כשראיתי את התמונה שלו קפאתי. הרגשתי כאילו זה קרה אתמול מפגש מרגש שנערך קץ לסיוטי הלילה של אילן חביב ואיפשר לו סוף- סוף להעביר למשפחתו של רב- סרן מני בן צור ז"ל את דבריו האחרונים חן קוטס­בר 22/10/01 רק 19 שנה אחרי שהיה בכוח שניסה לחלץ את רב­סרן מנחם (מני) בן צור ז"ל מן התופת בלבנון, ב­1982, פגש אילן חביב את הוריו ואחיו של בן צור. בבית הוריו של מני בתל מונד הוא סיפר להם על הדקות האחרונות של בנם, על המסר שביקש להעביר. "סיפרתי להם שהוא אמר שהוא אוהב אותם", אומר עכשיו חביב. "רק על אהבה הוא דיבר, על אהבה ומשפחה. עד שמת. אמרתי להם: הוא מת שלם, כמו פרח, הילד שלכם. הפנים שלו היו שלמות. הן לא נפגעו. הוא רק אמר שהוא אוהב אתכם. כל הזמן דיבר על אהבה".התנצלת שבאת רק אחרי 19 שנה?"רציתי לבקש סליחה, אבל הם לא כעסו עלי. הם חיבקו ונישקו אותי, כאילו עכשיו נגמרה המלחמה".שנים ארוכות חיכה אילן חביב לרגע הזה. היו לו מספר פרטים מזהים על בן צור ז"ל, אבל את שמו לא ידע. הודות לתוכניתו של מני פאר בערוץ הראשון הצליח, בחודש אוגוסט האחרון, לגלות כי החייל שלידו שהה ברגעיו האחרונים היה בעצם קצין בדרגת רב סרן, מנחם (מני) בן צור מתל מונד, נשוי ואב לשתיים. פאר אף הפגיש באולפן את חביב עם רעייתו של בן צור, מיכל, ושתי בנותיו. אחר­כך החליט חביב, ביוזמתו, לנסוע לבית המשפחה בתל מונד, לבקר א ת הורי החייל שכמעט גסס בין ידיו והותיר בידו פיקדון: מסר לבני משפחתו שבבית."19 שנה חלמתי על מני", אומר חביב. "ראיתי את פניו. שמעתי אותו אומר לי: 'אילן, אתה לא בסדר, לא העברת את המסר שרציתי שתעביר, לא הלכת למשפחה שלי'. בכל פעם מחדש הייתי מתעורר וצועק: הוא חי! הרגשתי אשמה. ידעתי שאני חייב למצוא את המשפחה של הבחור ולהגיד להם: הוא ביקש למסור שהוא אוהב אתכם".ועכשיו, מרגע שהעברת את המסר?"יש לי הקלה. סוף­סוף אני יכול לישון". רגשי אשמה אילן חביב, בן 45, נולד וגדל במושב ארבל בצפון ועד היום הוא מתגורר שם, בן למשפחה חמה, אידיאליסטית. אחד מבין חמישה ילדים. את שירותו הצבאי הסדיר עשה כלוחם בצנחנים. מלחמת לבנון, בקיץ 82, תפסה אותו כשעבד כמורה לחינוך גופני וכסגן מנהל קבלה במלון בטבריה. "אפילו לא חלמתי שמדובר במלחמה כשגויסתי", הוא מספר. "בארבעת הימים הראשונים הרגשתי בכלל כמו בטיול. נסענו שעות בתוך לבנון, הנופים היו מרהיבים, לא ירינו אף ירייה".אלא שאז הגיע כוח צנחני המילואים שבו שירת אילן לכפר עין זחלתה. "שם", הוא אומר, "היה גיהנום. לידי נהרגו ונפצעו עוד ועוד חברים. זה היה מפחיד. אני זוכר שחשבתי כל הזמן מה יהיה אם יקרה לי משהו, מה יהיה עם ההורים, עם האחים שלי".לאחר הקרב בעין זחלתה התמקמו כוחות צה"ל, צנחנים ואחרים, בפאתי הכפר מצד אחד. בצד השני היו כוחות קומנדו סוריים. השעות, מספר חביב, היו השעות שלפני הפסקת האש. טנק ישראלי חסם את הכביש שהוביל לתוך הכפר. מסיבה לא ברורה הוזז הטנק. כך קרה שג'יפ ובו שני קציני צה"ל עבר את הכביש ונסע פנימה, לתוך עין זחלתה, בכיוון הסורים. "ברגע שהג'יפ נכנס החלו כוחות קומנד ו סוריים לירות. הקצינים נכנסו כנראה לתוך אחד הבתים, לתפוס מחסה ולהילחם משם. דורון רובין, שפיקד על הגיזרה, נכנס מיד לשטח עם אחד ממפקדי הגדודים. אחרי כמה דקות מפקד הגדוד חזר אלינו והודיע שרובין נשאר בכפר, מנסה להציל את הקצינים".המשימה עכשיו היתה לאתר את רובין ולשולפו החוצה. עופר חקלאי, גם הוא בן ארבל, שבתחילת המלחמה היה סגן מפקד הפלוגה שבה לחם חביב, ביקש מתנדבים שייכנסו איתו ועם מפקד הגדוד לכפר. חביב התנדב, עם עוד 14 לוחמים אחרים. "חקלאי, בן משק, היה מבחינתי קיר בטון", הוא אומר. "היה לילה, חושך. מתי מפחד. התחלנו ללכת, ואז ראינו מרחוק הר אדם. זה היה רובין. התקרבנו אליו והוא אמר: 'יש לכם מזל שנגמרה לי התחמושת, אחרת הייתי מחסל את כולכם'".הכוח חזר לנקודת המפגש, שם הסביר רובין היכן נמצאים הקצינים. שוב התארגן הכוח, בפיקודו של חקלאי, ושוב התנדב חביב. "הלכנו ברגל, כ­500 מטר. כל הדרך היתה מלאה בגופות אנשי קומנדו סוריים. פתאום שמענו מין בכי של חיילים. היה שם בית ומרפסת, שעליה שכבו שני חיילים. הקצינים שחיפשנו. אחד מהם שכב על הגב. השני שכב כשראשו מונח על בטן החייל הראשון. הוא ה יה חי. הוא דיבר. היום אני יודע שזה היה בן צור. רב­סרן בחיל תחזוקה. יפה תואר. הוא והבחור השני היו פגועי בטן. גופם היה שלם, אבל החולצה ספוגה בדם. לי ולחייל נוסף היתה אלונקה על הגב. את בן צור, עדיין חי, שמנו על האלונקה הזאת והתחלנו לחזור לנקודת הכינוס".אלה היו הדקות האחרונות בחייו של בן צור. אלה היו גם הדקות שהשפיעו על חייו של חביב בהמשך. "גם כשלא סחבתי את האלונקה הקפדתי ללכת ליד הראש של מני", הוא מספר. "אני זוכר שהוא אמר: 'אני רוצה שיידעו שאהבתי את אשתי, את הבנות שלי, את אמא ואבא, את המשפחה'. כל הדרך חזרה לגדוד, 500 מטר, הוא דיבר על המשפחה. הייתי משוכנע שהוא לא הולך למות. אמרתי לו: מה אתה מדבר כאילו אתה הולך למות? אתה תחיה, יהיה בסדר".לא קלטת שהוא פצוע אנוש?"לא. רק אחר­כך הבנתי שהוא ידע שאלה הרגעים האחרונים שלו".הכוח הגיע לגדוד עם בן צור הפצוע. "ברגע שהנחנו את האלונקה שלו הגיע רופא", מספר חביב. "הרופא מישש את הדופק שלו ואמר: 'הוא חלל'. נכנסתי להיסטריה. התחלתי לצעוק: הוא חי! תנסו להנשים אותו! לא הבנתי איך בן אדם שהיה חי דקה קודם מת פתאום. הרופא ניסה להנשים אותו, אבל זה לא עזר. מני נפטר".אילן סיים את שירות המילואים וחזר הביתה. זמן קצר אחר­כך, עוד באותו קיץ, התגייס שוב למילואים בלבנון. הפעם, במהלך פעילות מבצעית, נפצע ברגלו ובמשך חצי שנה היה מאושפז בבית­חולים. הוא חדל לעסוק בהוראת ספורט והתמקד במלונאות, אבל מני בן צור, אז חייל אלמוני ללא שם מבחינתו, לא הרפה ממנו. "זה שב ועלה כל הזמן", הוא אומר. "הפנים שלו, הדברים שאמר".למה לא חיפשת את המשפחה שלו כדי להעביר להם את המסר?"בהתחלה המלחמה עוד היתה טראומה מבחינתי. ראיתי אנשים שהיו קרובים אלי נהרגים, נפצעים. הייתי צריך להתמודד עם זה. לא היו לי כוחות להתחיל לחפש את המשפחה של מני, שאפילו את שמו לא ידעתי אז".השנים חלפו, אבל בראשו של אילן חביב זכרון המלחמה ההיא לא התקהה. הוא התחתן עם מיכל ונולדו להם חמישה ילדים, התקדם בסולם הדרגות בתחום המלונאות והיום הוא מנכ"ל מלון הר תבור. אבל המסר שהפקיד בידיו מני בן צור המשיך לרדוף אותו. "לפחות פעם בחודש חלמתי עליו", הוא מספר. "הייתי מתעורר כמו מסיוט. הייתי חולם את הקרב ורואה את הפנים הרחבים, היפים, של מני. בקושי ישנתי בלילות. הייתי נרדם מאוח ר, מתעורר באמצע הלילה. כל צורת החיים שלי נפגעה. כשהייתי מדבר על זה הייתי בוכה. כמה שניסיתי להתנתק, לא הצלחתי. מני, המלחמה, הקרב ­ כל אלה חזרו ובאו. אשתי הציעה שאלך לטיפול, אבל ידעתי שזה לא הפתרון. אמרתי: אני בטוח שכל זה קורה בגלל שלא העברתי את המסר. הרגשתי אשם, רדוף".למה, בעצם, הרי לא ידעת מיהו."נכון, אבל הרגשתי שאני חייב לחפש. ידעתי שהיה במלחמה בן אדם שביקש ממני להעביר להורים שלו, לילדות, לאשתו, מסר שהוא אוהב אותם, ואני לא עשיתי את זה. זה חטא. אני יודע מה זה בשביל משפחה שכולה לקבל ידיעה כזאת, שהיקר להם מכל שלח להם מלים של אהבה רגע לפני שמת. אבינועם פרץ ז"ל, שאמור היה להיות גיסי, נרצח בגבעה הצרפתית בידי מחבל. בכל פעם שאמא של אבינועם היתה אומרת: 'מעניין מה אבינועם אמר ברגעים האחרונים שלו', אני הייתי מתכווץ. ידעתי שיש אמא אחת בארץ הזאת שרוצה לדעת מה הבן שלה דיבר לפני שמת ואני יכול לענות לה על זה, ואני לא עושה את זה. אני לא הופך כל אבן כדי למצוא את האמא הזאת ולהגיד לה: הבן שלך אמר שהוא אוהב אותך, ואת האשה שלו ואת הילדות".פעם אחת ניסה חביב לאתר את שמו של הבחור שסחב באלונקה. כשעבד באחד המלונות בארץ הגיע לשם אורי אור, אז חבר כנסת. הוא סיפר לו את הסיפור ואור הבטיח לנסות לקשר בינו לבין דורון רובין, שאולי יזכור פרטים, וביקש מחביב ליצור איתו קשר בכנסת. "בסופו של דבר ניסיתי להתקשר לאורי אור בכנסת ולא הצלחתי לתפוס אותו", אומר עכשיו חביב, מה שנשמע יותר כתירוץ. "גם לרובין לא הצלחתי להגיע, ושוב הפסקתי לחפש".נדמה שהיה שם משהו יותר עמוק מאשר לא להצליח לאתר את דורון רובין."כן. 19 שנה להגיד שלא הצלחתי לתפוס את רובין זה באמת תירוץ. אני חושב שהיה לי פחד שלא אדע איך להתמודד עם המשפחה. חששתי שיכעסו, שיגידו 'למה חיכית עד עכשיו'".באחרונה החליט חביב לפנות למני פאר בבקשה שיעזור לו. במסגרת תוכניתו מרבה פאר להפגיש בין אנשים שלא נפגשו מעולם, או שחלפו שנים מאז שנפגשו לאחרונה. הוא סיפר לפאר את כל הפרטים שהיו ידועים לו: תאריך הקרב, העובדה שמדובר בקצין בדרגת רב­סרן שהיה נשוי ואב לשתי בנות קטנות ופרטים אחרים. "אמרתי למני פאר: אני רוצה שהאבן הזאת תרד לי מהלב. אני רוצה למלא את המחויבות שלי".מני פאר אכן הצליח לאתר את מיכל בן צור, רעייתו של מני בן צור ז"ל, ואת שתי בנותיהם. הוא הודיע על כך לחביב, אבל סירב לגלות לו במה מדובר. הוא גם לא סיפר לו אם יזכה לפגוש את רעייתו של אותו קצין באולפן."בלילה שלפני השידור לא ישנתי", מספר חביב. "הייתי בלחץ. הרגשתי כאילו אני בחדר לידה. מחכה".באולפן, בשידור חי, הוא פגש את מיכל בן צור ושתי בנותיה. גם שמו של הקצין האלמוני שאותו ליווה עד מותו, התברר לו. "נורא התרגשתי, במיוחד כשראיתי את הבנות. היו לי דמעות בעיניים", אומר חביב. "ידעתי שאני צריך להתנצל בפניהן, אבל קודם כל רציתי להגיד להן מה שמני, אבא שלהן, אמר. שהוא אוהב אותן, אוהב מאוד".פתאום ראית גם תמונה שלו."כן, וקפאתי. הרגשתי כאילו הכל קרה אתמול".לאחר השידור, מאחורי הקלעים, נפגשו מיכל בן צור ואילן חביב ופרצו בבכי. לשניהם, מסתבר, יש יום הולדת באותו היום. גם לרעייתו של אילן קוראים מיכל. "התחבקנו", הוא מספר, "גם עם הבנות. ביום השידור, ב­2 בלילה, התקשר אלי גם אחיו של מני ז"ל ולמחרת נפגשתי גם איתו. פרצתי בבכי נורא. לא יכולתי להחזיק מעמד. חשבתי: הנה, אני פוגש בשר מבשרו של מני, משהו ממנו. אחיו". תמונה זהה מיכל בן צור חיה כיום עם בן זוגה זה 11 שנה. המפגש עם אילן היה לא קל בשבילה. גם החשיפה. הזמן כמו עצר מלכת ושוב מצאה עצמה אבלה כמו אז. ימים אחדים לאחר מכן, כשביקשתי ממנה לספר על הפגישה עם אילן חביב, היא סירבה. קשה לה מדי, אמרה. רחוק מעין התקשורת היא מבקשת לשמור על קשר עם חביב, וגם עם משפחתו. מיד לאחר התוכנית היא בילתה יחד עם בן זוגה ואחת מבנותיה סופשבוע במלון הר התבור, שאותו מנהל חביב. בסוף אותה שבת הם אכלו בביתו ארוחת ערב. על מה שהיה שם במלחמה ההיא, לפני 19 שנה, מיעטו לדבר."העדפתי לא לדבר על זה יותר", אומר חביב. "לבנת, הבת הקטנה, רצתה בכל זאת לשאול אותי כמה שאלות. היא רצתה לדעת מתי אבא שלה נפצע, כמה זמן לקח עד שהגענו. בכלל, אני חושב שההקלה הכי גדולה שלי היא דווקא מכיוון הבנות של מני. להן הייתי חייב הכי הרבה. הן היו כמעט תינוקות כשזה קרה, הן לא זוכרות את אבא אומר להן 'אני אוהב אותך'. הייתי חייב להעביר להן את זה".שבוע אחר­כך נסע אילן חביב גם לבית הוריו של מני ז"ל. שוב ושוב שאלה שרה בן צור מתי נפצע בנה וכמה זמן אחר כך מת. אילן אמר שהוא לא יודע. אחר­כך אזר עוז וב יקש מאחיו של מני שיתנו לו תמונה של אחיהם המת. תמונה גדולה, זהה לזו שמופיעה כבר 19 שנה בחלומותיו.בערב נסע הביתה, לארבל. מאז שפגש את בני משפחת בן צור הוקל לו. "סגרתי מעגל", הוא אומר. "עשיתי מה שמני ביקש ממני. אני גם משוכנע שאמשיך להיות בקשר עם המשפחה של מני. בחתונות של הילדות שלו אני אהיה".תעלה לקברו?"כן. אני ארצה ללכת לשם עם הבנות שלו. להגיד להן שם: אבא ביקש ממני למסור לכן שהוא אוהב אתכן".