החמור והחרובים הבחירה לוותר על רוב הניבים החדשים או ה"שאולים", יוצרת תחושה ש"ניבון אריאל" הוא ספר מגויס רוביק רוזנטל 26/10/01 מאוד אהבתי את "מילון אריאל" של מאיה פרוכטמן, שממנה גם למדתי רבות בימי החוג ללשון העליזים שלי בתל אביב, אבל היושר מחייב אותי להתייחס ל"ניבון אריאל", (הוצאת קוראים), שגם אותו ערכה מאיה פרוכטמן (יחד עם אורה בן­נתן וניבה שני) ולהודות שלא אהבתי אותו. לא אהבתי אותו מאותן סיבות שאהבתי את "מילון אריאל". המילון ממוקד, מדויק ויעיל במטרה שהוצגה לו. הניבון מדויק ובהיר אף הוא בהצגת הערכים ומקורם, יש בו ערכים רבים שחשוב להכיר, אך הוא לוקה לדעתי בהגדרת מטרות, ובעיקר במינון בין ז'אנרים ורבדים."ניב" הוא צירוף מילים שהפך ליחידה לשונית אחת בדרגה זו או אחרת של לכידות, מה שקרוי "הצירוף הכבול". בפתיחה מסבירה פנינה טרומר שיש שלושה סוגי צירופים בניבון: צרף (כמו "באמת ובתמים"), ניב או אידיום (נוסח "נחבא אל הכלים") ופתגם ("איזהו חכם, הכובש את יצרו"). הבעיה הראשונה ב"ניבון אריאל" היא העירוב בין פתגמים ובין ניבים וצרפים. הצרף והניב קרובים זה לזה, פתגמים הם אופרה אחרת, ובספר הם נראים כבנים חורגים והבחירה בהם מקרית. חלק גדול מן הפתגמים הם מלשון חז"ל, ומרביתם אינם בשימוש כלשהו. על חלקם, א ני מודה על חטאי, קראתי בניבון בפעם הראשונה, דוגמת "אין חמור נוהק אלא מתוך כפיפה של חרובים" (מסכת יומא), שמשמעותו, בערך, אדם עושה צרות דווקא כשמאוד טוב לו. נחמד. הדימוי קצת מסורבל בעיני, אבל הפתגם הזה אינו יותר ממוצג לשוני מוזיאוני. לעומת הפתגמים הרבים מלשון חז"ל, אין במילון כמעט פתגמים מקובלים בעברית החדשה שהגיעו מתרבויות משפיעות (כמו, למשל, "מי שהולך לישון עם כלבים קם עם פרעושים", שגירסה שלו שולבה רק השבוע בנאום של יוסי שריד). לכל היותר יש קבוצה קטנה של פתגמים "עממיים" מן הפולקלור היהודי. בכל מקרה, פתגמים ואמרות, אפילו רק מן היהדות, הם אוקיינוס, ושיקולי הבחירה של הפתגמים בניבון אינם ברורים. עדיף היה בלי.ההעדפה הברורה של יוצרי המילון היא ניבים שמקורם בלשון חז"ל. למשל, בעמודים 82 עד 98, 29 ערכים הם מלשון חז"ל, 12 מהמקרא ושבעה מהעברית החדשה. היחס הזה (שני שלישים מהתורה שבעל פה) מוסבר אולי בכך שבלשון חז"ל היתה יצירת הניבים פורייה מאוד, ומובן שהיקף החומר הכתוב הוא עצום. הבעיה היא שחלק בולט מדי של הניבים המובאים מלשון חז"ל עברו מן העולם, והכנסתם לניבון היא לא יותר מהומא ז' לרובד השפה הזה. לצד ניבים תלמודיים עמידים ומשפיעים (דוגמאות מזדמנות מהעמודים 184 ועד 188) נוסח "על אחת כמה וכמה", "ברור כשמש" או "שריר וקיים", מופיעים כמעט בזה אחר זה "אין מביאים ראיה מן השוטים", "הפליג דבר לעניין אחר", "הררים התלויים בשערה", "חייב אדם לומר בלשון רבו", "כותלי בית המדרש יוכיחו" או "תמך יתדותיו ב...". לו היה הניבון מתייחד ללשון חז"ל היתה לכך הצדקה, אבל הריבוי הזה יוצר חוסר פרופורציה לא מנומק.הניבים המקראיים מובאים באופן ממצה למדי, ושוב בולטת העמידה שלהם בשיני הזמן, בדומה למעמד המקרא באוצר המילים הבודדות. בחמשת העמודים שהבאתי לצורך הדוגמאות אפשר למצוא את "באותות ובמופתים" ו"מצוות אנשים מלומדה", שניהם נכסי צאן ברזל (ניב תלמודי חשוב שמשום מה חסר בניבון) של השפה. לעומת זאת, הניבון מביא באופן סלקטיבי וקמצני ניבים מודרניים. האם יש כאן הבחנה נסתרת בין שפה "תקנית" לשפת דיבור? אני מקווה שלא, מפני שכאשר מדובר בניבים היא מלאכותית ממש. "חבל על הזמן" בריבוי משמעויותיו הוא ניב עברי תקני, שימושי וחשוב, ובניבון אין לו זכר. "יחיד בדורו" הוא ניב מקובל ויפה, שכבר זכה לשימוש אצל אבן­גבירול וש"י עגנון, אבל הניבון מסתפק משום מה בביטוי הארמי התלמודי "חד בדרא". "יצא מהאף" הנפוץ והאפקטיבי חסר, ולעומתו צצים "יצא עתק מפיו" ו"יצאו עליו עוררין". ומה רע בניבים שצמחו מעולם הכדורגל והפכו חלק מהשפה על כל משלביה, כמו "הדקה התשעים" או "הכדור הוא עגול"? והאם "כל העולם במה" השייקספירי אינו ערך חיוני במילון הניבים העברי­ישראלי? ואיך יכול ספר ניבים לא לכלול את "גיס חמישי", שמקורו במלחמת האזרחים בספרד אבל הוא נטוע עמוק בשפה הפוליטית הישראלית?אם "ניבון אריאל" היה הולך בעקבות "מילון אריאל" היינו מקבלים מוצר שונה לחלוטין. הקורא, ובעיקר התלמיד שלו הניבון מיועד, היה מקבל תחת מטרייה אחת ניבים שהוא מכיר או שנמצאים בטווח היכרות אפשרי שלו, משובצים פה ושם לטעימה בניבים חדשים בעבורו, ומגלה את ריבוי המקורות המשמח שלהם, מרובדי השפה העברית ועד להשפעות הרבות של תרבויות שכנות. הבחירה לוותר על רוב הניבים החדשים או ה"שאולים", ולהביא כמות גדושה של ניבים חז"ליים שעבר זמנם, יוצרת תחושה שזה ספר מגויס המנסה בכוח להחזיר את עטרת ניבי התלמוד ליושנה. זה אינו תפקידו של נ יבון שימושי, אלא תפקיד מסננת השפה לאורך הדורות. ההתגייסות הזו עלולה להשיג מטרה הפוכה. ה"ניב" ייתפס על ידי התלמיד כעניין ארכאי שלכל היותר צריך להיבחן עליו, ולא כחלק מרתק ועשיר של השפה העברית החיה. עוד על חיבורמילים הדברים שכתבתי על נוהג חיבור המילים של דוד אבידן הביאו תגובות רבות ומרתקות. מתברר שהנוהג הזה חדר קצת יותר לספרות ולשירה, אם כי אני עומד בקביעתי שרק דוד אבידן הפך אותו לדרך המלך ביצירתו. יעקב דאום כותב כי בספר השירה של המשוררת יונה וולך "שני גנים" משנת 69' כבר ניתן לחזות ב"שיר קדמשנתי". יהונתן גפן בחר לספר שיריו האחרון את השם המבלבל "חתולשלאפאחד", ואלבומה האחרון של קורין אלאל זכה לשם "תנינענק". אילת ברגר, בעלת הספר "שפה בהקשר", מזכירה את "דיסקותל" ו"יהודונאצים" של ישעיהו ליבוביץ, וכן חיבורים של יעקב פרוינד כמו "מזמוזרם", "מדרחוף", "משפטפטן". בספרה של כליל זיסאפל "מלאך בשר ודם", כותבת אילת, יש לא מעט צירופים דומים, כמו "אטאט", "ירקרקצהבהב", "הלבנהשקופה" ועוד. הפריק והפריקי המילון הירושלמי של אלעד פרננדס זכה לגל תגובות. חלקן התייחסו לערך אחד מן המילון: "להפריק". אלעד כתב כי "בתחילת כל משחק כדור נהגנו כילדים לבעוט בכדור כלפי מעלה, וזה היה האות לתחילת המשחק. יכול להיות שגם במקרה זה הפועל הנ"ל נגזר מהשפה הערבית, שכן פ.ר.ק זה להפריד, לחלק". סיוון אופנהיימר מירושלים מסבירה, ורבים מצטרפים אליה, שלהפריק בא מאנגלית, מהביטוי Free Kick, בעיטה חופשית. "להפריק" מזכיר לנו ששפת הדיבור הספורטיבית ברחבי הארץ הושפעה מאוד מהאנגלית, שהרי את הכדורגל הביאו הנה הבריטים בפקודת הנציב העליון. וכך נקלטו באותה דרך ה"פנדל" לבעיטת עונש (שיבוש של Penalty), ה"פאול" Foul(, שפירושו עבירה), וכמובן "גול" הבינלאומי (הוא שמו של השער האנגלי, ומקורו ככל הנראה Goal, מטרה). Back הוא מקורו של "בק", המגן של פעם. ע. ארז הירושלמי מוסיף עליהן את ה"פס" Pass(), שפעם הוצמד לכל מסירה והיום משמש בעיקר בקונטקסט המסירה הכפולה Double Pass(). ב"פס" ניתן לראות גם מילה עברית. Volley היא ה"וולה" המפורסמת, בעיטת יעף. לאלה מוסיף אמיר הירושלמי את ה"אאוט", ה"קורנר" (בעיטת קרן), ה"ליינמן" (שופט הקו) וה"הנד" Hand() ­ נגיעת יד, שכונתה בפי הילדים "הנדס" ­ ידיים. הוא כותב: "רבים ממונחים אלה החזיקו מעמד במשך שנים רבות בעולם הכדורגל הישראלי, עד שהוחלפו, למרבה הצער, בידי כתבי ושדרי הספורט צמאי החידושים הלשוניים". אני לא בטוח שאני מסכים לקובלנתו של אמיר. "קוון", "חוץ", "קרן" וכדומה הן מילים פשוטות וקליטות. לעומת זאת, בעוד שבכדורגל תורגמו הביטויים האנגליים לעברית, בכדורסל משתלט הז'רגון האמריקני על אוצר המילים הקשור במשחק. מילון הישראליות הטלטלה העוברת על התנועה הקיבוצית ומאיימת לכלותה יוצרת דווקא גל של ספרי תיעוד של ההווי והשפה המיוחדת של הקיבוצים, בעיקר לכבוד אירועי יובל. על שפת הקיבוץ כתבתי ברשימות קודמות, אבל הספרים החדשים מגלים ביטויים חדשים, חלקם מיוחדים למקום וחלקם בין­קיבוציים, ורובם ככולם עברו מן העולם. מקבץ ממילון המושגים בספר היובל של קיבוץ נחשונים, בעריכת שרה בן­צבי, שופך אור על ימים שהיו ואינם, ואולי גם מסביר למה.אבטיח ­ מושג דו משמעי: חברה בהריון, המקבלת פלח אבטיח כתוספת מזון. בומבה ­ מאכל עשוי מביצה קשה עטופה בפירה וטבולה בפירורי לחם שצורתה כפצצה.דגל המזריע ­ דגל שהונף בראש מגדל התחמיץ כדי לאותת למזריע להיכנס לרפת הקיבוץ.זוכמיר ­ תולעת הסלע השחורה החודרת לכל חור ומפיצה סירחון כשדורכים עליה.זקן אדום ­ ספגטי עם הרבה מיץ עגבניות, מלכלכך סנטרי הילדים בקיבוץ.חלוקה ­ חבילת הכבסים השבועית שהצטברה בתא האישי של החבר בקומונה.לורלע ­ מחלה ידועה המשחררת מעבודה, ראשי תיבות של "לא רוצה לעבוד".משה בתיבה ­נקניקייה עטופה בבצק עלים, מאכל פופולרי בין הילדים.סבאבא ­ מועדון הוותיקים בקיבוץ.עוגיות עבודה ­ ביסקוויטים פתי בר שיועדו להפסקות עשר במקומות העבודה.ערב לחיזוק המשפחה ­ ערב ללא פעילות תרבותית יזומה. שבת נסיעות ­ הביקור הדו שבועי של בני הקיבוץ הלומדים במוסד האזורי אצל הוריהם.שמיניות ­ חלקי יום עבודה של שמונה שעות, פיצול האהוב על סדרני עבודה.