הרב פירר, האיש והאימפריה הרב פירר הקים מפעל ענק של עזרת חינם בנושא הבריאות * מבחינתו, הרווח הוא הנתינה מיכל קפרא 16/11/01 השבוע קיבל הרב אלימלך פירר תואר דוקטור כבוד מ'מכון ויצמן'. הרב פירר, שזכה בעבר גם בפרס ישראל, באות הנשיא למתנדב ובתעודות הוקרה רבות, לא שינה למחרת במאום את סדר יומו. הוא הרים את שפופרת הטלפון במשרדו, השוכן בבניין 'עזרה למרפא' בבני ברק, ואמר בקולו הכבוש והצרוד קצת, 'שלום זה פירר'. לא הרב פירר. סתם פירר.למה לא 'הרב פירר'? שאלתי אותו. והוא הרים את המבט, שתמיהה שזורה בו על ההיתפסות לפרט שולי כל­כך וברור מאליו, ואמר "כי זה 'טייטל' (תואר, כותרת). פירר זה שם העצם". זה הכל.יש משפטים חסרי ערך לכאורה, שמפנימים תובנה גדולה על אדם. מבחינתי, זה היה אחד מהם. ולא רק בגלל הצניעות, אלא הרבה יותר מכך. הרב פירר, שמעורר בציבור סקרנות והערצה יותר מ­20 שנה, הוא בעצם מראה הפוכה לחברה, למציאות, העמוסה לעייפה באינטרסים אישיים. חברה ההופכת כמעט באינסטינקט כישרון מולד לכסף, לתארים, לכבוד. חברה שמודדת את הפרטים בה, על­פי משקלם הכלכלי, חברה שמקדשת את חוקי הטבע ודורסת את החלשים בה, חברה אגוצנטרית באידיאולוגיה.הרב פירר, שהקים אימפריית עזרת חינם בנושא הבריאות, כמעט סוריאליסטית בהיקפה ­ 10 אלפים פניות לעזרה בחודש ­ סטה מהגיון הברזל החברתי והאנושי הזה, ובנה לו הגיון ישר משלו.בחישוב מהיר, אם כל אדם היה משלם לו רק 10 שקלים לפנייה, יכול היה הרב פירר להיות אחד מעשירי המדינה. מי לא מבקש משכורת עתק שכזאת? אבל הרב פירר, אב לעשרה, לא מעלה על הדעת הכנסה כספית מעוררת יראה אנושית שכזאת. מבחינתו, הרווח הנקי נמצא בנתינה. לא בלקיחה.בזמן הפיגוע באוטובוס בכפר דרום, שם נפגעו ברגליהם שלושת ילדי משפחת כהן היה הרב פירר על מטוס שעמד לצאת ללונדון. הפלאפון שלו צילצל עם פרטי המקרה המזעזע. הרב ביקש מהטייס להתעכב, ובמשך חצי שעה התקשר לרופאים, תהה איתם על מורכבות הטיפול ודאג לברר מתי מעבירים את הילדים, ולאן.לפני חודש וחצי בדיוק נפגע דוד כהן, מפקד הכוח, בהיתקלות עם מחבלים באלי סיני. הפצוע הובהל לבית­חולים 'ברזילי' ועבר ניתוח. אלא שלאחר הניתוח התברר שיש לפצוע בעיה בקרישת הדם. מישהו אמר לאביו, 'בוא נתקשר לרב פירר'. השעה היתה שלוש לפנות בוקר. איש 'אגרקסקו', המתנדב מיכה קניג, נידב את הקשר הראשוני."התקשרתי אל הרב פירר הביתה", מספר אביו של הפצוע, "ואמרתי לו שיש בעיה שלא מ צליחים לעצור את הדימום. בהרף עין הוא אמר לי, 'תתקשר עכשיו לפרופסור זה וזה מתל­השומר', ונתן לי מהראש סדרה של טלפונים. צלצלתי לפרופסור, הערתי אותו והעברתי את בקשתו של הרב פירר, שיגיע. כעבור שלוש שעות הוא הגיע עם תרופה נסיונית לעצירת דימום. בדיעבד התברר לי שהרב פירר המשיך להתקשר כדי לארגן את האפשרות שהפרופסור יוכל לפעול בבית­חולים 'ברזילי' והתעדכן במשך כל הטיפול. שלשום הבן שלי יצא מטיפול נמרץ. מה אני אגיד, הרב פירר הציל את בני".הרב פירר, חסיד בעלז, נולד בבני ברק, גדל בה, ושם הקים את משפחתו. יומרות בנושא הרפואה מעולם לא היו לו. בצעירותו ליווה קרוב משפחה, חולה לב, שאושפז וחווה את עוצמת חוסר האונים, חוסר הידע, וההזדקקות הגדולה למשענת. זאת היתה נקודת ההתחלה, שלא רמזה עדיין על סדר גודל הפעילות שתביא בעקבותיה.מי לא מכיר את התחושה המנותקת, המבוהלת, המגששת, של בני משפחה הממתינים במסדרונות בתי­החולים, באותן שעות בהן בן המשפחה מרחף בין חיים למוות, ורק אוזלת היד וריחו החריף של בית­החולים, הם עניין מוחשי ומעיק עד כדי בחילה.הרב פירר, אז בחור בשנות ה­20, גילה סקרנות עצומה, כושר לימודי נדיר, יכולת אנליטית גאונית כמעט וכישרון טבעי למקצוע הרפואה. בגבולות, המצומצמים עדיין, של החברה החרדית החל ללוות בהתנדבות מקרים קשים של חולים, ולהושיט עזרה לנזקקים לניתוחים בחו"ל, או לתרופות קשות להשגה.הרופאים, כמצופה, לא ממש אהבו את ההתערבות של ה'דוס' הצעיר, שלא הירפה עד שהבין לעומק את פרטי המחלה והטיפול. אבל מסירות ושקדנות, זיכרון פנומנלי וידע שהחל לצבור, הקלו במעט על היחס חסר הסבלנות והמתנשא של מנהלי המחלקות, והרופאים הזוטרים יותר.הדיאגנוזות שלו, שגובו תמיד על­ידי רופאים, ניתוח המקרים, שינון הסטטיסטיקות, וההיכרות עם מומחיותם של הפרופסורים בארץ ובחו"ל, הוציאו לאט­לאט את שמו של הרב פירר מחוץ לגבולות החברה החרדית אל הארץ כולה, על שועיה ופשוטי עמה, וגם אל העולם.האיש הוכר כבעל גאוניות אנליטית, כישרון, ידע, דבקות ומסירות, שגם רופאים בכירים לא יכלו להתעלם מהם. ולכל אלה נוספה הערצה סמויה על כך שמעולם לא ביקש לעצמו דבר. בוודאי לא כסף.כך הפך הרב פירר למוסד מוערך גם על­ידי מטופלים ורופאים, מומחה בעל שם עולמי, בעל רשת קשרים מדהימה, המאפשרת הטסת תרופות בדרך לא דרך, פתיחת סניפי בנקים בחו"ל בימי ראשון, פריצת כל מחסום ביורוקרטי, וכל זאת בכוח התבונה, ההערכה האינסופית אליו, ומסירותו. 0 שפת גופו כפופה קצת, חנוטה בחליפת חסיד בעלז, והעיניים מסגירות איזה זיק נבון מאוד, אבל מחוייך, ציני קצת, שרומז רק על כמות הקסם האישי הטמונה באדם.הראיון איתו מתחיל קצת ברגל שמאל. כל שפת גופו מסגירה אי­נחת, חוסר רצון, שרק הנימוס מגביל אותו קצת. המבט שלו מתחמק מעיני האשה העיתונאית שממול, מקשה על הדיאלוג, מפגין רתיעה קלה וחשש.רק לאחר שיפוג קצת מתח הסיטואציה הבלתי­הכרחית הזאת, מבחינתו, יתרצה וידבר על מועקת האתוס שנבנה סביבו. "אם יש משהו שעושה אותי חולה", הוא אומר, "אלה התקוות של האנשים שפונים אלי. האופוריה הזאת. אני עובר בפרוזדור בית­חולים, ושומע אנשים אומרים זה לזה, 'תפנו לרב פירר'. יום אחד עמדתי באולם הכניסה לתל השומר, ואני שומע אדם מדבר בטלפון וממליץ למישהו להתקשר לרב פירר, ולהגיד שזה מבית ראש הממשלה. ואני עומד שם ומקשיב."ואני הרי רק יכול לנסות לעזור במעט. לא יותר. והאנשים שמחכים בבית הכנסת כל בוקר. היה מישהו שחיכה כל הלילה כדי להיכנס אלי בבוקר. כל הלילה. אחיו שכב ללא הכרה, כי לא הגיע חמצן למוח שלו. ואיך אני יכול לעזור לו? אני רואה לפעמים את איבוד הפרופורצי ות הזה, וקשה לי איתם מאוד. מאוד".יש בו, ברב פירר, איזה יושר אנושי שקונה את הלב. כל מי שנעזר בו אי­פעם הפך לחלק מהפאזל העצום הזה של מערך ההתנדבות, אותה רשת של קשרים שנועדה לפתור בעיות ביורוקרטיות ולוגיסטיות מורכבות.השאלה המתבקשת כל­כך, מדוע לא הלך ללמוד רפואה, מתקבלת במבט מחויך. "חבל על הזמן", הוא אומר, כאילו היו הלימודים הפורמליים בבחינת איזו עשייה אישית, אגואיסטית, המבקשת לה תוארי כבוד. "זה לא רלוונטי למטרה שלי. אני לא מחפש רשיון לטפל באנשים, אלא אך ורק להעניק להם עזרה. בא אלי אדם עם קביעה שהוא זקוק לניתוח דחוף. הסתכלתי בניירת, ולפי דעתי לא היתה דחיפות. הפניתי אותו לבית­חולים אחר, ואכן חשבו שם כמוני. אני עוזר בפתיחת הנושאים לדיון. לא בטיפול עצמו".העובדה שכל­כך הרבה פונים אליך, אני אומרת לו, חושפת אולי גם את חוסר אמון הציבור במערכת הבריאות שלנו.הרב פירר לא אוהב קביעות שאין בהן מורכבות. "כשאדם נמצא במצב בריאותי קשה, הוא מפתח באופן טבעי חוסר ביטחון כלפי המוסד הפורמלי. יכול להיות שגם אם אני הייתי מוסד פורמלי, היו מפתחים אלי ואל העצות שלי את אותו חוסר ביטחון. אב ל מעבר לפחד מהלא­ידוע, יש מצב בו הרופאים מקדישים פחות מדי זמן לכל חולה ולמשפחתו. יכול להיות שעוד עשר דקות, רבע שעה, היו מפתחים את אמונו של החולה, והוא לא היה מחפש הסברים במקום אחר. ואני אומר את זה לא כביקורת, אלא כעובדה".בשנת 79' נוסדה אגודת 'עזרה למרפא', שמטרתה להקל על סבלם של החולים ובני משפחותיהם. כל הפעולות ניתנות ללא כל תשלום, לכל אדם, ללא הבדל דת, מין או לאום. האגודה עוסקת בהשאלת ציוד רפואי, הטסת חולים למרכזים רפואיים ברחבי העולם. שירותי אמבולנסים, ייבוא תרופות נדירות, ביקורי חולים וסיוע הומניטרי, תרומות דם, ייעוץ והכוונה לרופאים מקצועיים, מערך טיפול ביתי לילדים חולי סרטן, יחידה לחינוך והסברה רפואית, מעון יום שיקומי, ומועדונית 'בית חם' לילדים מיוחדים.מכל אלה שבתה את לבי דווקא הפעילות השולית הבאה ­ מתן אפשרות לצלם ולשכפל צילומי רנטגן. השיכפול בבתי­החולים, כידוע, הוא פעולה ארוכה ומייגעת. האגודה והרב פירר מצאו בזה עניין חיוני. קטן כל­כך, אבל אידיאולוגית, גדול מאוד.בזמן הפגישה, בשעות בהן אין קבלת חולים או טלפונים או פקסים, נכנס מדי פעם אחד העוזרים, עם עניין ד חוף מאוד. למשל, בחורה שהגיעה מתאילנד, ושוכבת במצב של חוסר הכרה שאין לו הסבר. או מה עושים עם בדיקת האגן ליולדת, או צמרמורות החום הקשות של החולה הזה והזה, ולמי כדאי שיפנה.ואז הוא מרים מבט, ואומר "כן, איפה היינו?"ואני אומרת לו, המונח זולת, למשל. והוא, שהמצב הכללי במדינה מעיק עליו כמו על כולם, אומר "מה שיהרוס אותנו זה המזוכיזם. החברה הישראלית חולה במחלת מינכהאוזן, מחלה בה האדם מזיק לעצמו". והוא מדבר על השביתות במציאות הקשה, על הדגשים של התקשורת, על הביקורת שלא תמיד עיתויה מתאים, ועל חוסר העזרה והפירגון."חברה ללא פעולות וולנטריות", הוא אומר, "ללא רוח התנדבות, אין לה זכות קיום. אני פוגש אנשים שמגיעים לגיל 60, שיכולים עוד לתרום לחברה לא פחות מצעירים, וקורה להם אחד הדברים האכזריים ביותר ­ שולחים אותם הביתה. האנשים האלה יכולים להיות כוח התנדבותי אדיר שיכול להוביל ולשנות".אבל זה לא קורה."לא. זה לא קורה".אולי דווקא הפעילות שלך מדגישה את האטימות והביורוקטיה של המימסד הבריאותי, שמוציאים מהדעת."אי­אפשר להשוות ביני לבין מימסד. מדינת ישראל מקציבה, נגיד, 20 מיליון שקל לתרופות. והנה אדם צריך תרופה שאינה בסל הבריאות, וזה חשוב וזה יאריך את חייו. המימסד לא יכול לחרוג, אחרת אינו יכול להתקיים כמימסד. אבל מי קובע מה זאת אטימות? הנה, יש תרופה חדשה לסרטן השד, שהיתה לה שדולה גדולה מאוד, ולכן נכנסה לסל הבריאות. לתרופה אחרת, פסיכיאטרית, שהיעילות שלה היתה בהרבה יותר גדולה, לא היתה שדולה, ולכן היא לא נכנסה לסל. אז גם המונח 'אטימות' אינו נמדד על­פי יעילות לחולה, אלא על­פי שדולה המסוגלת להפוך את כלי התקשורת לשופר. הכסף הוא ללא ספק בעיה מרכזית".אם יש משהו שמוציא מהדעת, אני אומרת לרב פירר, הוא 'תרבות הקשרים והפרוטקציה' שהתפתחה בבתי­החולים."פרוטקציה זו מחלה בינלאומית. לא אנחנו המצאנו את זה. אבל למרות זאת, ל­90 אחוז מהציבור אין פרוטקציה, ו­90 אחוז מהם מטופלים בבתי­החולים. זו לא אמירה שמקובלת עלי. כשבאים אלי אנשים, ואני מדבר עם הרופאים שלהם, אני מתרשם שהרופאים שולטים בחומר, וזה אומר שהם עשו את שלהם".את המקרה בו זוג הורים לילד חולה פנה אליו, וביקש שייעץ להם, הוא אינו מזכיר באותה נשימה. הילד, גילה הרב פירר, קיבל טיפול כימותראפי למרות שלא נזקק לו. זה מבחינתו, היוצא מן הכלל.הרב גם לא ממש מתרשם מהזעקה על רפואה לעשירים ורפואה לעניים, המתפתחת בארץ. "זו אמירה פופוליסטית", הוא אומר. "אי­אפשר למנוע מאנשים עם כסף לבקש לעצמם טיפול פרטי, או לממש ביטוחים בריאותיים. אבל במציאות נוצר מצב שלרופאים העוסקים בניתוחים פרטיים אין אפשרות לעשות זאת בתוך בתי­החולים. ולכן מגיעה השעה אחת­שתיים בצהריים, ואיש מהרופאים הבכירים אינו נמצא. מי שנמצא הם הרופאים הצעירים, שלא תמיד יכולים להתייעץ עם הבכירים. אם יאפשרו את הניתוחים הפרטיים במסגרת בית­החולים, גם הציבור הרחב ירוויח מכך. הרופאים הבכירים יהיו זמינים להתייעצות, בית­החולים יקבל כסף עבור כך, ובסופו של דבר כל הציבור ירוויח מכך."נוצר גם מצב שבבתי­החולים הפרטיים מבצעים ניתוחים לא תמיד הכרחיים, שאין עליהם מערכת ביקורת אוטומטית. האינטרס של כולם שם הוא לנתח. שלא לדבר על העובדה שהם אינם מנתחים חולים בעלי סיכון גבוה, וכך המקרים הקשים נשארים בבתי­החולים הציבוריים".הוא בן 46 וחי את מלוא חייו הבוגרים בין צרות איומות ונוראות, מחלות קשות, בני משפחה שבורים, וכאב גדול.יש רגעי משבר של רצ ון לעזוב את עולם הכאב הזה?"בוודאי שיש. אני מנסה לא להיקשר נפשית לנושא ולהיות רציונלי, אבל זה לא תמיד מצליח. אבל גם ברגעי משבר יש לפעמים פיצוי בסוף, שמכסה על כך. ויש גם אדפטציה של המצב. בחיים תמיד יש רגע יותר קשה מזה שהיה".יש אימת או חרדת הטעות?"ודאי. כל לילה לפני שאני נרדם, אני שואל את עצמי אם ייעצתי נכון להעביר אדם ממקום זה למקום אחר, מרופא זה לרופא אחר, כי אולי, אם יהיה סיבוך, בכל זאת במקום הראשון יותר טוב. אני לא מפסיק לחשוב אם הקלקולציה הסופית היתה נכונה".ובערב התרמה מרגש מאוד שנערך לפני כשמונה חודשים בהיכל התרבות בתל­אביב, עבור אגודת 'עזרה למרפא' והרב פירר העומד בראשה, עלה לבימה טוביה צפיר על תקן ראש הממשלה אריאל שרון. "אני מציע", אמר בקולו המאנפף קצת של שרון, "שניתן לרב פירר את תיק הביטחון".וכמה שזה נשמע מופרך, לא היה באותו רגע דבר הגיוני מזה.