אחרי כל הפינוקים בחוץ, הבית האמיתי זה כאן שני זוגות וגרושה אחת, שהקימו בישראל שלושה בתי ספא יוקרתיים חדשים, על השיבה הביתה אחרי החיים הטובים באמריקה ליאורה הכהן 29/10/01 זוגות רבים רוקמים חלום לטוס לעולם הגדול ולהגשים שם את כל שאיפותיהם. זהו סיפורם של שני זוגות וגרושה אחת, כולם ישראלים, שהחליטו כי את כל השאיפות שלהם הם רוצים להגשים דווקא בארץ ולא בשום מקום אחר על פני הגלובוס, על אף שפע האפשרויות שבחוץ. עודד רוז התאהב בג'ניס מג'מייקה ויחד הם החליטו לעזוב את ניו­יורק ולעלות לישראל. ציפי בן ארויה, שהגיעה לגיחת גישוש ממיאמי, התאהבה כאן באבי בן ארויה, נישאה לו ויצאה איתו למסע בעולם, עד שהחליטו שביתם האמיתי הוא רק כאן. שני הזוגות, כל אחד לחוד, הקימו בתי ספא יוקרתיים. משפחת רוז במרינה שבהרצליה פיתוח ("ספא רוז"), משפחת בן ארויה בכיכר הרברט סמואל בחוף תל­אביב (ספא מול הים"). ואילו ענבר ראובן, שוויתרה על אהבתה בלוס אנג'לס למען אהבת המולדת, פתחה את "ספא ברוק" ברמת אביב.איש העסקים עודד רוז, בן 37, מנהל קרנות באחת מחברות הון הסיכון הגדולות בארץ, עזב את ישראל בתחילת שנות התשעים למטרות לימודים ועבודה. כשסיים תואר שני באוניברסיטת פנסילבניה החל לעבוד בחברת ייעוץ וניהול אסטרטגי, שם פגש את ג'ניס בת ה­31, שלמדה מינהל עסקים בהרווארד. שניהם החלו לע בוד במקום עבודתם החדש ונשלחו באותו יום לקורס הכנה שילמד אותם איך להיות יועצים טובים. במשך שבוע הם ניהלו שיחות סמול טוק. רוז הג'מייקנית כבשה מיד את לבו של עודד. "התאהבתי בה ובאישיותה", הוא מספר. "נוצרה בינינו כימיה מיידית וכשחזרנו מהקורס התחלתי לחזר אחריה. אחר שנתיים נפלאות של חיים יפים בניו­יורק הצעתי לה נישואים".לטקס הנישואים האזרחי שלהם, שנערך בג'מייקה והיה מרשים ביותר, הגיעו כל החברים מכל העולם ובני משפחתו של עודד מישראל. בהתחלה הוריו של עודד היו מבולבלים כשהודיע להם על נישואיו לג'ניס, אבל כשלמדו להכיר אותה הם התאהבו בה כמו כולם, "כי יש לה אישיות שקשה לעמוד בפניה", הוא אומר בגאווה. עובדים כמשפחה ג'ניס היתה בת שלוש כשהוריה התגרשו ובגיל תשע היא ואמה היגרו מג'מייקה לארה"ב וחיו בשכונת מהגרים בניו­יורק. האם עבדה במספר מקומות עבודה כדי לפרנס אותן ולשלוח את בתה לבתי­ספר טובים. בגיל 17 התקבלה ג'ניס לאוניברסיטה, סיימה את לימודיה בהצטיינות והתקבלה מיד לעבודה בבנק ההשקעות הידוע "מריל לינץ". כבר בגיל 23, הצעירה ביותר במחזור שלה, התקבלה לביזנס סקול בהרווארד. שנתיים לאחר מכן הכירה את הישראלי עודד רוז.הם עבדו מסביב לשעון, יותר מ­80 שעות עבודה בשבוע, לצד נסיעות עסקיות ברחבי ארה"ב ודרום אמריקה, מדאלאס, וושינגטון ועד סאו­פאולו, מספרים השניים. אלה היו חיים מלאי תוכן וסיפוק מהעבודה, אבל הם בקושי התראו ונפגשו בעיקר בסופי שבוע."הרווחנו יפה, היו לנו משכורות נאות ודירות יפות, אבל כשקיבלתי מישראל הצעת עבודה אטרקטיבית, להיות שותף בניהול קרן הון סיכון, לא חשבתי פעמיים", מספר רוז. "קיבלנו החלטה משותפת לעבור לישראל ולהקים כאן בית. ג'ניס מאוד הסתקרנה מהחיים והתרבות פה, ואז עלתה השאלה מה היא תעשה בישראל. לאחר ביקור בארץ היא החליטה שחסר כאן בית ספא יוקרתי ושהיא רוצה להקים דבר כז ה בארץ. בהשקעה של מיליון דולר פתחנו ספא שנקרא על שמה, 'ג'ניס רוז', במרינה בהרצליה פיתוח. פתחנו אותו באוקטובר 2000 ואנחנו מרוצים. אילו המצב הכלכלי בארץ היה משגשג היינו מרוצים עוד יותר. הספא הוא ברמה בינלאומית, עם טיפולים ייחודיים מכל העולם. המעבר לארץ לא היה פשוט. יש הבדלי תרבות גדולים בין ניו­יורק לישראל. שם התרבות יותר אינדיווידואלית. בישראל האנשים הרבה יותר ישירים, יש יותר פתיחות ומגע ישיר בין אנשים"."אנו מרוצים מהמעבר לארץ, למרות המתח והפחדים שמלווים כל אחד מאיתנו, מפיגועים וסכנות אחרות. אמי כל הזמן חוששת לי. כעת אני טסה לניו­יורק, להרגיע אותה", אומרת ג'ניס. "במשך חצי שנה למדתי באולפן עקיבא, והעברית שלי לא רעה. הכרתי חברות ישראליות ויש לנו כאן המון חברים, שקיבלו אותנו בפתיחות גדולה, עם המון חום ואהבה. גם העובדים שלי בספא הפכו להיות המשפחה שאף פעם לא היתה לי"."הכי חשוב שג'ניס התאקלמה בארץ, ושטוב לנו ביחד", אומר עמוס רוז. "המעבר לארץ היה צעד נבון ונכון, למרות שאנחנו חיים במצב בטחוני לא פשוט. יש ימים שאנו בחרדה גדולה בגלל המצב, אז אנחנו מרגיעים אחד את השני ומקווים לטוב, כמו כולם. בכל מקרה, אנחנו שמחים מאוד שהקמנו בית בישראל".ציפי ואבי בן ארויה הכירו לפני חמש שנים. היא בת 32, הוא גרוש בן 48, נשואים זה ארבע שנים. ציפי, שהיתה סטודנטית לתקשורת, החליטה לפרוש מהלימודים לטובת החיים באמריקה. "גרתי תקופה בניו­יורק והחלטתי לעבור לגור סמוך לאחותי, קוראל, במיאמי, שעסקה חשם בתחום האלטרנטיבי, כדי לעזור לה. החיים במיאמי, השונים מהחיים בארץ או בניו­יורק, היו גן עדן מנותק למדי מהלחץ שאנחנו רגילים אליו פה. מאוד נהניתי להיות מעורה בחיי הקהילה הישראלית. מצאתי שם הרבה חבר'ה שהיגרו מישראל ורצו להיטמע בתרבות האמריקנית, ומאידך לשמור על קשר עם הארץ והמשפחה. זה לא סוד שחיי החברה בארה"ב שונים ממה שמוכר לנו בארץ. בארץ חיי החברה מאוד פתוחים ודינמיים, עם אמוציות גדולות, אבל לכל מקום שמגיעים צריך לפתוח בחיים חדשים וללמוד תרבות שונה. לרכוש את אמונם של מעסיקים, חברים חדשים ושכנים. התחושה של להיות חדש בארץ אחרת דורשת מאמץ נפשי לא קטן וצריך לקבל חיזוקים מסביבה מוכרת. התרבות הישראלית מאוד ענפה שם ועוטפת את כל הישראלים. בגדול, החיים במיאמי הם בקצב מהיר יותר."ה אמת, כמו כל צעירה ישראלית, גם אני באתי לשם לראות עולם ולעשות כסף. כל אחד מאיתנו רוקם חלומות משלו. אני הגעתי לשם מתוך סקרנות גדולה. השילוב של לעשות כסף ולראות עולם קל יותר בארה"ב מאשר בישראל, ואכן עשיתי כסף, חייתי טוב ונהניתי מכל רגע. היו לי חיי חברה פעילים ומעניינים. הרצון שלי לגור בחו"ל לא נבע מאכזבה מהארץ ולא היה בגדר בריחה. זה פשוט היה צורך אישי של הרחבת אופקים. אבלעל אף שהיה שם מאוד טוב, כל הזמן היו לי געגועים לבית ולמשפחה. אני מודה שבזבזתי לפחות כמה כרטיסי טיסה טובים בעלויות הטלפונים שלי לארץ ממיאמי."לאחר שהות של כמה שנים טובות, באחת הגיחות שלי לארץ הגעתי לנקודת שבירה והתחלתי לבדוק את אפשרויות החזרה לישראל. להפתעתי, בביקורי כאן הכרתי את אבי בן ארויה, שהיה לא פחות ולא יותר אלא המעסיק שלי בחברת תיירות שבה עשיתי את הניסיון שלי לשיבה הביתה. הסתבר שהוא גרוש ומפה לשם צמח בינינו סיפור והתאהבנו נואשות. אמרתי לו שבאתי לארץ לניסיון, אבל הוא לא ויתר עלי. אחרי שנה נישאנו", מספרת ציפי בן ארויה.כיוון שבמיאמי היא נחשפה לתחום האלטרנטיבי, והוקסמה מן השילוב בין השיטות המערביות לתורות הריפוי והחשיבה העתיקות של המזרח הרחוק, החליטו ציפי ואבי שזה התחום שבו הם רוצים לעסוק במשותף. בני הזוג יצאו למסעות ללימוד התחום בפלורידה, הקאריביים וניו­יורק והגיעו למסקנה שעליהם להקים בית ספא ייחודי. "מתוך חוויות של זוג שבילה במשך תקופה ארוכה בבתי ספא ברחבי העולם, החלטנו שאנחנו רוצים ליישם את כל התורות בספא שיהיה קרוב לים. חיפשנו מקום מתאים ומצאנו בכיכר הרברט סמואל, מול חוף הים של תל­אביב. הספא קיים כבר שנה ואנחנו מאושרים מהעשייה ושמחים שלא הקמנו אותו במקום אחר בעולם, כי זהו המקום הטבעי שלנו."דווקא בתקופה הכי קשה לעם ישראל היה בשנה האחרונה ביקוש גבוה לטיפולים והתרגעות בספא. הקהל בחו"ל רגיל לחיי רוגע של הנפש והגוף, כי יש להם מודעות הרבה יותר גבוהה לנושא. לנו יש סיפוק גדול לעסוק במה שאנו אוהבים ואנחנו מתפרנסים מלעשות טוב לאנשים. עכשיו האושר שלנו גדול במיוחד: לאחר שהקמנו בית בארץ ובנינו פה את העסק שלנו אנחנו מצפים בקרוב לילד משלנו, נוסף על שני ילדיו הבוגרים של אבי מנישואיו הקודמים. אין ספק שלעשות טוב לאנשים זו בחירה הרבה יותר טובה מאשר למכור נעליים או בשמים. אחרי כל המקומות שבהם היינו בעולם אין כמו הבית בישראל. החיים האמיתיים זה פה". שונה מרמת אביב לעומת שני הזוגות שעזבו הכל מאחוריהם בהחלטה משותפת לשוב לארץ, הסיפור של ענבר ראובן הוא שונה. "היה לי סיפור אהבה בלוס אנג'לס, אבל ויתרתי על האהבה הזאת כי האהבה שלי למולדת היתה גדולה יותר והיא שהכריעה את הבחירה שלי להקים מחדש בית ועסק בישראל. כרגע אין לי אהבה", אומרת ענבר, המוכרת בשמה המקצועי, ברוק.בשנים האחרונות היא חיה בלוס אנג'לס, למדה בבית הספר היפני הגבוה "ימאנו", סיימה בהצטיינות והחליטה לעלות לארץ, וגם לוותר על החברים והלקוחות. "החלטתי שישראל זה המקום שבו אני רוצה לעבוד ולחיות בו, ולהקים פה עסק בסטנדרטים אמריקניים."החיים בלוס אנג'לס שונים בתכלית מהחיים ברמת אביב", היא אומרת. בארץ אני מרגישה כמו בבית שלי. בעיני, הישראלים מקסימים, פתוחים ואמיתיים יותר. הם אנשים מאוד חמים ואני נהנית להעניק להם מהיידע שלי. אני מאוד פטריוטית וכל 28 שנותי חונכתי לאהבת המולדת. חייתי מספר שנים בארה"ב, אבל לא היה לי שמץ של ספק שאני אקים עסק רק בישראל, למרות שבאמריקה החיים מאוד מפנקים ואפשר להתעשר שם הרבה יותר מהר. לוס אנג'לס זו עיר שיש בה 400 אלף שחקנים ושחקניות הוליווודיות וכן ד וגמניות רבות, וכל אלה מעניקים לעצמם כל הזמן טיפולי ספא להצערת העור, מה שבישראל לא מוכר עדיין, ובכל זאת החלטתי שאני צריכה לנהל את חיי דווקא בישראל."עזבתי את הארץ לפני מספר שנים כדי להתאוורר אחרי גירושי ולהתחיל שם דף חדש. היו לי חיי חברה פעילים. ביליתי, נהניתי, טיילתי והייתי מוקפת בהמון מחזרים, אבל הגעגועים למולדת ולמשפחה שלי היו חזקים יותר. כיום אני מאושרת ושמחה שכאשה שבחרה לא לשקוע ברחמים עצמיים לאחר גירושים לא נעימים, בחרתי לעזוב את הארץ ולהשתקע בארה"ב. אלא שלאחר מספר שנים הגעתי למסקנה שישראל זה הבית האמיתי של כולנו".