קוצו של יוד מאז שגילמה את ענת ב"הפוך", עינת ויצמן לא מצליחה להשתחרר מהדימוי המרחף והנוירוטי של בת דמותה מהסדרה המיתולוגית גילי למפל 08/11/01 היא כבר לא הפוכה, לא גרומה ולא רוב הדברים שכתבו עליה. עינת ויצמן, 28, שחקנית, סטודנטית לתואר שני ובמאית, אבל לא בגלל שלושת תארים אלה עוצרים אותה ברחוב, אלא כי היא "מה­זה דומה" לענת מהסדרה "הפוך". ואותה ענת הבדיונית, זו שהפכה את ויצמן מאנונימית לסלבריטי, הדביקה לה תדמית שממש מרגיזה אותה. "אני לא מוזרה. סתם נוצרה המשכיות מהדמות הטלוויזיונית שלי כמרחפת".אולי כדי להוכיח שהיא לא ענת מהסדרה, החליטה ויצמן לנסות לעבור לצד השני של המתרס, "של אלו שיש להם כוח", והפכה לעיתונאית. היא החלה לכתוב במקומון "תל­אביב", אבל מיצתה את העניין אחרי שתי כתבות בלבד. "האמת שרציתי לעשות כתבות תחקיר, למשל, על איך מוצג סקס בסדרות ישראליות. אחרי שהתנשקתי עם אורנה פיטוסי ב'הפוך', בכל טוק שואו ראיינו אותי רק על זה. עשו מזה כזה עניין, בעוד שבעיני זו היתה עוד סצינה בתסריט", היא מספרת.הנשיקה הזו עוררה פה ושם רינונים על העדפותיה המיניות, שנראו לה מגוחכים. ויצמן לא פוסלת את האפשרות שהיא תרמה לכך לא מעט, לאחר שהצהירה כי לא נולד הגבר שבשבילו שווה לה לוותר על הלבד. "בדיוק נפרדתי ממישהו ולא רציתי לשמוע מגברים לאיזה חודש. הגיוני, לא? גם עכשיו נפרדתי ממישהו שאהבתי, היינו ביחד חמישה חודשים. בסיסט, קולנוען, בן 25. הכרנו דרך חברה שלי, הילה. זו פעם ראשונה שהיא אמרה לי 'בואי תכירי', וסמכתי עליה. זה לא היה בליינד­דייט. מה פתאום שאני אעשה לעצמי כזה דבר?".­ קשה לך להתאהב?"קשה לי להיות צמודה למישהו. אני חייבת את הלבד שלי כדי לא להחנק, אבל יצא לי להתאהב פעמיים. הסיפור הכי ארוך שלי נמשך שמונה חודשים. אני מגנה על עצמי, כי כשאני מתאהבת אני פוחדת לאבד שליטה. אני חושבת שאף פעם לא ממש איבדתי שליטה. גם כשאני שותה ובחודש האחרון מאז הפרידה מהחבר, אני בעניין אלכוהול, אני לא משתכרת. פשוט קשה לי שוב עם הלבד. פתאום הבית ריק כזה, אז יותר נעים לחזור כשהראש קצת מסתובב ממרטיני או סנגרייה. זה עוזר להוריד את האדרנלין". קשר השתיקה מדי ערב ב­20:30, הופכת ויצמן לאלה אתנה בשלאגר "ליזיסטרטה 2000". מדובר במחזה פמיניסטי במהותו, שמוצג בתיאטרון הקאמרי, ועלילתו מתרחשת ביוון העתיקה, ובמרכזו מנסות נשות אתונה וספרטה להפסיק את שפיכות הדמים ומכריזות על שביתת מין. זהו תפקידה הראשון של ויצמן בתיאטרון, תפקיד שלא מאפשר לה להתבלט מספיק בשביל להיות עסוקה כל הערב. "כדי לא להשתגע חיפשתי ערך מוסף לשעות הבמה שלי", היא מסבירה. "קניתי מצלמה דיגיטלית והתחלתי לצלם את מה שקורה מאחורי הקלעים, החל מהחזרה הגנרלית. אף פעם לא התעסקתי בצילום לפני כן, למרות שיש לי תואר ראשון באמנות רב­תחומית מאוניברסיטת תל­אביב. שמתי לב שהכל מעניין אותי, ואני קופצת מסיטואציה אחת לשנייה. אנשי מקצוע בתחום של צילום דוקומנטרי אמרו לי ­ 'תתמקדי. במשך הזמן תגלי דמות אחת, שתעניין אותך'".­ ומצאת את האחת? "כן, את תחיה דנון, שהיא הכי מבוגרת בקאסט. היה בינינו מתח חיובי. אני הביזונית, ירוקה בתחום, לעומת מישהי שהיא מעל 20 שנה על הבמה. אשה מדהימה, מנוסה, מרתקת. חודשיים צילמתי בעיקר אותה. הלכתי איתה לבריכה שלה ברמת­אביב, לאמא שלה, דיברתי עם החבר שלה, שהוא וטרינר, ואפילו הלכתי איתם לדוג במרינה וזרקתי את המצלמה הצדה, כי הייתי בהיסטריה מהגלים. היתה לי בחילה איומה. אחרי שהתמקדתי בתחיה, פתאום התחשק לי לפתוח את הפריים לעוד נושאים".­ ומתי אמרת לעצמך זהו, יש לי מספיק חומר?"כשצברתי 100 שעות כיביתי את המצלמה. ראיתי שיש לי משהו כמו שישה פרקים, מתוך השיחות הקבוצתיות עם הבנות (לימור גולדשטיין, אסי לוי, אלינור אהרון, תחיה דנון) והבנים (אבי פניני, יפתח קליין, דודו בן­זאב, יגאל זקס), שאת כולם גם ראיינתי לחוד, כי מאחורי הקלעים יש בלגן, ואי אפשר לנהל שיחות לעומק".­ מהם הפרקים החשובים בעינייך?"הפרק על הטרדה מינית. שתי שחקניות מספרות על מקרים שקרו להן, ממש ניסיונות לאונס. יש בתיאטרון קשר שתיקה בנושא בגלל המון פחד. מסמכות, מהגיל ומאיומים שחלקן קיבלו, שלא במישרין. אני מאוד אוהבת את הפרק של שיחת בנות ושיחת בנים. הבנים בחדר הלבשה מדברים בקול רם, כולם ביחד, תוך כדי עשייה. הם מוחצנים כאלו, עושים תחרות כפיפת מרפקים, בשביל לבדוק למי יש יותר שרירים. יום אחד, תוך כדי שהם לבשו את החצאיות של ההצגה, של לוחמים יווניים, הם אמרו שנמאס לה ם לדבר רק על נושא אחד ­ סקס. מישהו ניסה להוביל שיחה אמנותית על הסרט 'רוקדת בחשיכה', אבל מהר מאוד השיחה גלשה לאיזה כוסית ביורק. זה היה מצחיק. הבנות עשו לעצמן קבוצות של מקסימום שלוש. דיברו בשקט, בעיקר על אהבה ורגשות, לא על סקס. כשדיברתי איתן, אחת על אחת, הן נפתחו ודיברו, אבל בקבוצה הן היו הרבה יותר מודעות למצלמה. אם נאמר משהו אישי, הן ביקשו לכבות אותה".­ מישהו מתעניין בחומר הזה?"אולפני הרצליה עומדים מאחורי, ואני מחפשת זכיין שיקנה את הסדרה".­ את מוצאת משהו משותף בין עיתונאות לבימוי קולנועי?"בטח. שניהם מחייבים כושר ניתוח, יכולת התבוננות ויש בהם המון יצירתיות. אבל אני מעדיפה את העיניים שמאחורי המצלמה התיעודית, לא העלילתית. ברגע שאני לוחצת על PLAY, אני בוחרת זווית, ולכן שום דבר מאותו רגע כבר לא יכול להיות אובייקטיבי. תוסיפי לזה את מה שקורה בחדר העריכה, ותקבלי אקט אלים של התערבות. כל סרט דוקומנטרי הוא ניסיון לכאורה אובייקטיבי להציג את האמת, אבל זה שקר אחד גדול. כמו כתבה בעיתון, שבה את בונה את הדמות שלי, לפי מה שמצאת לנכון להתמקד בו".­ ובכל זאת בחרת להיות שם? "נכון, כי אני אוהבת את התהליך, הוא מרתק. לקחת פיסות מציאות ולשחק איתן במצלמה. בעניין עיתונות, אני משתפת פעולה כי זה חלק מהמכניזם של להיות שחקנית, ולהסכים להיפתח, לחשוף את עצמי. לא יודעת אם הצלחתי, בראיון הזה". רגועה לרגע ויצמן היא מאלו שמאוד חשוב להן להצליח. לקחת את כל הקופה. גם לשחק, גם לביים, גם להיות סטודנטית. העקשנות היא אולי התכונה הכי דומיננטית שלה, אחרת לא היתה שורדת ארבעה אודישנים מורטי עצבים כדי להתקבל להיות ענת ב"הפוך". הסיכוי שלה, אגב, היה קלוש. חיפשו בלונדינית שופעת איברים, והיא ברונטית שהיתה אז כמעט אנורקטית.היא גדלה על הכרמל, בחיפה, קשורה מאוד להוריה, מדברת עם אמה לפחות פעם ביום. "אני ילדה של אבא ואמא, אמצעית בין שניים. לפעמים אני ישנה במיטה שלהם, אבל זה נורא צפוף ואני כל הזמן מתעוררת. זה רק בגלל שיש להם כבלים, ולי בבית יש רק ערוץ אחד. אני לא מצליחה להתמקד, ובסוף אני נרדמת".­ מה היית משנה בעצמך, מבחוץ ומבפנים?"כשהייתי ב'הפוך', לפני ארבע שנים, חשבתי שאני יותר מדי רזה אז עשיתי דיאטת השמנה. נעזרתי במישהי מקצועית שלימדה אותי לאכול מסודר, עם פחמימות, חלבונים, כל אבות המזון. התייצבתי על ארבע ארוחות ביום. אין לי, לשמחתי, משקל בבית, אז אני לא בקטע של דיכאון או אופוריה בגלל שני ק"ג יותר או פחות. עצמות הלחיים שלי גסות בעיני, לכן אני בחיים לא אצטלם פרונטלי עם שיער אסו ף. באופי, מפריע לי שאני ביישנית ופחות מדי אסרטיבית. אני חושבת שזה מונע ממני להשיג דברים בחיים".­ מה עם סיגריות, תיגמלי מתישהו?"לא, אני כבר עשר שנים יונקת עשן, קופסה וחצי ליום. טוב לי עם זה, אני עוד לא בגיל של לדאוג".­ מה כן מפחיד אותך?"שיפרצו לי לדירה, כי אני גרה לבד. אני נועלת את הדלת בשלושה מנעולים, התריסים תמיד סגורים, גם כשאני בבית. קרה פעם שנכנסה לי ציפור מהחלון, הייתי נורא בלחץ. כאילו הטבע פרץ לחיי האורבניים. אני חיית עיר, מאוד לא נוח לי בים, שהוא הטבע הכי קרוב לדירה השכורה שלי בשינקין".­ יש לך מצבי רוח סתוויים?"את מתכוונת לדכאונות? מקסימום שעתיים, טפו, טפו. אין לי מצבים כאלו שאני לא רואה את האור. הרבה מסביבי לוקחים פרוזאק, ואילו אני מעדיפה לעשות ספינינג וחדר כושר. להרגיש את השרירים תפוסים. אני יוצאת מהשיעורים האלו, שלוש פעמים בשבוע, בהיי. רגועה לרגע. בתל­אביב אי אפשר להישאר רגוע לכמה שעות, הגזמת. ניסיתי גראס, אבל ראיתי שזה גורם לי לחרדות, לא בשבילי. דרך אגב, הייתי בכמה שיחות אצל פסיכולוגית, והפסקתי כשהיא ילדה תינוק. זה הקל על העניין, כי אצלם את ה יודע מתי אתה מתחיל, אבל אף פעם לא מתי אתה מסיים".­ יש לך משקפי קריאה, לטובת הפוזה של התזה? "לא, אבל התחלתי כעת את התזה, בחוג למחקר תרבות, באוניברסיטת תל­אביב. זה על אינטראקציה בחיי היום­יום בתרבות הישראלית. נשמע מעורפל? מדובר בקודים התנהגותיים מאפיינים בחברה שלנו. אין לי עדיין ממצאים מעניינים, אבל התזה הזו מאפשרת לי לעשות את מה שאני הכי אוהבת ­ להתבונן באנשים וללמוד אותם".­ יש משהו שעוד לא עשית?"אני עושה כעת קליפ ללהקת רוק חדשה בשם 'מונטנה', עם ניר פרידמן ואסי לוי. בקרוב סינגל ראשון שלהם ייצא לרדיו. כולם עובדים בהתנדבות".­ סימנת לך איזה גיל להתחתן, ללדת?"לא, אני לא לחוצה על חתונה. אין לי דיבור עם ילדים, אז אין סיכוי שאהיה מנחה בערוץ 6. אני פשוט לא מסוגלת לדבר איתם בקוצ'י­מוצ'י. על מה בכלל מדברים איתם?"­ ולטייל?"תרמיל ומקל אין לי. הספיק לי להצטלם ל'הפוך' בנפאל, כדי להבין שטרקים זה לא בשבילי. עליתי שעה על הר והרגשתי שכל הסיגריות עולות לי. כל הזמן זה נראה כאילו תכף מגיעים לפסגה, ואז מגלים אחת יותר גבוהה. למרות שאם אני חושבת על זה, זו אנלוגיה למ ה שקורה בחיים. עוד פסגה ועוד פסגה. הייתי שמחה לחיות קצת בלונדון, ללמוד שם קולנוע וציור על נייר משי, סתם...סתם... כשאתה גר בתוך השופינג, זה פחות מלהיב, מאשר כשאתה תייר. לגבי קניות, אני רק בעניין בגדים ובעיקר בשחור. לא נוח לי על הגוף עם תכשיטים. אני גם לא עונדת שעון, בשביל זה יש טלפון נייד. אני מקווה לשחק כמה שיותר, לביים ולהמשיך להיות סטודנטית".­ מה בקשר לאהבה?"טוב שהזכרת לי. היום זה מתאפשר רק אחרי 23:00. אני כמעט סינדרלה, אבל ממש לא מאמינה בנסיכים. אין כאלו. פעם חשבתי שאני יודעת מי הטיפוס שלי. אהבתי אותם גדולים, רחבים, שיכולים לעטוף אותי. באחרון התאהבתי כי הוא היה אינטיליגנטי ורגיש. נשמע שחוק? היום אני רוצה מישהו שרק ימצא חן בעיני. שיחזר אחרי בתפוחים אדומים. אם פרחים, עדיפות לוורדים. בלי קוצים בבקשה".