צדיקה כנתמר בגיל 17 היא הגיעה לבדה מאתיופיה, ובתוך שש שנים סיימה תואר בעבודה סוציאלית, נישאה לבנו של יו"ר הכנסת לשעבר, והפכה לאמא תרזה של העדה האתיופית בארץ לאה ענבל 25/10/01 היא עלתה לכותרות כשנישאה לפני 11 שנה לארי (אהרון) הלל, בנו של שר המשטרה ויו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל. נתמר, 35, היתה אז עולה חדשה מאתיופיה, שהתמודדה לבדה עם קשיי קליטה, עם ניכור ועם חיי בדידות בארץ. כשנפגשו, היא היתה סטודנטית בפקולטה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל­אביב ועבדה למחייתה במכינה לעולים. הלל עמד להחליף אותה שם. נתמר זוכרת איך ביום הראשון הוא הוצג בפניה והיא לחצה את ידו בפיזור דעת, אך הוא כבר הוקסם. "אחרי תקופת היכרות של חודשיים ארי יצא למילואים, וכשחזר אמר כי איננו יכול לסבול את המחשבה שלא נתראה עוד, כי הוא רוצה לראות אותי ולא חשוב לו איך ומתי. משהו קשר אותנו בצורה הכי טבעית זה לזו. זה פשוט זרם, ושנינו עבדנו יחד והתאהבנו. אני ראיתי את ארי ולא את צבע עורו", היא מחייכת. "כמובן, היו חששות, בסביבה הקרובה שלנו העירו, והיו גם מעט אנשים ששידרו זעם או בוז, או רתיעה, או הכל ביחד". הורי בעלה קיבלו אותה באופן מופלא. להורים שלה לקח יותר זמן להתרגל לנישואים המפתיעים. לחתונה, שנערכה בחוג המשפחה המצומצם, היה סיקור נרחב מאוד בתקשורת.לבני הזוג שלוש בנות: איילת, 8, נ גה, 6, ומיטל, 3, והם מתגוררים מזה שנתיים במושב בני דרור בשרון. בבית פזורים בטעם רב עבודות יד מעשה ידיה של נתמר, קערות הגשה מקש צבעוני, רקמות, סריגים, מפות וכריות רקומות, בצבעים מרהיבים ובדוגמאות עדינות. "באתיופיה היינו מתפרנסות ממכירת עבודות היד האלה לגויות. המומחיות שלי היתה רקמת שמלות".­ האם השוני התרבותי מקשה על חיי היום יום שלכם?"מה שהכי מקשה עלי זה שארי מקפיד באופן אובססיבי על לוח זמנים, ותמיד הוא מתוח, הכל אצלו נע סביב השעון, ואילו אצלי ואצל משפחתי הזמן 'נישא' באיטיות, בשלווה, בעצלתיים, כאילו סביב החמה. בהתחלה היה לארי קשה מאוד להתרגל לאוכל שלנו. הוא למד לאכול חריף, וגם למד לאכול בידיים כפי שנהוג אצלנו. נותנים לו בעדה המון כבוד, כי זה חלק מהתרבות, היחס לחתן, לגבר. שנינו היינו נחושים שהבדלי התרבות לא יעיקו עלינו, למרות שאני חושבת שהם מעשירים אותנו."מה ש'סיבך' אותי יותר היה שהייתי נשואה לבן של שר לשעבר וח"כ לשעבר, זה כאילו הרשים אנשים, סיקרן אותם, הפריע להם, הייתי שומעת באוטובוס ובתור למכולת אנשים מרכלים. אחותו הגדולה של ארי סיפרה לי שכשהיתה צעירה נהגה להתרי ס כלפי אמא שלה, 'ואם אני אביא חתן אתיופי, מה תעשי?' והאם, חמותי, השיבה בשלווה, 'מה שבא ברוך הבא', ואז כשארי ואני התחתנו, אמרתי לה, 'את רואה? אכלת אותה. הנה נבואה שהגשימה את עצמה'. אנחנו מתבדחים על כך הרבה. אגב, אמו של ארי ילידת וינה, היא ושלמה הלל שעלה מעיראק נפגשו בקיבוץ מעגן מיכאל, אז גם הם מגלמים את קיבוץ הגלויות, ויש בהם המון פתיחות. הם מקסימים ורגישים גם כלפי משפחתי, ממש אין לי מילים".­ ובכל זאת, אין כלל קשיים בחיים המשותפים שלכם?"ישנם המתחים הרגילים סביב חלוקת התפקידים, כי ארי הוא עורך דין, ולכן הוא עובד מאוד קשה וגם אני עובדת במשרה מלאה במשרד החינוך, ואסור לשכוח שהילדות שלנו קטנות ותובעות המון תשומת לב. השבוע אחת הבנות היתה חולה, והחלטנו שארי יהיה תורן".­ בתקופה שבה עלית לארץ, נחשבת לצעירה נועזת שוברת מוסכמות? "במידה מסוימת כן. היום הצעירות האתיופיות הן משכילות ועצמאיות יותר מכפי שהיו העולות בנות גילי. אבל לי באופן אישי לא התאים להישאר בבית. השתניתי והתחזקתי כאשה בתהליך העלייה. חוץ מזה, תמיד ידעתי מה זו עבודה קשה: מגיל שש אני עובדת. למעשה, מאז ש אני מכירה את עצמי. גידלתי את אחי ואחיותי הקטנים, מילאתי תפקידים משמעותיים בבית, זה היה חלק מהתנסות החיים שלי. אחר כך בארץ עבדתי לפרנסתי בכל עבודה אפשרית ­ ניקיון דירות, חדרנות, מלצרות. היום, יש לי עבודה משמעותית מחוץ לבית, וזה רק טבעי שאבחר להתרחק מעבודות הבית ­ ניקיון, בישול, כביסה. היום אני מתרחקת מזה עד כמה שרק אפשר. כשערמות הכביסה הולכות וגדלות, אני מחכה לרגע שארי ישב מול הטלוויזיה, ואז מפילה אותן לחיקו. שהוא יקפל. גם לבישול ארוחות הילדים אני כבר לא מתמסרת ­ שניצלים וזהו, אוכל אתיופי עשיר ודשן וחריף כולנו אוכלים אצל אמא או אצל האחיות בנתניה". באמת, את מאתיופיה? בשנים האחרונות מכהנת הלל כיועצת בכירה ועובדת סוציאלית במנהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער. היא עובדת באגף הפסיכוסוציאלי, ביחידה הקלינית, עוסקת באבחון והערכה קלינית, הדרכה של עובדים סוציאליים וליווי צוותים חינוכיים בפנימיות. בעבודתה היא מתרכזת במציאת פתרונות לבעיות הנובעות מפערי התרבות, בעיקר בקרב בני נוער. בכירים במשרד החינוך מגדירים אותה כ­"שגרירה של העדה האתיופית בחברה הישראלית, ושל החברה הישראלית בעדה האתיופית". בין השאר, היא מעבירה במרכזי חינוך ברחבי הארץ סדנאות מבוקשות וקורסים עיוניים על הפחד מהזר, התמודדות עם השונה ובעיות הנובעות ממשבר זהות.היא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, ומכהנת בוועדות ציבוריות רבות שעוסקות בקידום העדה האתיופית ובבעיות של עבריינות נוער בקרב העדה. אין נתונים מדויקים על ממדי העבריינות בקרב הצעירים האתיופיים, אך ידוע שהיא קשה ביותר, וממדיה גבוהים מהממוצע ביחס לגודלה של האוכלוסייה האתיופית בארץ, המונה 70 אלף עולים. "זוהי תופעה מאוד כואבת ­ גניבות, סמים. אלה צעירים, בדרך כלל בגיל ההתבגרות, שלא מצאו רשת משפחתית וחברתית. הם גם לא נותנים שיעזרו להם. אחרי שנשרפו בכל כך הרבה מערכות, הם חשים שכל העולם נגדם".בעבר היתה חברה בוועדת נבון שדנה בהשמדת תרומות הדם של בני העדה האתיופית על ידי בנק הדם, בגלל הפחד שזה לא 'דם בטוח'. מעבר לכך, היא עושה עבודה אנושית, שקטה, בלתי רגילה, מאחורי הקלעים: למשל, לפני זמן לא רב אפשרה לשני אחים יתומים, שאמם נפטרה באתיופיה, לטוס לכפר של האם כדי לפקוד את קברה. לשם כך גייסה תרומות באופן עצמאי. עד לרגע המראתם, הנחתה ברגישות את המדריכים הישראליים של הפנימיה שבין כתליה שהו הילדים, איך לנהוג עמם כמנהגי העדה בתקופת האבל. "כשנולדה בתי הקטנה חיפשתי עבורה מטפלת ונשים הגיעו לביתי, לראיון. אשה צלצלה בדלת, וכשפתחתי לה, היא בחנה אותי בזווית העין ושאלה, 'סליחה, איפה הגברת?'. באותו רגע חשבתי שזה בסלנג, שהיא בעצם מתכוונת לתינוקת שלי במילה 'הגברת', והשבתי לה בחיוך רחב, 'הגברת' שלי ישנה. לקח לי זמן לקלוט שהיא לא התכוונה לגברת הקטנה שלי. הבטתי בה משועשעת ואמרתי לה, 'אני הגברת', אז היא עשתה שני צעדים אחורנית, נבוכה והתנצלה. אני מביאה את הסיפור הזה בסדנאות, ואחר כך שואלת את האנשים ­ 'מה א תם הייתם מציעים, האם לקבל אותה לעבודה'?, ואני מבקשת תגובה מהירה. בדרך כלל מרבית האנשים אומרים שלא, כי הם שופטים מנקודת המבט של האם".­ האם קיבלת את האשה לעבודה?"קיבלתי אותה, תחילה לניסיון ועם הזמן היא הפכה למטפלת קבועה, והיא היתה נהדרת. באותה פגישה שוחחנו, והיא הגיבה בסקרנות, 'באמת, את מאתיופיה? באמת? בסביבה שלנו אין אתיופים ואני לא מכירה אתיופים, אלא רק מהטלוויזיה', הסבירה. אני, שהייתי אז בארץ כבר 15 שנה, יכולתי להבין אותה, יכולתי לראות באופן חיובי את הסקרנות האנושית שבה, ולהבין כי היה פה חוסר ידע. אתיופים באמת בדרך כלל לא מחפשים מטפלות. אחר כך הסתבר לי שהיא עצמה היתה עולה, באה בגיל צעיר מארץ זרה וחוותה קשיי קליטה. בסדנאות אני מסבירה שהפתיחות עוזרת להתגבר על הפחד מהזר, מהלא מוכר. אחת הבנות שלי היא בעלת צבע יותר בהיר ­ הנה עוד הפתעה ­ ושאלה אותי המטפלת המשתאה: 'איך יצאה לך ילדה כזו? איך זה יכול להיות?' נדהמה, 'למה הילדה בהירה ככה?'. ואז סיפרתי לה שאנחנו זוג מעורב, דבר שנראה לה בכלל בלתי אפשרי". הייתי אומללה וגלמודה נתמר נולדה בכפר טדה בחבל גודאר, למשפחה בת 11 נפשות. אמה, שנישאה כשהיתה בת תשע, עברה להתגורר בבית משפחת בעלה. נתמר, הבת הבכורה, עבדה בעבודות הבית וגידלה את אחיה ואחיותיה יחד עם אמה. הגברים עסקו בחקלאות. המפגש הראשון שלה עם צלילי השפה העברית היה כילדה קטנה, כשקבוצת בוגרים אתיופיים שהיו בארץ ב­56', בלימודים במדרשה בכפר בתיה, שבה לכפרים וריכזה סביבה ילדים, להנחיל להם זיקה לארץ. מאוחר יותר היא למדה בבית ספר בכיתה עם ילדים מכל הגילאים. אחר כך עברה לבית ספר בעיירה עזזו, מרחק הליכה של 17 ק"מ מהבית, שם סיימה בית ספר תיכון. תחילה היא וחבריה גמעו את המרחק הזה ברגל, ואחר כך שכר לה אביה חדר אצל משפחה גויה שלא ידעה שהיא יהודייה."היתה אנטישמיות גדולה. אבא חשש לי, ולכן הסכים שאני וכמה חברים נשכור בית קטן. זו היתה עיירה קטנה, והיינו צריכים לשמור את דבר יהדותנו בסוד. חששנו כל העת ממעשי אלימות ואונס שהיו ברחובות, אך היינו כבר שונים מהורינו, ונטמעו בנו מעט מהערכים הארצישראליים. הדחף ללימודים היה גדול, אבל השכלה היתה כמעט בלתי אפשרית. במרבית העיירות, שהיו בעצם כפרים, לא היה חשמל, ובוודאי שלא היה טלפון. החבורה שלנו, וקבוצות צעירים נוספות, עירוניות בעיקרן, שסירבו להיכנע לנחשלות, לא ויתרו על המאבק לחינוך ולקידום, וכשהם עלו בשנות ה­80' הם השתלבו יפה במוסדות הקולטים. הם אלה שמעניקים היום את מלוא ההבנה, האהבה והניסיון לעולים שבאים אחריהם".אחרי לימודיה בתיכון, התחלף השלטון באתיופיה, ונתמר עשתה שירות לאומי תחת שלטון קומוניסטי. במשך חצי שנה לימדה בכפר בצפון אתיופיה. "כשחזרתי הביתה, היו כל הזמן 'איומים' על נישואים, והייתי כל הזמן משודכת לצעירים שונים, שאת חלקם אני מוסיפה לפגוש פה ושם בארץ", היא צוחקת, "ידעתי בתוך תוכי שאני לא אתחתן בגיל מוקדם כמו שאמי התחתנה. ידעתי שאני אסיים תיכון ויהי מה".­ איך נפלה ההחלטה לעלות לארץ?"העדה האתיופית היא בעלת אמונה חזקה במסורת ובדת היהודית. יש ערגה לירושלים, שזהו שמה של ארץ ישראל, ואמונה חזקה ב'יציאת מצרים'. ידענו שקבוצות קטנות של סטודנטים עולות טיפין טיפין לארץ, ודוד שלי אף היה אחד השליחים שלמדו בארץ וחזרו לאתיופיה להנחיל את השפה העברית, אך העלייה לישראלתמיד נשארה בגדר תקווה. כשפרצה האנטישמיות בכל עוזה, אבא עודד אות י לעלות לארץ. נסעתי לדוד שלי באדיס אבבה ואחות של אמא, שכבר שהתה בארץ, שלחה לי טופס מלגה ללימודים בארץ, והוא זה שהקנה לי אישור יציאה מאתיופיה."ב­83' נחתתי בארץ. הגעתי לבד דרך קהיר. הייתי בת 17, גלמודה, ורק מאוחר יותר גם הורי עלו וסבא וסבתא. בשנת 85' הגיעו שמועות על הסכנות בדרך, על המתים בדרך לסודאן, על האומללות. כל משפחה איבדה מישהו, ועד היום אין רישום של שמות הנפטרים, אין אנדרטה, אין יד זיכרון. בגלל קשיי ההישרדות בארץ, עדיין זו טראומה שלא נחקרה. כבר בתהליך העלייה כפרים ומשפחות התפוררו. אבי הגיע לארץ ב­87', והצטרף להוריו שעלו לפניו ושהו במרכז הקליטה בלוד. אמא נשארה עם הילדים באדיס אבבה ועלתה שנתיים מאוחר יותר. ארבע אחיות שלי באו יחדיו, ואחות אחת עלתה דרך סודאן. לקח לנו זמן עד שנפגשנו בארץ".­ איך היה המפגש הראשון שלך עם הישראלים?"כולם נראו בעיני אותו הדבר. למדו איתי באולפן שני אתיופים, אז שאלתי אותם איך הם מבדילים בין כל הלבנים. 'חכי שבוע', הם אמרו,'זה יעבור לך'".­ איך הסתדרת?"בינתיים סיימתי את לימודי באולפן, ומצאתי עבודה בסוכנות בקריית גת. שימשתי כמתורגמנית ל קבוצות שהגיעו מסודאן. שנה אחרי שעליתי החלטתי שבכל זאת, רק אם אלמד, אהיה עזר למשפחתי בארץ. נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל­אביב, המדינה שילמה את שכר הלימוד ומעונות הסטודנטים, ולמחייתי עבדתי מכל הבא ליד: מנקה, עוזרת, מטפלת, חדרנית, עשיתי כל עבודה אפשרית. למדתי, עבדתי, ממש ללא הפסקה, ובסופי שבוע נותרתי לבד במעונות, אומללה וגלמודה. איש לא הזמין אותי ואני לא יזמתי היכרויות. אני לא מאשימה איש, זה לא היה פשוט לשני הצדדים. אז אולי קיוויתי ליחס אחר מצד חברי ללימודים, אבל כנראה הייתי שתקנית ולא פניתי לאיש, לא בבקשה ולא בשיחה."בסוף הלימודים קיבלתי ג'וב חדש, מדריכה במכינת העולים, שם היה לי חדר וטלפון, ואושרי היה גדול. זה היה הישג בלתי רגיל. שם גם הכרתי את ארי. עבודתי הראשונה כעובדת סוציאלית היתה בפנימיית מקווה ישראל. במקביל התחלתי את עבודתי בעליית הנוער בפיתוח תוכניות קליטה והעשרה לעולים מאתיופיה. העלייה כבר היתה אז בעיצומה, והתעוררו בעיות חברתיות קשות". התקלקלתי, מה לעשות ­ מה הגורם העיקרי לקשיים בקליטה של העדה האתיופית?"חוסר התאמה. לאתיופים אין כישורים לנהל חיים בארץ, מבחינת תעסוקה, חינוך, אורח חיים, דת, התנהגות, ובתוך כל אלה ישנו המבנה המשפחתי המיוחד שלהם. בתהליך הקליטה המבנה משתנה ונוצר שבר קשה. באתיופיה כיניתי את האח הגדול שלי לא בשמו הפרטי אלא בשם כינוי הכבוד שלו. וגם אשה תכנה את בעלה בשם הכבוד ולא בשמו הפרטי, והם יפנו אליו רק בגוף שלישי ויחכו לקבל אישור כדי לפנות בגוף שני. יש פה דיאלוג תרבותי שלם, שהיום הוא בלתי אפשרי באינטראקציה בין הקולטים והעולים או בין הצעירים למבוגרים."באתיופיה, ככל שגיל הנערה בעת החתונה היה צעיר, כך היה גדול כבוד המשפחה, וגם מספר השורים ששחטו לחתונה העיד על כך. וכמובן, הדור המבוגר במשפחה הוא ששידך את הילדה והוא שאמר את המילה האחרונה. כשאמא רבה עם אבא, היא לא נהגה לקלל אותו אלא את הדוד של אבא שבא לבית הוריה כשהיתה בת שבע וקבע את גורלה. לא ההורים שלה, לא בעלה, לא היא עצמה, אלא הדוד של אבא. הדוד אשם, הוא שקבר אותך, היינו מתבדחות איתה. אך היה משהו במיסוד מבנה המשפחה, כי המשפחה גם לקחה אחריות כשהיה משבר ו התגייסה לפתור בעיות, לתמוך. בתהליך הקליטה דברים השתנו, ונוצר פער גדול בין ההורים לצעירים".­ האומנם לצעירים בני העדה אסור להביט בעיני המבוגרים מתוך תחושת כבוד? "כן, וזה יצר מצבים של אי הבנה כשהמדריכים הצברים, בפנימיות או בצבא, לא הבינו את המחווה, והיו נוזפים בנערים, בכעס, 'תביט לי בעיניים'. הצעירים נקרעים בין החובה העליונה המושרשת בתרבות ובמסורת שלהם, לעזור כלכלית לבני המשפחה, לבין הצורך לדאוג לעצמם. לעתים קרובות אני שומעת התנצחויות מרירות שבעבר לא היו אפשריות, בין המבוגרים לצעירים, התנצחויות שיש בהן תבוסה וגם התרסה".­ האם עדיין מרבית הנישואים הם בתוך העדה?"יש מעט מאוד זוגות מעורבים, כי אין הזדמנויות אמיתיות של מפגשים בגובה העיניים, למשל, באוניברסיטה או בעבודה. להערכתי, דווקא הצבא הוא כור היתוך טוב. זה תהליך שיקח זמן, והקהילה גם צריכה לתת לזה לגיטימציה. החברה הקולטת היום עדיין בבחינת 'וואו', כי יש דיעות קדומות משני הצדדים. אך זהו תהליך שישתנה בהדרגה. אחייניתי בת ה­17 עלתה בגיל שנתיים לארץ, והיא לומדת בכיתה רגילה ולא אכפת לה הצבע, ובלבד שתהיה אהבה גדולה. אבל בקרב העלייה שאך זה מקרוב באה וחיה בריכוזיות גדולה, אין מה לדבר על זה".­ האם את עדיין חשה משיכה להשתתף בהווי העדה?"שמחות, ולהבדיל הלוויות, הן גדולות מאוד, ומזמינים קרואים עד שבעה דורות לאחור. כשאני הולכת לאירוע, אמא שלי אומרת לי, 'זה הדוד שלך, תני לו נשיקה', 'אבל הוא לא אח שלך או של אבא', אני אומרת, ואמא רוטנת, 'בטח שלא, מה את חושבת', ומתחילה לספור ומגיעה עד ארבעה דורות אחורנית. הלחץ החברתי לבוא הוא אדיר. אוי לך אם לא תגיעי לאירוע, ואין דבר כזה לשלוח מברק או לצלצל ­ צריך פשוט להגיע. כשיש לוויה, אתיופי יקום ויילך אפילו אם הנפטר הוא לא בן משפחה קרוב. להשתתף זה סטטוס חברתי ומשפחתי חשוב, זה ייחוס, כך בוחנים את הקשרים שלך. היום אני ממעטת ללכת לאירועים של העדה ואמי זרקה לי, 'את כבר לבנה', אבל זה חלק מהאובדן וגם חלק מהשינוי. היום יש באפשרותי לעשות בחירה. אני חיה היום לפי קנה המידה של כאן. זה גורם לי קצת להתבייש ולחוש אי נעימות, אך עדיין זו דילמה כי מדובר במשפחה וחברים ומכרים, וגם במה שהיה פעם תשתית החיים. אבל התקלקלתי, מה לעשות, אני נשואה ל'פרנג' (לבן)". ­ מעמד האשה האתיופית התחזק בארץ?"בעקבות העלייה, היסודות החזקים כל כך של המוסד המשפחתי הפטריארכלי התרופפו. יש לכך חסרונות רבים, אך מנקודת מבט נשית, זהו יתרון. בארץ מתאפשר להן לצאת לעבודה ולפרנס את עצמן, ואם הבעל עוזב את הבית הן מקבלות דמי מזונות, קצבת ילדים, הכנסות שנותנות להן המון כוח ואף תורמות לרמת החיים. יש משפחות שבהן הבעל והאשה לא עובדים, ואז מתעוררת השאלה מי אחראי על חשבון הבנק, מי יהיה ראש המשפחה, היום הבלבול גדול. בעקבות כך שיעור הגירושים עלה".­ יש בעדה תופעה של ריבוי נשים?"היא קיימת בעיקר בין המבוגרים, והיא נוצרה בעקבות התפוררות המסגרת המשפחתית. יש גם תופעה נרחבת של משפחות חד הוריות. באתיופיה אם בני הזוג התגרשו, האשה היתה עוזבת את ביתה וחוזרת לבית הוריה, לעתים בגפה, לעתים עם מקצת הילדים, לעתים עם כולם. פה, כמובן, יש חוקיות אחרת, המתחשבת בטובת הילד, ולכן, הגברים הם שעוזבים את הבית, מחפשים אשה פנויה, מתארחים אצלה ומולידים ילדים". ­ השאלה שעולה תמיד היא האם העלייה היטיבה עם העדה?"יש קשיי קליטה, פער תרבותי, קשיי שפה, אבל רמת החיים עלתה, נקודת הזינוק של העדה היום הרבה יותר ט ובה ­ יש דירות, מכוניות, וכמובן הצעירים מקבלים השכלה. אם הם היו נשארים בכפר, אולי היו מאושרים, אך האם יכלו להיות רופאים? עורכי דין? לפי דעתי העלייה לא עשתה רע. היום אנחנו מציינים מלאות 20 שנה ל"מבצע משה" ועשר שנים ל"מבצע שלמה", ועדיין אי אפשר לחגוג. למשל, עשו טעות ששלחו את בני העדה דווקא לעיירות פיתוח, הנאבקות על קיומם".­ האם חשבת על קריירה פוליטית?"בעבר נמשכתי לפוליטיקה, הייתי פעילה בארגון הסטודנטים ואף הציעו לי להצטרף לאחת המפלגות כנציגת העדה, אך ויתרתי על כך כי אני מאמינה בעבודת שטח קשה, אני מאמינה שצריך לעשות. יכולתי לדבר הרבה על הבעיות, אבל אני יודעת שרק אם נעבוד קשה, לבסוף נקטוף פירות".