מוות נטול רייטינג / יעל פז- מלמד הרוגים שלא כתוצאה מפיגוע אינם נחשבים אצלנו יעל פז­מלמד 11/10/01 לחץ ציבורי, בעיקר מצד התקשורת, הוא שהביא את את ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים להכריז על היום (חמישי) כיום אבל לאומי לציון שבעה ימים לאסון התרסקות המטוס בים השחור. אותו לחץ ציבורי ותקשורתי הוא שהביא את הכנסת לכנס היום את הכנסת לישיבת אבל מיוחדת. אלמלא אותו לחץ היו החיים זורמים במסלולם הרגיל, ועשרות האנשים ששוכבים היום בקרקעית הים השחור היו נשכחים, כלא היו. לא מפני שהם עולים חדשים, שמדברים על כאבם הנורא בעברית רצוצה או ברוסית שוטפת. גם לא מפני שמדובר על טיסה של חברה זרה, אל יעד בלתי אטרקטיבי. נובוסיבירסק זה לא ניו­יורק או פריז. זה סתם מקום ברוסיה, שסתם אנשים חסרי שורשים וחסרי קשרים טסו לשם, סתם כדי לבקר את בני משפחתם. החמור מכל, מבחינתם של הקורבנות ושל בני משפחותיהם שנותרו יתומים ואלמנות ואלמנים, היא העובדה שיקיריהם לא נהרגו בפעולת טרור. הטיל האוקראיני פגע בהם בטעות. מכאן שאין זה מוות הרואי, אלא סתם מוות כתוצאה מטעות אנוש. ממוות שכזה לא עושים ענין בארץ שלנו. באקלים שהשתרר כאן בשנים האחרונות, והוא הולך ומכה שורש כמו יבלית, יש מוות, ויש מוות. יש דם ויש דם. מוות ב מלחמות או בפיגועי טרור הוא כזה שמן הראוי לעצור בעקבותיו את מהלך החיים השוטף, ולשאת נאומים חוצבי להבות של פוליטיקאים משופשפים שיודעים בדיוק מהי הבטן הרכה של הציבור. על סתם מוות הם לא מבזבזים את התחמושת הזו.האם שמעתם אי­פעם איש ציבור שמתיצב אל מול פני האומה ומדבר בלהט ובמילים השמורות לימי אבל, על מותם של אזרחים בתאונת דרכים, למשל? באותו יום ממש יכולים ליהרג שלושה אנשים בפיגוע טרור באחת מן הערים, ושישה אנשים בתאונות דרכים. הרוגי התאונות לא יוזכרו בכלל. מוות בתאונת דרכים נתפש אצלנו כחלק ממהלך החיים. אין מה לעשות. כמו שיש סרטן ומחלות לב, כך יש תאונות דרכים. גם מוות כתוצאה מאלימות של אזרחים יהודים אחד כלפי השני, הוא ענין של שיגרה. אז דוקרים פה והורגים במכות שם. ככה זה. מה כבר אפשר להגיד על זה. אלא אם מדובר באלימות של ערבים כלפי יהודים. זה כבר הופך את הסיפור לענין לאומי, ומצדיק שליחת הודעות דחופות של דוברים נמרצים לביפרים של העתונאים, עם מילים ומשפטים השמורים רק לאירועים מן הסוג הזה. זה כבר מתקרב לרמת המוות ההירואי.זילות חיי האדם שהתפתחה אצלנו, אלא אם כן מדובר על חיי אדם שקופחו בידי אויבינו, היא שבאה לביטוי קיצוני בתגובה הראשונית לאסון הנורא בים השחור. בתל­אביב רקדו עשרות אלפים במצעד האהבה, הטלוויזיה והרדיו המשיכו את שידוריהם כאילו לא איבדו זה עתה עשרות אנשים את חייהם. זה לא היה קורה אילו היה מוכח שמדובר בפיגוע. או אז כבר היה הכל נעצר. ראש עיריית תל­אביב לא היה מעז לחלום אפילו על עריכת מסע האהבה בחוצות העיר. הרדיו היה משדר שירים נוגים, והטלוויזיה היתה מכנסת פאנלים של פוליטיקאים ואחרים, כדי לדון במשמעויות הלאומיות של הפיגוע. אותה זילות חיי אדם באה גם לביטוי ביחס של התקשורת אל הרוגים פלסטינים. אם המת איננו יהודי ואיננו מן הצד שלנו, חייו ומותו נחשבים כקליפת השום. כך, למשל, שודרו ברדיו באחד מימי השבוע שעבר מהדורות חדשות לפיהן בהתנגשיות האלימות בין צה"ל לפלשתינים לא היו נפגעים. רק אחרי מספר ידיעות, כמעט כבדרך אגב, סיפרו כי לצד הפלשתיני היו 19 הרוגים. אבל הם פלשתינים ולכן מותם אינו נחשב. הם אינם בני אדם.התקשורת, הכתובה בעיקר, היא שהביאה את הפוליטקאים להפוך את אסון המטוס לענין לאומי. אותה התקשורת היא שחייבת ללחוץ עליהם להפוך גם את הרוגי תאונות הדרכים לענין לאומי. עד שהם לא ישתכנעו שיש גם למוות הזה רייטינג, למרות שאיננו הרואי, הם לא יקדמו אותו מתחתית סולם העדיפויות, למקום קצת יותר מכובד.