מבחן רזילי כיצד הפכה אורית רזילי לאחת המשפיעות על האופנה הישראלית נועה בן ארצי פילוסוף 21/11/01 סיפור אמיתי: לפני כמה חודשים, הלכתי עם חברה בקניון "שבעת הכוכבים" בהרצליה. לפני חלון הראווה של "רזילי", חברתי הטובה, בחורה בעלת בינה, נעצרת בהיסוס: "מה? את רוצה להיכנס לכאן? אבל אין לי מה לקנות כאן כי זו חנות רק לרזות". מבלי לנתח את הנטיות האנורקטיות של אותה בחורה, בחרתי להצביע ברגליים, אבל זה לא ממש עבד. לאור ניסיון שכנוע המבוסס על הדגמה אישית (גם קונה וגם ממש לא פטיט), ניסתה החברה שוב: "אז למה קוראים לזה 'רזילי' אם זה לא רק לרזות?". אני מציינת שוב: החברה הזו שלי היא מאוד אינטליגנטית, אפילו מבריקה. הטעות הזו שלה זעזעה אותי באמת. כשחקרתי עוד כמה בחורות, נצטיירה התמונה המבעיתה: היא לא לבדה בקונספציה השגויה הזו. אז חברות יקרות, רזילי הוא שם משפחתם של אורית ויאיר, הבעלים והרוח החיה מאחורי הרעיון של חנות שכולה אוסף בגדי מעצבים. וכך, רזילי, מקורו הוא רז, כלומר סוד, ולא ברזון; או כמו שאורית רזילי אוהבת להגדיר: "תיבה קטנה ומקסימה, שמוצאים בה סודות והפתעות, ויוצאים שמחים וטובי לב". אורית רזילי (46), היא אמא לשניים (נועה בת 20 ואורי בן 17), שעושה דרכה הבטוחה סביב ואל ע ולם האופנה כבר שנים: ראשיתה בהפקה ובתחקירנות בטלוויזיה, דרך עבודה בעיתונות על גוניה, ובסופו של דבר עם יאיר, בחנות המיוחדת שראשיתה בשנות ה­90 ותפארתה, "רזילי", היא כבר נתון מוכח. נכון להיום, רזילי היא הכוהנת הגדולה של עולם האופנה הישראלי. מעצב צעיר שדגמיו נכללים באוסף שלה, יכול להירגע. דרכו לתהילה מובטחת. ­ למה הנישה הזו של מעצבים צעירים?רזילי: "ראשית כל, ואת זה אי אפשר להסביר, אני פשוט נמשכת לזה: אוהבת חידוש, רעננות, את האמירה הנועזת יותר שיש לצעירים בהשוואה למעצבים מתמסדים שבמהלך הזמן, מה לעשות, מתמסחרים ונעשים קשובים לפרמטרים אחרים מהללו שבאים מהבטן. שנית, מעצבים ישראליים מחוברים למה שקורה כאן. למשל, צמר או פרווה שקונים בחו"ל מנותקים מההוויה שלנו, ואילו המעצבים הישראליים עושים דברים שאפשר ללבוש כאן ועכשיו. מעבר לזה, העובדה שהעסק התחיל ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, אבל מצא דרכו לקניונים, חייב אותנו לשמור על ניחוח הרחוב שהבאנו איתנו ­ אלה הם המעצבים, שאליהם אני מתחברת יותר מאשר לסטריליות של הקניונים שביטויה המרכזי הוא רשתות כמו 'המשביר'. לכן, דווקא מעצבים ודווקא בקני ון. זה החיבור להוויה הישראלית השלמה, האוונגארד המתון, שכמה שזה נשמע פלצני או ציוני, זה נכון. ובלי להגזים, ואפילו שעושים מזה כסף, זה עסק שיש בו ציונות".­ את בעצם נמצאת בעמדה של מעין כוהנת, בעלת היכולת לסמן את "ה­מעצב הבא"."זה גדול עליי כל האמירות האלה, זה אפילו קצת מצחיק אותי. בדיוק לפני כמה זמן הגיעה אליי אחת המעצבות הצעירות שהביאה איתה דברים מאוד יפים ועדכניים בעיניי, ואמרתי לה. התגובה שלה היתה: 'יו, איזו הקלה, זה היה מלחיץ יותר מהמבחן בשנקר'".­ ואיך הכוח הזה, נעים או מפחיד?"אולי זה יישמע מוזר, אבל אין לי בכלל את הצורך או ההנאה מהשליטה הזו. נוכח סיפור כמו המעצבת הצעירה הזו למשל, אני מאוד מתפלאת, כי נקודת המוצא וההתייחסות שלי היא תמיד של אדם עובד, פועלת פשוטה. הבחירות שלי במעצבים ובקולקציות הן ענייניות: מה שיפה אני לוקחת, ומה שלא ­ אני תמיד אנסה לא לפגוע ובשיא העדינות להסביר שזה לא מתאים, וחלילה לא מכוער. "הדבר היחיד שמולו את מרגישה את הכוח הזה, הוא דווקא בביטויים השליליים. ככל שאתה מצליח, זה חורה לאנשים ובעצם, בהפוך על הפוך, אני מרגישה את הכוח בצידו הלא ­נעים. זה אף פעם לא מהצד האישי, מעבר לעיקרון הפרטי שלי: לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר. אני תמיד מסתכלת על מה שצריך לשפר, מה עוד לעשות, היכן מצויות הנקודות החלשות, ומשם אני יוצאת לדרך".­ איך את מגדירה את עצמך, מקצועית?"אני רואה את עצמי, יותר מהכל, כאוצרת. אני למעשה מייצרת חיבור בין דברים שאין להם בהכרח קו משותף: המון קווים שבעבודה מאומצת מתחברים יחד כך שמתקבלת תמונה אחידה יחסית של דבר עדכני, עכשווי, אפילו אסתכן ואומר טרנדי, צעיר, נכון". לאחרונה נוספו ב"רזילי", מעבר לבגדי מעצבים, גם פריטים נלווים: חגורות, כובעים, נעליים, תכשיטים ואפילו בובות עשויות עיסת נייר. את תפישת ה"טוטאל­לוק" הזו מנמקת רזילי בעובדה ש"כל הזמן חושבים על הדבר הבא, מנסים לאתר אותו. בנסיעות שלנו לחו"ל, בתערוכות ובטיולים, אנחנו מאוד קשובים לחיפוש הזה. הבובות מעיסת הנייר, למשל, זה חלק מהתפישה שאנשים באים לחפש מתנה, או שהם יוצרים לעצמם אוספים".­ איך את קובעת אם פריט מסוים הוא מתאים?"כל דבר שנראה לי ש'יידבק' לאוסף שלי, הוא פוטנציאל. זה מגיע מתוך מה שאני מכנה מסחור חזותי, או העמדה ומיצוב. הכ וונה היא לאותה שלמות שהפריטים יוצרים ביחד למעין אווירה כללית, שהיא מאוד נחוצה. ופה אי אפשר, ואני גם לא מעוניינת, להתפשר". ­ את מספקת עצות למעצבים הצעירים שאת עובדת איתם? "כן והרבה, אבל רק למי שרוצה לקבל. תוכן העצות משתנה בהתאם לכל אחד ואחת, למקום בו הם נמצאים, לטירדה הספציפית שמעסיקה אותם. יכולת הייעוץ שלי, מכיוון שהיא מבוססת על ניסיון של שנים, מגוונת: אם זה ייעוץ לקולקציה חדשה, ואם זה בקשר לכמויות ­ כמה לגזור מאיזה דגם. אפילו שאלות של מתחילים, כמו איך לפתוח תיק, מה לרשום ואיך לתמחר את הסחורה".­ ואם כבר עוסקים בתמחור הסחורה, מה לגבי המחירים הגבוהים?"היות שמדובר בבגדי מעצבים, יש כאן ייצור בכמויות קטנות, מוקפד, מקורי. זה לא פס ייצור, וכשזה הופך לכזה אז כבר משלמים על השם, היוקרה. זו לא המצאה ישראלית, כך זה בכל העולם. אבל לצד יצירות מעצבים יקרות, ניתן בהחלט למצוא אצלי גם מציאות: חגורה ב­60 שקל, סריגים ב­119­159 שקל. אלו בהחלט מחירים השווים לכל נפש, וזה גם סוג של פתרון ­ גם אם בגדי המעצבים עצמם יקרים, אפשר למצוא אביזרים נלווים במחירים הוגנים. דוגמה מוחשית לכך היא מעצבת התכשיטים עומר, שבניגוד לקו הרגיל שלה העשוי כסף, זהב ואבנים, היא מעצבת עבורנו קו בלעדי, אולי לא זול מאוד, אבל בוודאי זול בהשוואה לתכשיטים ה'רגילים' שלה".­ נדמה לפעמים שהשוק הישראלי, במיוחד זה של המעצבים הצעירים, לוקה במעתיקנות משכניו המקומיים."אני מניחה שיש השראות מכל מיני כיוונים: מעולם המוסיקה ובכללו MTV, מהקולנוע והתיאטרון, מהאמנות החזותית והפלסטית ­ לכן גם תיתכן השראה מדמויות אופנתיות מובילות. בארץ, לצורך העניין, זו בהחלט טובל'ה חסין. לדעתי אין בכך כל זדון ואפילו לא העתקה לשמה, אלא השראה. ככזו, היא לא מורידה מהמקוריות של המעצבים הישראליים הצעירים. מקוריותם זו אפילו מוערכת יותר בעיניי, לאור הרקע של מגוון החומרים המצומצם שבו הם מתפקדים, כשרובם קונים בדים בארץ. אני בהחלט רואה כאן מקסימום כשרון, ואוהבת את מה שאני רואה".­ את יכולה להתייחס למעצבים ספציפיים?"אני לא רוצה למנות רק חלק, אבל בהחלט יהיה קשה למנות את כולם. כל מי שאני עובדת איתו, אני אוהבת ומעריכה את הקו שלו, יש לו תרומה לאוסף שלי.'כולם היו בניי' ואת כולם אני אוהבת, אבל בכל זאת אתייחס לנעמה חסין , 'טובל'ס', וייחודה בזכייתה השנה בתואר המעצבת המבטיחה. אני מאוד אוהבת את החדשנות וההומור שלה, את ההתייחסות הנכונה שלה לכל המושג שנקרא אופנה ובגד. היא תופשת את עצמה ברצינות פרופורציונלית, שההומור והחיוך שבבגדים ממחישים. כשאת לובשת בגד של טובל'ס, את מרגישה שמחה בלב". ­ איך את מביטה על עולם האופנה הישראלי, בראי החורף הנוכחי?"באשר לחורף הנוכחי, שמחתי לראות שהוא צבעוני מאוד, בניגוד לציפייה הבנאלית לצבעים קודרים. יש בו גם הרבה מוטיבים עליזים: פרחים, חיות כמו חרקים למיניהם, דרקונים, לטאות. מגע של קסטמייזינג (כאילו לא גמור, לא גזור), חוסר סגנון הוא הסגנון הנכון. יש הרבה סריגים וכמובן המון ג'ינס בואריאציות שונות. זה מצחיק ומשמח, כי זה מעיד על כך שהסצינה הישראלית חיה במתחם משלה, נפרד מהעולם. בנוסף, יש החורף הרבה אביזרים כמו צעיפים, תיקים שמתלבשים על הגוף כמו בגד, גרביונים (בעיקר רשת). בעצם, במשפט אחד: הכל מותר וכל ערבוב הוא בסדר. זה הכלל המנחה שלי באופנה: אני לא מוכנה להיצמד לשום כלל או חוק, פתוחה לכל שינוי אופנתי, כי הרי זו בעצם מהותה של אופנה."אומרים לי שהבגדים של 'רזי לי' הם ממכרים, שאחרי שהתחלת ללבוש בגדי מעצבים, אי אפשר לחזור לבגדים אחרים. לא רק שזה נכון בעיניי, זה גם מסתמן ככיוון של המעצבים: אם פעם מעצב היה יוצא משנקר ומחפש את עצמו בחברה גדולה, היום בהחלט התופעה היא שהרבה מהמסיימים מחפשים את עצמם עצמאית. קיומה של 'רזילי' מקדם את המעצבים כבמת חשיפה, למשל בגדים שאני משאילה לשימוש מנחי ערוץ הילדים, או הפקות אופנה, ויוצר עוד מעגלי הנעה של לגיטימציה עבור הבגדים הללו". * * * מעצבים על תופעת "רזילי" * נעמה חסין, "טובל'ס": "כמעצבת, אני חושבת שהעקב­אכילס שלנו הוא בריצה קדימה, בחוסר היכולת לשמור על החדשנות. היום, כשחברות כמו "קסטרו" מצליחות לחדש מהיום למחר, זה דורש מעצב צעיר שאין לו המשאבים לחפש כל הזמן את המקורות, כוחות אדירים. מה שרזילי עושה למי שמספיק נבון להשתמש בדינמיות של החנות שלה, הוא בדיוק לסגור את הפער הזה. התוצאה: הדברים הכי מקוריים והכי חדשניים לאותו הרגע. למעצבת כמוני, שכביכול עוברת לשלב שצריך בו קולקציה מלאה ותחזוקת חנות, קשה להדביק את הקצב הזה. הרבה פעמים בא לי להרים ידיים, כי אין לי זמן לכאורה לעמוד בתחרות; אבל אני לא עושה זאת, כי אני חושבת שזה מה שמריץ אותי קדימה: אני עומדת בקצב של המעצבים הצעירים. אני חושבת שהיה עושה מאוד טוב למעצבים שהיו אצל רזילי ונשרו, אילו היו נשארים ומאפשרים לה לתת את אותה 'צביטה בטוסיק', כי היא התרופה לאותו עקב אכילס".* סיגל דקל: "אורית רזילי טובה לקידום מעצבים צעירים, אבל לא להמשיך איתה הלאה". * חגית טסה: "אורית היא אשה מדהימה. היא יודעת לעבוד ולא פוחדת מעבודה קשה, אשת עסקים. התרומה שלה עבורי היא בעצם קיומה של החנות, שהיא מאוד ידועה ומפורסמת. זה בוודאי תורם לפרסומו של המעצב. אני מפרגנת לה בחום".* נעמה בצלאל: "רזילי היא תופעה מבורכת, באופן כללי. אני עברתי איתם כברת דרך, אבל היום הם בעיקר במה למעצבים צעירים, שמאפשרת להם גם להיחשף וגם להתפרנס. ברזילי כל הזמן מחפשים מעצבים צעירים וחדשים. עבור המעצבים הצעירים זו הזדמנות נפלאה לבמה רחבה, שעוד מוסיפה ומתרחבת לאור התפשטות הרשת. מעצבים צעירים, שבזמנו גם אני נמניתי עליהם, לפני שמקבלים את הביטחון לפתוח עסק משלהם, מקבלים שם את הפידבק החיובי שהוא התנאי להמשך. אורית היא חברה טובה שלי ולכן אני שמחה על ההתקדמות. מעבר לזה שהם עושים את זה משיקוליהם האישיים, הם תורמים להתפתחות של האופנה בארץ. בשנתיים האחרונות צצו די הרבה מעצבים צעירים שמקבלים הזדמנות דו­שנתית בשוק המעצבים, והזדמנות כל השנה אצל רזילי. היא מאוד פתוחה לאנשים חדשים וקשובה למה שקורה בשוק". * יוסף פרץ: "היתרונות הגדולים של רזילי מתבטאים בכך שיש לה טעם טוב, היא מקבצת מספר מעצבים ש'שווה' להיות בחברתם, שנחמד שזה הם ולא אחרים. הסטאטוס הגבוה של החנות גם הוא נחמד. את המעצבים היא מייצגת בכבו ד, מציגה אותם נכון. היא קניינית טובה, הממזרה יודעת לבחור את הבגדים הכי שווים". * דינה גלס: "בעיקרון, אין במה טובה יותר, אבל יותר מזה: הדברים מוצגים יפה, בחנות יפה, וזוכים ליחס טוב. יש הרבה מאוד אינטראקציה: למשל, בקיץ היתה חסרה חולצה לחצאיות הכוכבים שעשיתי וקם לכך ביקוש. אורית התקשרה לומר לי, וכך עשיתי חולצה. זה העלה אצלי את השאלה, 'איך לא עשיתי לבד'? אבל יחד עם זה, יש הרבה כבוד להחלטות שלי: למחיר, לאיכות. הם לעולם לא יגידו לי שקבעתי מחיר גבוה מדי, או ייתנו תגובות מעצבנות. הכוח הגדול טמון גם בעובדה שיש להם ארבע חנויות, שזו כמות לעבוד איתה וזה גם הכוח שלה מולנו, המעצבים".