יומן מעריב הצתה מאוחרת אברהם תירוש 12/10/01 אתמול ניסתה מדינת ישראל לכפר במשהו ובמאוחר על חטא ההתייחסות המרוחקת והלא­ראויה לאסון המטוס בים השחור, שבו נספו עשרות ישראלים שעלו מחבר העמים, ועל המסר המתנכר שעלה ממנה כלפי העלייה הזאת. יום אבל לאומי, הרכנת דגלים וישיבת אבל של הכנסת, שהרבה נאומים נמלצים ומילים גבוהות הושמעו בה, חלקם, כרגיל, מול מליאה כמעט ריקה.תמיד היינו חזקים, בעיקר מנהיגינו, בדיבורים על חשיבות העלייה לישראל ועל תרומתה הרבה למדינה, אבל גם לא כל כך אהבנו את העולים. זה היה גורל כל העליות וגם של "העליה הרוסית", שהיא הגדולה, מספרית, מכולן. אם גם אחרי האסון האיום נישאר עם דיבורים בלבד, נוגעים­ללב ככל שיהיו ­ לא עשינו דבר.גם כשגואה ההזדהות עם העולים, כמו בימים אלה, צריך לזכור שהמצב בשטח רחוק מלהיות תקין. יש בישראל שתי חברות שתהום ביניהן ­ ותיקים מזה, וכמיליון עולים מחבר העמים מזה. מכך בעיקר נבעה התגובה הצוננת של הממשלה והחברה בישראל ביום ההתרסקות.הקליטה הפיסית של העולים האלה טובה יחסית. בצה"ל ניכר חלקם, לצערנו אף בין הנופלים, כמו גם בין נפגעי הטרור. אבל מבחינה חברתית, תרבותית ומנטלית הם עם אחר כמעט. חיים בגיטאות משלהם. זהו מצב הדורש שינוי. זו משימה קשה ותהליך ארוך, התובעים קודם כל לב פתוח הן מצד המימסד והן מצד החברה.זה אינו תפקיד שאפשר להטיל אותו רק על הממשלה. היא צריכה לספק את המשאבים לקליטה, ופקידיה חייבים לטפל בבעיות העולים בהבנה וברצון טוב. אבל בכל הנוגע לקירוב לבבות ולשילוב חברתי בין הוותיקים לעולים, יש תפקיד לכל אזרח משני הצדדים (גם אצל חלק מהעולים קיימת מגמת התבדלות). יש, למשל, המון פורומים ומפגשים להידברות בין דתיים וחילוניים. זה באופנה עכשיו. מדוע שלא יהיו כאלה גם לקירוב עולים וותיקים?אסון המטוס הטיח בפנינו באופן קיצוני וכואב את בעיית יחסי העולים והחברה הישראלית. אם הוא גם יתרום משהו לפתרונה, תהיה בכך נחמה פורתא.