ומי לא בא? בן לאדן הבמאי האיראני מוחסן מחמלבף הקדים את המציאות והביא את אפגניסטן ואת קנדהאר אל התודעה המערבית כשהנושא עוד לא היה כה אקטואלי אורית הראל 09/11/01 הסרט "ליקוי חמה בקנדהאר" שעלה אתמול נקרא במקור פשוט "קנדהאר", אחר כך שונה ל"ליקוי חמה" וכך הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה, ועכשיו חזרה המילה "קנדהאר" אל שם הסרט כי אינה נתפסת עוד מוזרה ואקזוטית וכל ישראלי צופה חדשות יודע את שמה של העיר האפגנית, ממעוזי הטליבאן. הבמאי האיראני ­­מוחסן מחמלבף הקדים את המציאות, כדרכם של אמנים, והביא את אפגניסטן ואת קנדהאר אל התודעה המערבית כשהנושא עוד לא היה כה אקטואלי. הקרבה בין אפגניסטן לאיראן, והפליטים הרבים שמגיעים לאיראן, הפכו את אפגינסטן לחלק מההיסטוריה שלו לפני שהפכה לחלק מההיסטוריה של כולם.הסרט מתרכז בסיפורה של נאפאס, אשה אפגנית צעירה שהיגרה בשעתה לקנדה והפכה שם לעיתונאית. היא חוזרת לאפגניסטן אחרי שקבלה מכתב נואש מאחותה הקטנה שנשארה בבית. האחות מספרת שאינה יכולה לשאת עוד את הסבל במולדת השסועה במלחמת אחים, תחת שלטון הטליבאן המוסלמי קיצוני, ולכן החליטה להתאבד ביום ליקוי החמה בקנדהאר. נאפאס מחליטה לצאת לדרך, להסתנן לאפגניסטן ולהציל את אחותה.זהו סיפור מסעה של נאפאס, שכבר אינה לגמרי אפגנית אך עדיין היא קשורה למקום, האנשים שהיא פ וגשת, ילדים חסרי בית ומשפחה, ילדות שאסור להן ללמוד לקרוא, מחנה של הצלב האדום ובו דרך מיוחדת במינה להביא פרוטזות וגפיים מלאכותיים לנפגעי המוקשים באפגניסטן. היא פוגשת רופא שבודק את החולות דרך סדק בקיר כדי לא לראותן, כי זה אסור על פי האיסלאם, ולומדת יחד איתנו מהם חיים במקום בלתי אפשרי.מסרטיו של מחמלבף הגיעו אלינו עד כה ארבעה ­ "גאבה", "סלאם סינמה", "רגע של תמימות" ו"זמן לאהבה" ­ בזכות הפצה צרפתית. גם "ליקוי חמה בקנדהאר" לא הגיע ישירות מאיראן, וזו הזדמנות להציץ למקום ההוא מנקודת מבטם של בני האדם ולא של המלחמות. רוק בגנון בנוף המשמים של עצרות המוניות ואירועי צדקה בומבסטיים, שבלי קשר למטרות הנעלות שמאחוריהם מצטיינים בעיקר בחוסר דמיון מעיק ברמת התוכן האמנותי, בולט לטובה המופע "לב זהב" שיתקיים ביום רביעי בהיכל התרבות בתל אביב, וכל הכנסותיו מוקדשות לילדי וראייטי. למופע, שהוא גם חלק מפסטיבל תל אביב השני שייצא מחר לדרך, נידבה חברת התקליטים הליקון את כל מצבור האמנים המקומיים שלה, ומדובר ברשימה מכובדת במיוחד: ריטה ורמי, יהודית רביץ, אביב גפן, ארקדי דוכין, עמיר בניון, בן ארצי, עברי לידר, פבלו רוזנברג, מיקה קרני, שוטי הנבואה, סאבלימינל ועוד. תחת ניצוחם של הבמאי אוהד אשכנזי והמנהל האמנותי לואי להב, הוחלט שהערב יעמוד בסימן ביצועים חדשים לשירי ילדים קלאסיים. היו שעשו לעצמם עבודה קלה ושלפו מוצר קיים מהרפרטואר הפרטי (רביץ את "הילדה הכי יפה בגן" וריטה את "תני לי להחליט"), אבל יש גם רשימה ארוכה של ביצועים מסקרנים כמו לידר שיחדש את "מי לא בא" (מיכאל), קרני את "אצו רצו גמדים", רוזנברג את "אמא", בניון את "אבא" ושוטי הנבואה את "הבובה זהבה" (וזה באמת שווה תשומת לב). בנוסף מבטיחים המארגנים שורת סלבריטאי ם ואנשי רוח שייטלו חלק בקטעי הקישור. ילדות קשה כל פסיכולוג התפתחותי יספר לכם שבגיל שנתיים העולל זקוק בעיקר לחום, פרגון ויציבות. עכשיו, קחו את ההפך המוחלט ותקבלו את פסטיבל תל אביב בשנתו השנייה. עושה רושם שכמעט כל מה שיכול היה להשתבש באירוע הגדול הזה, שנפתח מחר בהעלאת האופרה "לה טרוויאטה" בכיכר רבין, אכן השתבש. החל בביטולים סיטונאיים של מופעים מרכזיים מחו"ל, דרך מילוי החלל בהפקות מקור תמוהות שנכנסו בדקה ה­90 וכלה בהשגות הולכות וגוברות בתקשורת באשר למידת נחיצותו של הפסטיבל. ובכל זאת, נוע ינוע. בין האטרקציות המיובאות שיככבו השנה: "סולטני המחול" הטורקי והראוותני; ­­"אובססיה" ­ מיצג של קבוצת הפרפורמים המהוללת מברצלונה לה פורה; מופע של אנטוניו מרקז, הנחשב לאחד מגדולי רקדני הפלמנקו של דורנו; והופעתה של זמרת הג'ז הצוענייה דיווה ורה בילה מצ'כיה. בזירה המקומית ייערכו שני ערבים של אמני הלייבל נענע, החוגג 13 להיווסדו, עם רמי פורטיס, ברי סחרוף, ­­אביתר בנאי וערן צור. בין ההצגות החדשות יועלו "הקיץ האחרון" של תיאטרון באר שבע ו"אטום" של הקאמרי. גם פסטיבל התיאטרונטו הוכנס תחת המטרייה התל אביבית, והוא יכלול שלוש הצגות מיובא ות ושבע ישראליות, בבכורה עולמית. הפקות מעניינות נוספות הן ערב הצדעה לישועה אזולאי (בתמונה), מוזיקאי ממוצא מרוקאי נודע וותיק, בהשתתפות ג'ו עמר, אמיל זריהן, זאב רווח ומשה איבגי; וסופשבוע במועדון הסמטה, שירכז שלוש הצגות חדשות שכתבו יוצרים טריים ואלמונים, בצירוף הייד פארק ­ ערב שבו יציגו שחקנים צעירים קטע בן מספר דקות לפי בחירתם. אולי דווקא הגיבוב המקרי הזה, שנכפה על המארגנים, עוד יתגלה כהצלחה. שעת הצוענייה סדרת מוזיקת העולם "עולם אחד" של מוזיאון תל אביב ובית הקונפדרציה בירושלים פותחת את העונה השנייה שלה (במסגרת פסטיבל תל אביב) במופע מרגש, בעיקר למי שאוהב מוזיקה צוענית: הדיווה ורה בילה היא אשה לא גבוהה, לא רזה ולא יפה, אבל איזה קול יש לה! ענק, צרוד, ג'זי ומלווה באישיות מלאת קצב. האלכוהול והסיגריות רק משביחים את קולה, תופעה שאופיינית לזמרי ג'ז, ולכן קראו לה בעבר "אלה פיצג'רלד של הצוענים".בילה היא צוענייה אמיתית שנולדה ברומניה, חייתה בצ'כיה, והתגלתה לפני 20 שנה על ידי הלהקה הצ'כית נרז, שאירחה אותה והפיקה את תקליטה הראשון. מאז הופיעה בילה ברחבי העולם עם להקתה העצמאית קאלה, המתייחדת בכך שהיא מערבת נגיעות של מוזיקה לטינית, פלמנקו וג'ז. היא הקליטה שירים עם צ'יקו, איש הג'יפסי קינגס, ועם הזמרת הפולנייה קאיה.הפולקלוריסטים האקדמאים לא יהיו מאושרים מהמעברים התכופים ממקצב רומני לסולו גיטרה רוקיסטי ומשם לפולק רוק וגרוב של סלסה, אבל אישיותה הססגונית של בילה והתנופה שלה מאחדות את ההרכב וגורמות לו להישמע מאוד הומוגני. בילה תופיע ביום רביעי באולם ימקא בירושלים, בחמישי ושישי במוזיאון תל אביב ובשבת באודיטוריום חיפה. פריזורה מקומית זוכרים את הפקת האופרה הקהילתית "כרמן בתל אביב" בשנה שעברה? האופרה הישראלית ומתנ"ס נווה אליעזר העלו יחד הפקה שזכתה להצלחה גדולה ורצה מספר פעמים לא קטן. גם השנה נמשך שיתוף הפעולה הקהילתי של האופרה, והפעם עם שכונת התקווה: "הספר מהתקווה" ­ עיבוד של "הספר מסוויליה" מאת רוסיני, תועלה בבכורה באודיטוריום דוהל ביום ראשון (גם זה כחלק מפסטיבל תל אביב). ההפקה הקודמת התייחסה בפירוש לתל אביב, ואילו הנוכחית מתרחשת במקום לא מוגדר, עם דגש על חבורות נוער שקובעות כללי משחק חדשים המחליפים את כללי העולם הבורגני המקובל. הסולנים הראשיים הם מהאופרה הישראלית, ואילו הרקדנים, השחקנים והנגנים מגיעים מסדנאות בית דני, שלהקתו הייצוגית "מעורב תל אביבי", תשמש על תקן המקהלה היוונית.את המחזה כתב וביים דן ארליך, דוד זבה תרגם את האריות והדואטים, המנצח הוא ישי שטקלר, ומעצבת התפאורה והתלבושות היא רקפת לוי, הידועה מעבודתה המצוינת עם חנוך לוין. על ביצוע המוזיקה אחראיות סימפונט רעננה, תזמורת הנוער של בית דני ולהקה בוכרית עממית בשם שושנה. גווייה בלשכה אדוארדו דה פיליפו, השחקן והמחזאי האיטלקי, נחשב במחוזותינו להימור די בטוח (ע"ע "פילומנה" לדורותיה והצלחותיה), ואשר על כן אפשר להבין את הציפיות שתולים בתיאטרון חיפה במחזה שלו משנות החמישים, "אמנות הקומדיה", שיזכה שם עכשיו להעלאה ראשונה בעברית.הסיפור אמנם מתרחש בעיירה איטלקית, אבל העימות בין שני הכוחות המניעים את העלילה ­ האמנות והממסד ­ נכון גם בעברית ישראלית, שמתפקדת בין תיאטרונים רפרטואריים הניזונים מכספי סבסוד ממסדי לסוגיו.מדובר ביומו הראשון בתפקיד של ראש עיר, שמיד עם היכנסו לתפקיד הנחשק מוצא את עצמו בעימות עם מנהל התיאטרון העירוני, שבא לבקש תמיכה בגלל מצוקתו הכספית של התיאטרון. הפוליטיקאי מסרב לאמן, מה שגורר מיד צירוף מקרים (ושמא לא), שבו מגיחות ללשכת ראש העיר שלל דמויות שונות ומשונות (כולל גווייה), שלא ברור אם הן אכן אמיתיות או שמא פרובוקציות שנשלחו מטעם התיאטרון. וכך עולות השאלות החשובות על מרקם היחסים בין האמנות לחיים ­ מי צריך לשקף מה, מה להוביל את מי, וכיוצא באלה סוגיות.מיטקו בוזקוב, שביים בחיפה בעונה הקודמת את "יתוש בראש", חתום על הבימוי, ולעיבוד אח ראים הוא ודפנה אילת, שגם כתבה את הנוסח העברי; נורמן עיסא, רוברטו פולק ויורם טולדנו הם בין השחקנים. הצגה ראשונה ­ ביום ראשון. קטן קטן, אבל יש בו המון במסגרת ההפקות המיוחדות שיועלו בפסטיבל תיאטרונטו (לא כחלק מהתחרות) שייפתח מחר בהבימה, יועלה ביום ראשון, בערב קריאה, עיבוד של הספר "מען לא ידוע" (זמורה ביתן) מאת קרסמן (קתרין) טיילור. מדובר בחליפת מכתבים בין שני חברים, גרמני שחי שנים בארה"ב ושב למולדתו עם משפחתו, ובין מי שהיה שותפו לעסקי אמנות, יהודי אמריקני שחי בסן פרנסיסקו. מדובר בספר קטן (כ­60 עמודים בלבד) אבל ענק (בתוכן, בעוצמה, באלמנט ההפתעה), שפורסם לראשונה ב­38', עוד לפני שנודעו זוועות מלחמת העולם השנייה, בידי סופרת אמריקנית (שהמו"ל שלה יעץ לה אז להוציא את הספר בשם עט גברי, על מנת שיימכר טוב יותר, ולכן השתמשה בשם נעוריה ­ קרסמן, ביחד עם שם משפחתה), וזכה בשעתו להצלחה נאה. כעבור שנים, ב­92', פורסם שוב וזכה להצלחה מחודשת, וכך היה גם בשנה שעברה, כשהופיע לראשונה גם בעברית.אלכס פלג וג'וליאנו מר הם שני החברים המתכתבים, נויה לנצט ביימה, ואם המחזה ירשים וישתווה בעוצמתו לעוצמת הספר המהמם הזה, יש לקוות שהבימה יאריכו את חייו מעבר לגבולות התיאטרונטו. ובכל מקרה, למי שטרם קרא ­ הספר מומלץ בחום. המגדל הלוהט רגע אחרי שהטלנובלה הישראלית "לגעת באושר" נגעה שוב ושוב בפרסי "מסך הזהב", עולה השבוע בערוץ 2 הסבונייה העברית החדשה (בעלת השם הלועזי כמובן) "סיטי טאואר". יורם גלובוס מפיק את הסדרה, שעליה חתומה כיוצרת אשתו, לאה גלובוס (שאף כתבה את מילות שיר הנושא), והתסריטאיות הן אורלי בן­נון ועורית בוגר (שזה פרויקט הבכורה שלהן).תקציר העלילה, שהונפק באדיבות רשת, מגלה שזירת ההתרחשויות היא בניין מגורים יוקרתי, ואי לכך יש בו גם שוער, בגילומו של צחי נוי, שיש לו בת, שהיא גם "מלצרית חושנית וספונטנית" (מה זה מלצרית ספונטנית? אחת שמביאה הזמנה לפני שמזמינים אותה?) וגם מגולמת בידי מירי בוהדנה, שוס ליהוקי שבא כנראה לשכנע שבאמת הכל יכול להיות.ועוד יש שם כוכב פופ מתבגר (צביקה פיק, ואף מילה על טייפקאסטינג), שמתגרש מאשתו הסחטנית (אילנה אביטל. רגע, היא כבר לא נוגעת באושר?), רופא (פולי רשף) שזוגתו היא עורכת דין (ענת עצמון) והילדות שלו נגד הילדים שלה, או להפך, יורש מיליונים בודד המחפש את עברו, מסעדן כריזמטי (דן תורג'מן. באושר נגענו, נכון?), רכילאית ש"לא בוחלת באמצעים" (שוב התקשורת אשמה) שאותה מגלמת סי היימן (?!) ובריכה ומסדרונות ואפילו מציל שחולם להיות שחקן.יש להניח שהעובדה שבמקום לעקוב אחר קורות חייהם המופרכים של אנשים עם שמות כמו רידג' וטיילור או ויקטור, אפשר יהיה לעשות אותו הדבר עם אורית, עמית ומיקי, תכריע את כפם של חובבי הסבוניות המקומיים לטובת המגדל הלוהט החדש. זה לא משחק, זה משל מאט דיימון, הלא הוא וויל הנטינג ומר ריפלי גם יחד, חזר אמש אל מסכינו בסרט "משחק החיים (סיפורו של באגר ואנס)" שביים רוברט רדפורד, הלא הוא הלוחש לסוסים. הסרט, המבוסס על רומן מאת סטיבן פרספילד, הוא סוג של סיפור ישועה, אשר מתגלמת ­ מכל הדברים שבעולם, וכיאה לרוח האמריקנית ­ בדמותו של משחק הגולף דווקא. בהתאמה, המלאך המושיע והמדריך הרוחני באגר ואנס הוא וויל סמית, אשר מלווה את הגיבור (דיימון) בדרך אל מערכת גולף מכריעה, שההכנות לקראתה משיבות לחייו את הטעם שאבד להם בעת השתתפותו הכושלת במלחמת העולם השנייה. על תקן הבחורה (חייבת להיות בחורה): שרליז תרון."זה לא סיפור על גולף, כי אם על החיים", מהגג דיימון את פרשנותו, "כי במשחק גולף כלולים כל הלקחים על החיים. המשחק הוא מטאפורה במשל הזה, שיש בו אלמנטים של מיתוס ופנטזיה". השחקן בעל מחצית האוסקר (יחד עם בן אפלק, על התסריט ל"וויל הנטינג") טוען שהיה חייב להשתתף ב"משחק החיים", בעיקר על שום הערצתו את רדפורד: "הוא במאי גדול לעבוד איתו, כי כשחקן הוא מבין מה עובר על השחקנים ויכול לדבר איתם. הוא לא טיפוס בומבסטי, אלא רגוע מאוד ושקט. הוא כזאת אגדה, עד שהיה קשה להתגבר על העובדה שאתה בהלם מכמה שהוא כוכב. לפעמים שמתי לב שהוא צריך לתת לי הוראות יותר מפעם אחת, כי הייתי מתחיל לרחף ולחשוב על התפקידים הגדולים שלו. אני חושב שהוא רגיל לתגובה הזאת". איפה השלום, איפה הצדק מצוקת המים המקומית היא בעיה שפקדה גם את אבותינו התלמודיים. הפתרון של אותם ימים לא כלל שיטות התפלה מהפכניות או ייבוא מטורקיה, אלא בחור אחד בשם חוני שהיה משרטט מסביבו מעגל, יושב בו יומם וליל, מרביץ כמה תפילות ומהון להון השמים היו נפתחים לקול תשואות הקהל (הוא גם ישן 70 שנה, אבל זו כבר סטייה אחרת).חוני המעגל הוא גם שמו (האמיתי) של אמן השוליים (והמוכר בכל זאת) הישראלי, שאמו קראה לו כך על שם אותו צדיק. אמן פרפורמנס בעיקר, שבמהלך השנים ותוך כדי הכרזה כי "הכל מותר באמנות" קיים מיצגים פרובוקטיביים (כליאת אנשים בכלוב בפסטיבל עכו לפני כמה שנים, למשל), התפשט, הציג במוזיאונים וסיפק לעם פרובוקציות, גם אם לא גשם.חוני, שנולד וגדל בשכונות נווה שלום ונווה צדק בדרום תל אביב, ומתגורר עד היום בבית הוריו במתחם, מצר על מצבן המידרדר של שכונות ילדותו, ובחר לתעד אותן בספר ("חמדת לבי", הוצאת ידיעות אחרונות) ובתערוכה, שתיפתח מחר במוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק. התערוכה, "צילומי נווה צדק ­ מקומות שהיו ואינם עוד בעיני חוני המעגל", כוללת 25 צילומים ­ של בתי הכנסת ובתי המדרש, המקווה העירוני, הסימטאות והתושבים הזקנים ­ שמנסים לחבר בין מבט אנתרופולוגי למבט אישי, ולהעביר ביקורת על המתרחש שם.