאון והפחד מציף. דווקא אחרי שנרצחו על הכביש שתי הנשים מאפרת, צה"ל התייחס ברצינות יותר והציב הרבה יותר מחסומים". "חלק ממנגנוני ההגנה היו השעות", אומרת חיותה דויטש, עיתונאית מנווה­דניאל. "ידענו לכאורה ששעות היום בטוחות, ואז באו שני פיגועים. האחד של ברוך כהן בשעות הבוקר, בשעה רבע לשש. פיגוע שתי הנשים חל בשיא הצהריים, כאשר חזרו מהלווייה. והיה ברור שמעתה שום דבר לא בטוח. חזרתי פעם הביתה עם רדיו דלוק, וראיתי התקהלות, וחבורת חיילים מאחורי גבעה יורים, וכל מנגנוני ההדחקה נפלו. זה לא סרט, זה כאן, זה לידך. אני עוסקת בקולנוע ובעבורי לראות סרט בירושלים היה עניין מקצועי. עכשיו עברתי לווידיאו. קניתי די.וי.די"."יש עלייה מדהימה ברכישת כדורי הרגעה", אומר שאול.ברוך כהנא הוא פסיכולוג מנווה­דניאל. "ברוב המקרים מנגנוני ההגנה עובדים. החיים ממשיכים. אני עובד בשעות הלילה וממשיך לנסוע בלילה. לילה אחד נסעתי, לא הרגשתי כמעט מתח, ופתאום אני מרגיש שאני מפזם את השיר 'מעוז צור ישועתי' של נעמי שמר, שיש בו משפט 'שם בלב הלילה, דרוך וחרישי, צופה בי מבקש נפשי'". חיים פאלק מעופרה הוא היחיד במפגש הזה שאינו מגוש עציון. "ברחוב שלי", אומר חיים, "גרה רחל, שהיא הבת של הרב הרלינג שנהרג, והילה הרשקוביץ היא אלמנתו של אסף שאיננו, וברחובות מתחת גרה מירי בונה, שהיא אמא של נעמי אמיתי שנהרגה בפיגוע, וגרה גאולה הרשקוביץ, האמא והאלמנה. באיזור עופרה נהרגו גם בנימין וטליה כהנא ושרה לישה. לא שיניתי כלום בשיגרת החיים, אבל הכל השתנה. אני אדם חסר אחריות מטבעי. אני ממשיך לעבוד ולנסוע, וכיוון שאני מאוד אוהב את הילדים שלי אני מסוגל לנסוע לראות אותם בערב ולחזור לירושלים לעבודה עד חצות. אבל כל הסביבה שלי השתנתה. המשפחה שלא גרה ביש"ע היסטרית". הכבישים הסגורים והמתח החלו לפגוע פגיעה כואבת במצבם הכלכלי של תושבי ההתנחלויות המתפרנסים ברובם בתוך הקו הירוק. "יש סימפטיה עצומה למתנחלים", אומר חיים פאלק, "אבל אם העובד שלך יגיע בתשע לעבודה ויאחר כי סגרו לו את הכביש, תחשוב פעמיים לפני שתביא עובד מיש"ע. אני לא רואה אבטלה גדולה בהתנחלויות, אבל אני רואה מצוקה כלכלית קשה מאוד בכל הסביבה שלי, שהיא בחתך סוציו­אקונומי גבוה. אלה אנשים שעוד נמצאים בשלב הבושה, ועדיין לא מוציאים החוצה את המצי אות הכלכלית הקשה". בין ההתנחלויות לשכנים הערבים יש חומה גבוהה של ניכור ואיבה. ובכל זאת, יש גם בה פרצות של מפגש אנושי, אפילו בשנה הזו. בסאם מרמאללה עבד בבניית ביתו המורחב של פאלק בעופרה. "יום אחד הביא לי את החשמלאי הכי טוב ברמאללה. החשמלאי עשה עבודה מדהימה, סידר דברים שאיש לא הצליח לסדר, כולל שעון שבת. ידיים של זהב. אחרי יומיים היתה ידיעה בעיתון על חשמלאי ערבי שבא לצומת רמאללה והוציא מקדחה. החיילים חשבו שזה אקדח והרגו אותו. זה היה אותו אדם. מאוד התלבטתי. היה לי כאב גדול ושיתפתי בו את הילדים שלי, שבאופן טבעי לא אוהבים ערבים עכשיו. לא היה לי קל לשתף אותם בצער על האיש שעבדתי איתו אתמול".החיים ביש"ע נעשו קשים יותר, אבל התודעה הישראלית של המתנחלים התהפכה בכיוון ההפוך. הם שבים שוב ושוב אל מה שהם קוראים סולידריות, ואתה למד עד כמה הם זקוקים לאישור שהתקבלו חזרה לחיק השבט הישראלי.חיים פאלק מספר, "נסעתי בתל­אביב ונתקעתי במכונית ב.מ.וו אדומה. עשיתי שריטה קלה. מן המכונית יצא אלי ערס. זה היה מפחיד. אמרתי לו, מבקש סליחה, יש לי ביטוח ויהיה בסדר. הוא אומר לי, 'תביא תעודות'. פותח, רואה עופרה ואומר לי, 'בוא הנה'. חיבק אותי ואמר לי, 'תדע לך, כל הכבוד לכם. עזוב את השריטה. שהילדים שלך יהיו בריאים. תמשיכו ככה'. נתקלתי בסולידריות הזו במקומות מפתיעים, בקיבוצים. הסולידריות הורידה את מסכי השנאה. לא יתכן שאתה שומע על משפחה שמאבדת שניים או שלושה או חמישה ואתה תעמוד אדיש". חיותה לא מסכימה. "החווייה שלי אחרת", היא אומרת. "אני כותבת באתר ווי­נט, והשמאל שולח תגובות קשות שנוגעות לי בנקודה המוסרית. אני לא נענית לפיתויים של חברים טובים שלי שאומרים לי, תחזרי לתל­אביב, תקני דירה במודיעין. גם אם עלה לי שביב הרהור שכזה, לא יעלה על דעתי לעזוב את גוש עציון. זו ירייה בגב של חבריי והציונות הכי בסיסית. אז כשאני שומעת דיבורים שאני מתנחלת, מנשלת, לא מוסרית, דורכת על ערבים, שותה את דמם של ילדים פלשתינים, חיה בווילות המפוארות, בעוד שאני נתונה בסכנת חיים מדי יום, זה קשה מנשוא בעבורי". ברוך עוסק במסגרת אירגון בסוד שיח בדיאלוג בין קבוצות שונות. "המשבר שלי היה היום שבו רצחו את שני הילדים מתקוע בסקילה במערה ליד היישוב. המחשבות על מה שקרה שם הטריפו אותי. אחד מהנערים שנרצחו למד עם בת שלי בבית הספר, והייתי צריך להרגיע אותה והיא צורחת, ובאותו ערב הלכתי להנחות את קבוצת הדיאלוג שהיתה שם. אחת הבחורות מהשמאל דיברה עוד באותו שבוע על תינוקת פלשתינית שנהרגה מכדור, ואני מגיע מעולם אחר ובוער לחלוטין בתוכי. חיכיתי, אבל הנושא לא הוזכר ולא עלה. לא יכולתי לדבר על זה, הייתי מתחיל לבכות".מעבר לסולידריות, שאול מאמין שיש גם שינוי עמדות. "אני מופיע הרבה ושומע. ביהדות ארה"ב יש מפנה שיש לו משמעות היסטורית. אנשים שתמכו בשלום עכשיו שינו את השקפתם ב­180 מעלות. יש היום תהליך של בירור. 30 שנה אנחנו רבים בינינו מה האמת, ולא הפנמנו את העובדה שהם לא מדברים באותה שפה. צריכים להתרגל למחשבה שעם ישראל אחרי 2000 שנה לא מצא לה עדיין פתרון. יש פה בעייה, וצריך לחיות אותה. לא למכור לעם אספירין כתרופה לסרטן". "כולנו מעמידים פנים שאנחנו בדעה הקודמת שהיתה לנו", אומר ברוך, "אבל אנחנו יודעים שאין לנו דרך. בחזון של ארץ ישראל השלמה היתה תמימות רבה מהמון בחינות, ובאוסלו היתה תמימות עצומה. זה לא שתיאוריה אחת נפלה ויש תיאוריה אחרת. היום אנחנו במקום שאין מפה קוגניטיבית לאף אחד. אולי היא ת צמח מן הבלבול הזה באופן יצירתי". תפילה לנהג בכביש המנהרות יהי רצון מלפניךמלך שומע אל אביוניםהשומר על כל פתחים וחביוניםשתצילני מכל תלאות הדרךשתוליכני לשלוםותצעידני לשלוםותשמרני מכל מיני האבניםבאורבים המשליכים היורים מסתנניםזוממים המחסומים אלה שקללה מסנניםומכל מבטים השוטמים המתרגשים ובאיםלעולם (ובשעת חשיכה יוסיף: ומכוונות הלילה)ותגיעני למחוז חפציבחיים.בשמחה ובשלוםותנני להיות נולד מתוך המנהרה אל ירושליםותישמע תפילתם של עוברי דרכים לפניךברחמים. את השלום מביאים הקטנים ירושלים, לכאורה, היא המקום אליו צריך ללכת כדי להבין. היא, אולי, לב הסכסוך. בתוכה הר הבית שהוא, אולי, הפצצה המתקתקת של הסכסוך. היא מרכז האומה ומרכז העולם והיא קו התפר ומקום שבו נקבצו כל נידחי החברה הישראלית. היא מוקפת בטבעת מהודקת יישובים ערבים מכל המינים, היא מרכז החיים של מתנחלי יש"ע. פוגעים בה, מתאבדים בתוכה, מניחים בה מכוניות תופת והיא הולכת וגדלה, הולכת ומתפשטת, מצטופפת פנימה. עיר עם נשמה אחת ושכונות הרבה וכל שכונה היא מקום, ובכל שכונה חווים את השנה הקשה הזו אחרת. על גילה יורים מרחוק, את פסגת­זאב מנסים לנתק בפיגועי ירי על הכבישים, בלב העיר מתפוצצים.לא הלכתי לגילה הדווייה. הלכתי לשכנתה, ארמון הנציב, היא תלפיות מזרח. עליתי אל ביתו של פאול לדרמן, רב שהגיע מקולורדו לפני 30 שנה היישר לארמון הנציב בימיה הראשונים, נאור ואופטימי, אוהב שלום או "פיסניק" כהגדרתו. מדירת הגג נשקף אחד הנופים המרהיבים בכל רחבי ארץ ישראל המערבית. המזרח משקיף אל הרי מואב וים המלח, וממש למרגלות רחוב מאיר נקר הכפר השכן, ג'בל מוכבר. מן הדרום מנצנצות בית ג'אלה וגילה, וממש מתחת למגרש החנייה בתיו הראשונים של הכפר הגדול צור­בחר. צור­בחר וג'בל מוכבר מחבקים את ארמון הנציב כטבעת. ממערב נשקף נוף ירושלים הרחב, ובצפון ניתן כמעט לגעת בהר הבית ובהר הזיתים. ארמון הנציב הוא מקום מרהיב והזוי. יחד עם פאול ויהודה בן­יוסף, שהוא יושב ראש המינהל הקהילתי של ארמון הנציב, ושוקי בן­נון העוסק בשיקום תעסוקתי, ויוסי הראל, ישב זוהייר חמדאן, המוכתר של צור­בחר. לחמולה של זוהייר משתייכים 60 אחוזים מתושבי צור­בחר, והוא קורא לו כפר השלום. כשהחלו המאורעות התקשר זוהייר אל יהודה וביקש לפגוש בו. דילג במעברים הרבים המוליכים בין השכונה והכפר ונפתח דו­שיח. גם אמיר זוהר, מנהל המינהלת, היה שם. חודשיים אחר כך נפל אמיר באיזור יריחו. "אמיר יזם פגישה שלנו אצל זוהייר בבית", אומר יהודה. "הבית היה מלא בקרוב למאה אנשי כפר. היתה הרגשה מאוד מיוחדת". מאז יש שקט על קו התפר שבין צור­בחר וארמון הנציב, וזוהייר מבהיר שוב ושוב, שזה אינו קו התפר הגדול שעליו מדברים. קו התפר, הוא אומר, יעבור בין צור­בחר לבית לחם. כששמע שבקמפ דייוויד מוסרים את צור­בחר שלו לערפאת, עשה מעשה. "הלכתי נגד ערפאת ונגד אהוד ברק, מתי שניהם בקמפ דייוויד רוצים לחתום שברק ימסור את ירושלים לערפאת, והלכתי להאג ושלחתי מכתבים לשגריר אמריקה ולקופי ענאן ולמלך עבדאללה ולמובארק ולברק בעצמו, ואמרתי, אנחנו לא כבשים שימסור אותנו ערפאת או ברק וישחקו בנו, ויקחו אותנו למשחטה מתי הם רוצים. אנחנו נחליט במשאל עם מי אנחנו שייכים במדינה הזו".זוהייר היה בכוח 17 ולחם עם ערפאת בלבנון. הוא מתעב אותו ומדבר עליו במלים שאפילו עוזי לנדאו היה סופר עד ארבע לפני השימוש. "אנשים כמו ערפאת והכנופיה שלו, העבר שלהם שחור. ערפאת הוא רוצח. בשביל אני הייתי קרוב אליו אני מכיר אותו אישית. הוא סוחר דם. יש חשד עליו גדול שהוא לא ערבי. הרשות הפלשתינית רשות מושחתת. אין מנהיגים. אתה מדבר עם ערפאת יוצא לך אבו מחמוד, גומר אבו מחמוד יוצא לך אבו ג'יהאד".נשמע קול מואזין. מהיכן? "מכל מקום", אומר פאול. "אולי מצור­בחר". זוהייר מתרעם. "לפעמים אתם שופטים דברים שלא שייכים לנו. זה מג'בל מוכבר. גם בצור­בחר יש מואזין, אבל דיברתי עם האימאם של המסגד, והרמקול בכיוון של ארמון הנציב לא פותחים אותו. מהתחלת החיים שלי אני מאמין, לרצוח ולהילחם זה לא מוביל לדרך שלום. אני מאמין השלום האמיתי תמיד מביאים אותו הקטנים, לא הגדולים. וגם אני למדתי מאבא שלי. הוא מת בגיל 105 ­ לפני שנתיים. שישה יהודים מקיבוץ רמת רחל, בשנת 48', רצו הערבים לרצוח אותם ואבא שלי החביא אותם אצלנו בבית. אלה חפים מפשע. מי שרוצה להילחם, יש חיילים. תיכנס במלחמה חיילים מול חיילים". יש בירושלים הערבית עוד אנשים בדעה שלך? "המוכתרים האחרים חושבים ככה, אבל לא מדברים. אני מן הדקה הראשונה שילמתי מחיר כבד מאוד. שמו את התמונות שלי על עמודי חשמל ברמאללה. אנשים של התנזים שפטו אותי מוות בשביל להפחיד אותי, בשביל שאני אתחרט בהחלטה שלי. בהתחלה הקול שלי לבד. אני עכשיו מייצג 17 אלף תושבים ממזרח ירושלים. יש לי חתימות, אבל מה, לא בגלוי. בסוד. מפחדים מהרשות הפלשתינית. אני היחידי קמתי בגלוי. מתי החלטתי ללכת בדרך הזו לא חשבתי אני אקבל נס קפה עם חלב, ולא חשבתי אני אקבל פרחים. לקחתי בחשבון יירו עלי. לקחתי בחשבון יהרגו אותי. לקחתי בחשבון יחסלו את הילדים שלי והמשפחה שלי. לקחתי בחשבון יצביעו על הילדים שלי בבית הספר כאילו שאני משתף פעולה. אבל תודה לאל יש תמיכה גדולה, הבית שלי פתוח 24 שעות לכל התושבים , יש לי בסיס חזק. באים אצלי יהודים. היה בנימין בן­אליעזר אצלי. היה איוב קרא אצלי. היו חברים מהכנסת. היה אולמרט. היה מיקי לוי. היו הרבה אחראים במדינת ישראל והנציגים של החמולות קיבלו אותם וכיבדו אותם. והכל בשנה האחרונה". ארמון הנציב היא שכונת קו תפר. היחסים הטובים עם צור­בחר אינם מקטינים את תחושות החרדה היום. צור­בחר וג'בל מוכבר קושרות בין בית­לחם העוינת לבין ירושלים, וארמון הנציב בתווך. "כשנכנסנו לשכונה לא היו כבישים", אומר פאול, המכולת הקרובה ביותר היתה בג'בל מוכבר. באו אלי אנשי טלוויזיה ושאלו איך זה לחיות על התפר. לקחתי אותם למכולת ושם היה שולחן ביליארד, ויכולתי לנצח את כל הכפר. כך צילמו אותי, משחק ביליארד בג'בל מוכבר. אני וחברים שלי היינו רצים ג'וגינג דרך צור­בחר ומר אליאס לבית לחם. היום לא אכנס למכולת בג'בל מוכבר, ובטח לא אעשה ג'וגינג".רחוב מאיר נקר הוא קו הגבול של ארמון הנציב. למרות המחסום האוהד והנחוש שהניח שם זוהייר חמדאן נזרקו על בתי הרחוב אבנים ובקבוקי תבערה. מאז האינתיפאדה הראשונה נרצח תושב אחד בשכונה, אירעו מקרי דקירה. הבית השכן לביתו של פאול לדרמן הותקף עשרות פעמים. יוסי הראל, איש נחרץ שהיה שנים רבות יו"ר השכונה, מודה באווירת הפחד המלווה את החיים כאן. ברוב המקרים, הוא אומר, אלה שעשו את הפיגועים לא היו תושבי ג'בל מוכבר או צור­בחר. "מישהו מנסה לעורר את קו התפר הזה". "תמיד הייתי פיסניק", אומר פאול. "בשנות ה­80' היו לנו כמה פגישות יפות עם התושבים של ג'בל מוכבר. גברים עם גברים, נשים עם נשים, נוער עם נוער, עד האינתיפאדה הראשונה. כשפרצה הם ביקשו מאיתנו שנוריד את משמר הגבול מעליהם. איזה כוח יש לנו להוריד מהם את משמר הגבול? אז בזה נפסקו הדיונים איתם. היום הם לוקחים את האוטובוס עד ארמון הנציב, והולכים לרחוב עולי הגרדום. היום לא הייתי מכניס אחד מהם באוטו שלי. למה? זה הפחד".איפה יותר מסוכן, כאן או בגילה?"אתה לא יכול להשוות בכלל", אומר יוסי. "גילה מופגזת מקילומטר, ובינה לבית שממנו מפגיזים מפריד ואדי. אצלנו המרחק הוא בדיוק יריקה. אנחנו רואים אחד את השני בעין. מי יירה עלינו?" הכל יחסי, וכל שכונות קו התפר הירושלמי נפגעו מהאינתיפאדה. גם גילה וארמון הנציב, וגם נווה­יעקב, ופסגת­זאב ורמות. "אנחנו בבעייה", אומר יהודה. "יש הגירה שלילית מהשכונה ויציאה של כוחות חזקים. חבר'ה פוחדים".יוסי אומר, "נקודת מבחן שעוד מעט כולנו נעמוד לפניה היא כביש הטבעת שמוביל מדרך חברון לארמון הנציב וגובל עם צור­בחר. המבחן הוא כמה תושבים יסעו עליו. ככל שיותר תושבים יהיו עליו כך רמת הביטחון שלנו תגדל. אבן אחת או מטען ישתקו אותו".ממרחק נשמע קול יריות על גילה. זוהייר צוחק. "החתימה של ערפאת זה כמו נייר טואלט תוצרת חברון"."מרכז העיר בירושלים הרבה יותר מסוכן מהשכונה שלנו. כשהילדים שלנו יורדים לטייל במדרחוב, הם מסתכנים הרבה יותר", אומר יוסי. "ירושלים איננה מוקד הסכסוך כמו שנוהגים לומר", אומר שוקי. "הסכסוך הוא על כל הארץ. ניסו לייחס את המצב לשטחים, ואז באו הפיגועים בנתניה ובהרצליה ובחדרה ובתל­אביב. מבית צפאפה לא זרקו אבן אחת על ההורים שלי בגילה. הערבים בירושלים מבינים שהחיים שלהם הפכו להיות יותר נורמליים ומסודרים. אם תסתכל בתמונות של צור­בחר מלפני עשרות שנים, תראה חושות ובתים קטנים. היום אתה רואה כאן וילות, התקדמות אדירה ברמת החיים. הם מבינים יפה שהם יכולים רק להפסיד. מי שגורם לבעיות זה ראשי הכנופיות שלא שייכים לאיז ור הזה, והם שמו את המטענים בירושלים. היא חשופה, כי היא פרוצה לכל עבר, וקשה לשמור עליה. כל פיגוע בירושלים מעורר מיד עניין בינלאומי ויעשו פיגועים דווקא כאן".פאול לדרמן היה ונשאר "פיסניק". הוא פוחד, אבל, הוא אומר, "לא קרה לי שום דבר. אני חי עם הפחד שלי. אני לא מאמין שהחלום נגמר. בטח כשאני פוגש אנשים כמו זוהייר חמדאן. אני מקווה שהוא לא חריג, הוא חי ואני שומר אותו על כל ישראל". "אני מרגיש שהשלום שהאמנתי בו מאוד חזק מאוד רחוק היום", אומר יהודה. "כשאוסלו נולד היה לי אור בקצה המנהרה. באמת האמנתי שהנוסחאות החדשות מבוססות על האינטרס של שני הצדדים. האינתיפאדה האחרונה הביאו אותי לחשוב שהחלום הזה ל­10­20 השנים הבאות נגוז. השלום בעיני רחוק מאוד"."לא בחרתי לברק", אומר יוסי, "אבל אני שמח שניתנה לו ההזדמנות לחשוף את פרצופו האמיתי של שלטון הרשות. העולם עוד לא נפקחו עיניו, אבל לפחות הישראלים מבינים שאין על מה לדבר כרגע, הם לא רוצים שלום. הדור הבא שלהם מחכה להיכנס, והדור הבא יביא את השלום".זוהייר מקנח שוב בהצהרה מן הזן הליברמני. "לפי דעתי על כנסת ישראל לומר שאוסלו מת, להוציא תעו דת פטירה, וחייבים להעמיד את שמעון פרס לדין, ולחקור אותם כי לדעתי הם פושעים. וערפאת הוא יותר פושע, ולא חדש בסחר הדם שלו. הוא רוצה לעשות כאן כמו לבנון וכמו עמאן וכמו סוריה. הוא לא מוסמך להיות מנהיג ולא מוסמך לחתום על הסכמי שלום. ישראל חייבת עם ירדן להוציא גוף באיזור והוא ישלוט והוא יחתום הסכם שלום אמיתי, לא עם פושעים ומושחתים". הוא מתכוון למשהו כמו אגודות הכפרים, מסבירים לי, וזוהייר מנענע בראשו, ומצית סיגריה אחרונה. שכנות טובה, גדר גבוהה מול קו התפר ההזוי העובר בין צור­בחר וארמון הנציב ניצב קו התפר הפרוץ והמועד לפורענות, ההולך לאורך דמות הפרופיל של הקו הירוק, גבול הגדה המערבית. אין כמעט גדר על הגבול הזה, כידוע, ובצד השני אין מוכתר נחוש החוסם את הדרכים. כבר שנים זורמים במעבר הזה בין שטחי איי ובי וסי אל העורף הישראלי מחבלים וסייעניהם, חומרי נפץ, פורצים וגנבים, וכמובן, "שב"חים" בהמוניהם. לבנון הולידה תנועות מחאה, אינתיפאדת אל­אקצה הולידה תנועת מיגננה עממית. כמו בלבנון גם תנועת המיגננה הזו מציעה את הרעיון הפשוט שגם הגנרלים וגם הפוליטיקאים דוחים בשיקולים שאינם עומדים מול פשטות הרעיון. גדר הפרדה. גבול דה­פקטו.יש גדרות. יש גדר בדרום. הגדר עם רצועת עזה. בגדול, כמו שאומרים, היא עובדת. כמעט אין יוצא ואין בא בלי רישיון, ועל מתאבד עזתי להיפרד קודם כל מעירו ולהתיישב בג'נין לפני שייצא לג'יהאד שלו.יש גדרות גם באיזור הפרוץ מכולם, השרון, שממנו יצאה השנה התנועה "גדר לחיים". אלה גדרות נקודתיות. יש חומה מתוקשרת בין מתן לחבלה, ויש גדר מסודרת, מקיפה, סביב צור יגאל, עם כביש מערכת והתרעות חשמליות. מהצד השני של הגדר אין יישוב ערבי, ועל קו האופק מנצנצת בלילות התנחלות צופים, ובכל זאת קצת קשה להביא את החבורה מצור יגאל לצילום ליד הגדר. 400 מטר מזרחה משם, הקו הירוק. כרם הזיתים מעבר לגדר שייך לפלשתיני. גם כמה חממות. כמה פעמים היו יריות מעבר לגדר. בל"ג בעומד נורה מטח מהחממות, המטח פגע בכמה בתים, הם פונו לתקופה קצרה. צה"ל הזהיר את בעלי החממות והמטעים, ומאז האיזור שקט. אין גם גניבות ופריצות.יעל ניצן לא רגועה. "מפריע לי מאוד שיש שם רעב בקלקיליה. אני רואה את הילדים בני 12 או 13 נוסעים עם העגלות ואוספים את העשבים וחוצים את הכביש, והלב כואב, כי אתה יודע שאין להם אוכל. אנחנו יכולים לעצום את העיניים עד מחר, אבל הם מתים מרעב".בכוכב­יאיר הסמוכה, האח הבוגר והזחוח של צור יגאל, אין גדר. "הם לא מעוניינים להקים גדר בדיוק מאותה סיבה שממשלת ישראל לא מעוניינת להקים גדר", אומרת ליאורה דרורי. "בכוכב­יאיר התחילו להקים גדר לפני כמה שנים, וחבורה עם כוח פוליטי עתרה לבג"ץ והפסיקו את בניית הגדר כדי לא לקבוע מיתחם ברור ליישוב. שם נכנסים לבתים, גונבים. גם אנחנו סבלנו בשנתיים הראשונות של צור יגאל סבל רב. בשנתיי ם האחרונות, מאז שיש גדר סגורה עם מסלעות גדולות מסביב, אנחנו לא סובלים בכלל מגניבות. ללמדך שהגדר היא הפתרון הכי מעשי והכי נכון, וכבר מזמן אמרו ששכנות טובה מתבטאת בגדר גבוהה".ליאורה היא אחת המנהיגות של תנועת גדר ההפרדה. "אחת המטרות שלי היא לנסות לשכנע את יונתן רימון, יו"ר הוועד בכוכב­יאיר, לבוא למפגשים ולשמוע, והוא לא מוכן לבוא. הוא טוען שכל הסיפור הוא פוליטי ומי שעומד מאחוריו הוא חיים רמון, אבל זה לא נכון, רמון לא קשור, ובכלל, רימון בעצמו איש ליכוד".ומה חושבים בצור יגאל על הקמפיין של ליאורה? אני שואל.שתיקה."אני לא חושב שאני מבין מספיק בשביל להביע דעה", אומר איתיאל אפרת, שהוא מג"ד במילואים, באיזור שהוא מכנה קו התפר הדרומי. "אני לא חושב שליאורה מבינה מספיק בשביל להביע דעה. בשביל זה יש אנשים ביטחוניסטים והם צריכים להחליט. אם יחשבו שגדר זה פתרון, יעשו גדר".ליאורה אומרת, "ביציאה מלבנון, הביטחוניסטים אמרו שזה בטוח לצאת מלבנון? העם החליט, כי זו היתה מלחמה של ארבע נשים שהרימו עם שלם". איתיאל תוקף בחזרה. "יש אסכולה שאומרת שבגלל לבנון יש לנו אינתיפאדה. אני מאמין שהפלשתינים למדו שבלבנון זה הצליח, יצאנו עם זנב בין הרגליים. פה נהרגו הרבה יותר אנשים מאלה שנהרגו 20 שנה בלבנון". ליאורה כועסת. "מה אתם חושבים, שגדר זה משהו שלא נכון לעשות? רק לידינו יש בודקה עם חיילים, ומאה מטר לידם עוברים החבר'ה כבשלהם. איזו מדינה ריבונית יכולה לאפשר את זה?""קו התפר לא נגמר בשלושה חיילים שיושבים בבודקה", אומר איתיאל.גם בצור יגאל נשברה באחת מסכת יחסים שלמה עם הכפר הקרוב מאוד, טירה. הם מודים שבטירה כמעט ולא היו "מהומות", ולא נחסמו צירים, ובכל זאת השבר הישראלי בין ערבים ליהודים הפך בשנה הזו למציאות דרמטית. איריס ואיתיאל שכרו מטפלת ערביה מטירה לילדיהם. "כשהגיעה להתראיין לעבודה מצאה חן בעינינו, עבדה כמה חודשים ובאה האינתיפאדה. היתה התלבטות קשה אם להשאיר אותה. יום אחד צלצלתי הביתה, ולא היתה תשובה, ועברו לי בראש תסריטי זוועה על מה שקרה לילדה, ואולי יש למטפלת אח מטורף שייקח את המפתח ויעשה משהו. אחרי שלושה שבועות הרגשנו שליבוי היצרים מתלהט, והחלטנו להפסיק את ההתקשרות".ליאורה אומרת שאנשי טירה הסבירו לה שהכל התחיל מהשבאבניקים מהשטחים. "הם גם שלחו לנו מכתב לעיתון המקומי שלנו, לבקש מאיתנו לחזור לקנות ולבקר אצלם, כי זה לא היה מכוון אלינו. אנשים שם פשטו את הרגל"."אנחנו אולי לא הולכים לטירה", אומרת יעל ניצן, "אבל טירה באה אלינו. אנחנו מוקפים. במרכז ספיר כל הקופאיות הולכות עם רעלה, באייס קנה ובנה כולם ערבים. הם אוכלים בבורגר ראנץ', הם משולבים בחיים שלנו".רן ריפא מספר איך לפני תחילת האינתיפאדה טיפל במכוניתו באופן קבוע במוסך בטירה. "לפני שבועיים הייתי צריך להכניס את המכונית לטיפול 10,000 והתלבטתי אם לחזור לשם כמו לפני האינתיפאדה או להיכנס לקיבוץ אייל כמו שאני עושה בשנה האחרונה, ואז בא הרצח של איש המודיעין בכפר נעלין, וזה מחלחל. הפחד מחלחל. מי ערב לי שאם אלך לשם לא יתקעו בי כדור? בהחלט המשכתי להכניס את המכונית לקיבוץ אייל".כולם פוחדים. היהודי פוחד מן הערבי, הערבי פוחד מן היהודי. ליאורה אומרת, "דיברתי עם הבחורה של הקונדיטוריה בפינה בטירה. ב­11 בלילה מלא ילדים ואנשים. שאלתי מה קורה והיא אומרת, אנשים הפסיקו ללכת לקניון ערים אז באים ומבלים את הלילות בטירה. הם פוחדים מהתנכלויות של שבאבניקים ישראלים". גיל פנר, חבר בוועד ה יישוב, יו"ר האירגון הארצי של עובדי הקרן הקיימת, נזכר בערגה איך בשיא הכעס והאכזבה התארגנו ראשי הרשות באיזור והציבו סוכת התפייסות בכניסה לטירה, כפר­סבא וצור יגאל. ליאורה כועסת. "זה היה אקט מלאכותי לתקשורת. זו היתה אידיליה ומאחורי זה כל הזמן שמענו ריחשושים. בעיני זה היה ציני להראות שהכל חוזר לקדמותו כאשר שורפים את תחנת הדלק בצומת אום אל­פאחם, וכולנו יושבים ושותים קפה בסוכת השלום. הכל צביעות. אנחנו לא מתייחסים אליהם כמו אל אחים שלנו. אנחנו חושדים בהם. תמיד נתנו להם תקציבים יותר נמוכים".ואחרי כל זה, המלחמה אינה מתרחשת בצור יגאל, וגם לא בטירה. היא מתרחשת קרוב מאוד לשם, בקלקיליה, בטול כרם, בכפרים, במחסומים. מנהלים אותה מן הצד הישראלי חיילים, טייסים, צלפים, טנקיסטים. קרוב כל כך אבל רחוק, גם מן העין וגם מן הלב. אם יש תהליך שהתרחש בשנה הזו במהירות וביסודיות הוא תהליך ההכחשה. המלחמה הזו מטרידה, אך היא לא התנחלה במוחות ובמחזור הדם. במלחמה הזו מככבים הלשונאים של צה"ל שהצליחו לשוות לה מראית עין של מלחמה מנוסחת, הגיונית, שבה מטילים "כתר נושם", ומבצעים "סיכול ממוקד". הישראלים במרבית שטחי המדינה אינם מוטרדים מהמלחמה אלא רק מהאפשרות שתגיע אליהם. יותר משהיא כרוכה בסבל היא כרוכה במעין מועקה, בזכרונות עמומים על העבר שבו ביקרנו ברמאללה בלי חשש לינץ' ונסענו בכביש אלון ובכביש המנהרות. "השנה הזו היא חלום רע", אומר גיל. "האור בקצה המנהרה, החלום, הכל התנפץ. וראינו את האור. בכל יום בבוקר, כשנסעתי לעבודה, הייתי חוצה את קלקיליה, כי לא רציתי לעמוד בפקק והשוטר הפלשתיני היה מכוון את התנועה. והרחובות של קלקיליה, שלא כמו בשנים הקשות של האינתיפאדה הראשונה, היו רחובות נקיים. היה נעים לעבור שם. היתה הרגשה טובה שהנה עשינו נכון, שאוסלו היה מהלך נכון, שהם קיבלו את הנשק ושומרים על סדר ונקיון". אסף ניצן אומר, "כשמדברים על חלום שנגמר ועל שבר של החלום, זה סופי. אני לא מרגיש ככה. זו רק הפסקה קלה בחלום, ואם תנסו להיזכר בהיסטוריה, גם בימי האופוריה של אהוד ברק היו דו"חות מודיעין שזה לא ייגמר לפני בום אחד גדול נוסף, והנה הוא הגיע. הבום ייגמר, והחלום יחזור, ויהיה ורוד, ויהיה אחלה".אסף לא שינה את עמדות היסוד שלו. גם לא פאול לדרמן, ולא איבתיסאם מחמיד, ולא יוסי הראל, ולא שאול גו לדשטיין. כל אדם מביא אל הזמן הקשה הזה את הצידה שציידו אותו בה כל חייו. הציבור הפך "ימני" יותר על פני השטח, בתנועת הגלים הנעה בין פיגוע להפסקת אש. אבל אם יגישו לו מחר אוסלו משופרת ומוסכמת תחת הלם הפיגוע במגדלי התאומים, יקנה גם אותה. איש אינו יודע מה בעצם יש לעשות מחר, לא המנהיגים ולא "הציבור". תשס"א לא היתה שנה של גיבוש עמדות מוצקות, אלא שנה של רגשות. מבוכה. כעס. סולידריות. חמלה. חרדה. פחד. בראש וראשונה פחד.