האם הטבע מידרדר ומאמץ לו את מומינו חי, צומח, דומם, הליקון, סידרה אנתולוגית לשירה עכשווית, עורכים: אמיר אור ואירית סלע, גליון מס' 41, 97 עמ' קובי נסים 23/11/01 משער כריכת חוברת הליקון ניבט אלי סוס יפואי לבן (תצלום של פבל וולברג), הצלע החיה והחזיתית ברצף הצומח והדומם שבתצלום. לסוס המכונף, סימלה של הליקון, כבר נמלא עשור. ממוצע של ארבע חוברות מדי שנה הוא הישג המדבר בעד עצמו.נושא אנתולוגי פתוח כמו "חי, צומח, דומם" מסתכן באובדן מיקוד, אבל החוברת מוצלחת בעיקרה. השילוב בין נושאי הדיון, שמעלים שלושת המאמרים בחוברת, עם שירים, הוא שילוב תורם. המאמרים מעניינים ושירים לא מעטים טובים גם כשלעצמם ולא רק בהתגייסותם לנושא האנתולוגיה.החוברת נפתחת במאמרו של אמיר אור. הדיון, ככל שיהיה מחכים (מיתוסים, גלגול וסימבוליזציה דתית וספרותית אכן לא פסחו גם על צמחים ודוממים), נותר בעיני מרוחק מן השירים הפותחים. השיר הפותח של צ'סלב מילוש הפולני הוותיק, מתנצח ממרום זריחתו עם תדיאוש רוז'ביץ, בן ארצו הנוסק בשירה. עקרונית מילוש צודק: לא רק הרע אלא גם הטוב מקורם באדם. אבל העוקצנות של מילוש אינה נקיה מקנטרנות. האם די במשורר, ששמו מותג, כדי למקם שיר בראש הקובץ? אגב, השיר מתקשר היטב מבחינת נושאו לשיריהם הנאים של היינריך היינה ('ניוון', עמ' 40) וויסלבה שימב ורסקה (עמ' 61): "האם הטבע מידרדר/ ומאמץ לו את מומינו?" מתפלמס היינה בהומור ובחן של חשיבה קלילה אך נוקבת. ואילו שימבורסקה שחה ישירות אל הצמחים, בשיחה שהיא לגבי דידה (וגם לגבינו) "הכרחית ובלתי אפשרית" (עמ' 61). בעיקרו של דבר, הקשר בין החי, הצומח והדומם מזמן אפשרויות מרתקות.המדובר בקיום סימביוטי, בסמיכות מנוכרת וגם מלטפת על דרך הפרדוקס הקיומי. באחד היפים ביותר משירי הקובץ, פונה הדובר של רמי דיצני בשיר 'בני שיחי הם בני שיח', לשאת ולתת עם השיחים. אלא שהללו מציעים לו, לטובתו: "ותפסיק לזבל את השכל" (עמ' 53). דו­שיח הכרחי איתם, הוא גם בלתי אפשרי. זהו המוצלח מבין שיריו של דיצני כאן.מאמרו של אריאל הירשפלד הוא הלב העיוני של הקובץ. דיונו בשיר של יהודה הלוי מדגים באמצעות הציפור מן השיר, ישום תרבותי לקשר בין ציפור לאדם. בעיני המשורר הציפור מייצגת בקולה את השירה. הייצוגים התרבותיים והנפשיים שהאדם בוחר לעצמו מן החי, הצומח והדומם סביבו, הם ההפנמה הפיוטית והעמוקה ביותר של הנושא.השיר 'צבה' של צביה ליטבסקי הוא שיר נוקב, שבו מושג ההתמסרות זוכה להיגד מקורי בעיצוב ובתוכן: "גם הפעם/ אי מ י/ החדיר בעדנה את ידו לתוכי/ ושלה/ שלשלות ביצים זעירות/ זרע שקוף פועם בן// בחול החם/ תחלמנה את הדרך לים// ואני אשכב/ ריקה ופתוחה. כמי שסיים יעודו/ בזרועותיך אהובי" (עמ' 47). ידו של האדם הרחיקה לכת עד כדי כך שהפכה ליד הגורל, לאל של פריון ממש, בתודעת הצבה (או האשה­צבה) מן השיר. מובן שההתמסרות הזאת ליד החודרת אל הפינות האינטימיות ביותר של החי למינהו והמתערבת בתהליכים הטבעיים ביותר של בריאת החיים, היא מצד אחד אירונית ­ בהקבלת לחוסר אוניו של האדם מול ידיים זרות של חיצון העושה בו שמות (מנגיף ועד כוכב נופל) ­ ומצד שני, כשאתה חושב על המהפכה הגנטית ויישומיה האפשריים, שבחי התודה לידו הארוכה של האדם הם מצמררים.גם למאמרו של שמעון זנדבנק על 'השירה והדומם' יש מקום תחת הכריכה המקיפה של האנתולוגיה הנוכחית. הסתכלותו על השירה למטרת רישומי­טבע במלים, מטפלת גם בזיקת השירה לזרמים באמנות (דרכי הרישום). אחד השירים, 'טבע דומם' מאת פ. קול, עמוס תרבותיות עד לעייפה. מיהו פ. קול מסתורי זה, המשורר הבלתי מוכר והמיוצג ביותר בקובץ? העברית השירית שלו נעימה ומלוטשת. האם פיתח מי מבין חוקרי השירה ו/או תרבו ת באקדמיה קול משוררי חדש? סלח לי פ. קול, על שקצרה היריעה מכדי להרחיב בעניינך הראוי לזאת. אל נא יחושו זנוחים רעי המשוררים (רחל חלפי, אגי משעול, אשר רייך, חיים ספטי ואחרים). כל שאוכל להוסיף כאן הוא המלצה לקוראים להקדיש מזמנם לחוברת ראויה זו. נער התוף או נביא אהרן אמיר, הסתננות: שירות ושירים, כרמל, 64 עמ'זהו הקובץ התשיעי של אהרן אמיר, שתרומתו לספרות העברית ניכרת זה עשרות שנים: כמתרגם פורה, כמי שערך את כתב­העת הספרותי המרכזי 'קשת', כאחד מן המשוררים והוגי הדעות של האידיאולוגיה הכנענית.באחת מן השירות (פואמות) מספר אמיר הדובר על צניעותו המופלגת של מורו ורבו, יונתן רטוש. אפילו בשנתו האחרונה התקשה רטוש, ששירתו ההירואית חזקה, נוכח דברי ההערכה של אמיר, שכינה אותו "נביא של המהפכה העברית". "אני רק נער התוף של המהפכה, אמר רטוש, ומעולם לא גבהה קרנו בעיני כבשעה ההיא", חותם אמיר ('נער התוף', עמ' 60).לקורא בקובץ הייחודי הזה אין אלא להעריך, כי גם אמיר התברך בצניעות נוסח רטוש. בכתיבה מן השנים האחרונות הוא שם עצמו כמאיר דמויות נחשבות בעיניו, וכך הוא מגבה את דרכו הרעיונית. כמספר סיפורים הוא מעלה את דבריו בהתייחסות אל דמות מעניינת: הוא תובע את עלבונו של משה רבנו, על שנאסר עליו לבוא אל הארץ ומקום קבורתו לא נודע, זאת באשמת אלוהי העברים, אל רודן ונצלן: "אך הוא בעמו רדה כמשיח­אל או כפרעה./ ומגבוה דיבר אליו כל הימים,/ בהתנשא,/ רק ללושו ב יקש. כחומר ביד/ יוצר/ ביד חזקה ובמורא גדול ­" ('איש לא העז דעת זאת', עמ' 55). בכתיבה אירונית נוסח שיר מזמור מלגלג אמיר על מחבל העל, אוסמה בן לאדן. בשיר אחר הוא מספיד את חמן שלח, מיודעו השופט, שנרצח בירי של חייל מצרי בראס בורקה. בשיר אחר הוא מלגלג על סלימאן פראנג'יה, מי שהיה נשיאה החלש של לבנון. אמיר מתאר בצער כבוש את רציחתו של הנשיא באשיר ג'ומייל ואובדן ההזדמנויות שנגרם בגינו.ממגוון האישים הנזכרים בספרו, מעניינים שניים, שאמיר בחר לספר את סיפורם בפואמות המעוצבות כאתוס סיפורי ובלשון פאתטית שאיננה עדכנית, אבל בהירה. האחת היא דמותו של סעיד עקל, משורר לבנוני שהוא "מין צירוף של רטוש ואצ"ג" (עמ' 15). עקל מייצג את בן דמותו התואם, הלבנוני, של רטוש ('ונוזלים מן הלבנון' עמ' 7). בשירה אחרת מגולל אמיר את קורותיו של אברהם סטבסקי, מי שהואשם וזוכה מרצח ארלוזורוב, מי שהשיט את אלטלנה במסעה האחרון. שתי הפרשיות נקשרות אצל אמיר באופן שמזמין כותב רומן או מחזה לחקור ולהרחיב את היריעה.אהרן אמיר משתקף כאיש חזון אציל נפש וכאנטי­מדינאי. "אני מאמין בנביטה האיטית/ של טמוני­העפר" ('ונוזלים מן הלב נון', עמ' 7) הוא כותב ומתכוון למי שרעיונותיהם עשויים להתממש דווקא, ואפילו, אחרי מותם. עם זאת, ההתעסקות של המשורר "פחות בשורשים ויותר בצמרות" (עמ' 39), ככל שתהיה מצודדת, מביאה למקום שאפשר לשאול בו ולהחליט ('נוסח שאלת האורח הלבנוני המצוטטת', עמ' 24), אם רוצים אנחנו להיות אימפריה או מדינה יהודית. ושאלה זו, נאיבית ככל שתהיה, היא מסוכנת.