תשאירו את הסטראוטיפים בחוץ חנה ספרן מוכנה להתווכח עם מוסכמות מקובלות בילי מוסקונה­לרמן 23/11/01 "מה שאני לא מבינה", אומרת חנה ספרן ולוקחת ביס מעוגת השמרים שחוממה במיקרוגל, "זה איך המדינה מתנהלת על ידי אנשים אחרים מאלה שאני מכירה, ואני מכירה במיוחד נשים, חברות טובות שלי, שאין לי ספק שהיו מנהלות את הביזנס הזה שנקרא מדינה באופן מצוין (לגימה ארוכה מהאספרסו הקצר). למה בן אדם שעשה בחיים שלו רק צבא ומלחמה צריך לנהל אותנו? "איך זה שהטנקים שלנו יושבים בערים אחרות ואנחנו מרגישים פה רע? למה אין לנו כסף לעבודה, לבריאות, לחינוך, ובאותו זמן אנחנו כובשים ערים זרות? עד 67' יכולתי ללכת במדינה הזאת לכל מקום בלי רישיון. הבן שלי, לעומת זאת, כבר לא יכול. לכל טיול שהוא יוצא עם החברים שלו הוא צריך מאבטחים ונשק. אלוהים אדירים, איך זה שאנחנו מנהלים לאחרים את החיים ובתוכנו הכל בלתי אפשרי? מה יוצא לנו מזה?".ישבנו בבית קפה בכניסה לאוניברסיטת חיפה, אחרי שיצאנו מהרצאה לתלמידי תואר שני ודוקטורנטים בחטיבה ללימודי האשה. חנה ספרן פתחה את ההרצאה במאמר של הסופרת האמריקאית המפורסמת אדריאן ריץ', שטוענת שההטרוסקסואליות נכפתה על נשים. במילים אחרות, נשים מעצם טבען מעדיפות לחיות עם נשים ברצף ט בעי שתחילתו אם­בת וסופו זוגיות. או כמו שניסחה את זה ספרן: "את יודעת מה זה לסבית? לסבית היא אותה אחת שנשארת עם החברה הטובה שלה גם אחרי שבית הקפה נסגר".על פי ריץ', המצב שבו נשים חיות עם גברים מקורו בקונספירציה גברית פטריארכלית. ורק תודעה כוזבת, חוסר ידע והעלמה מכוונת של אינפורמציה מספרי ההיסטוריה שמתעדים חיי נשים עם נשים גורמים לכך שאורח החיים הלסבי, שהוא הטבעי לנשים, מצטייר כסטייה. "בקיצור", סיכמה ספרן את ריץ', "זאת הנחת מחדל שהאשה היא הטרוסקסואלית, כלומר אוהבת גברים". הפמיניסטית האמריקאית ריץ', שחיה מחצית חייה עם גבר ובהמשך עם אשה, היא חלוצת התאוריה הקווירית, שמנסה ליצור שינוי רדיקלי במבנה החברה ומצהירה שההטרוסקסואליות היא מבנה מלאכותי דכאני, שתפקידו לשלוט בנשים ודרכו מסתמנת כל התנהגות אחרת כלא טבעית. עוד לא גמרתי לעכל את התאוריה הקווירית, וכבר שמעתי במסדרון את חנה ספרן, שבאותו בוקר הגישה את הדוקטורט שלה. חופשייה ועליזה, עם תרמיל מלא ספרים על הגב, הסבירה לתלמידה שלה, שעושה דוקטורט על המושג "גרוטסקי" בחוג לפילוסופיה, איך לא לעצור את החיים בגלל הרחם. "אז מה חנ ה?", שאלה, "אם אקח את המלגה ואתחיל עכשיו את הדוקטורט באמסטרדם אני לא אפסיד הריון? אני לא צריכה לקחת את זה בחשבון?"."בשום פנים ואופן אל תקחי את זה בחשבון", ענתה ספרן, "אל תתני לחיים שלך להיתקע בגלל ילדים, תעופי קדימה. תקחי את המלגה, סעי לאמסטרדם, עשי דוקטורט. בגלל ילדים לא מפסיקים שום עיסוקים, אל תתני לזה לעצור אותך"."ומה יהיה אם אאחר את הזמן שלי?", אמרה במצוקה הפילוסופית הצעירה. "הרי זה אי רוורסבילי. אם אלד זה יתקע אותי, ואם לא אלד גם אז יהיה הפסד". "אם לא תלדי לא תפסידי", אמרה ספרן. "מקסימום, אם תרצי ילד, תאמצי. מי אמר שאת צריכה ללדת? למה מוכרחים ללדת? האם ללדת זה התפקיד העיקרי שלנו הנשים? האם רק דרך זה בנויה הזהות הנשית שלנו? את אשה מלאה ושלמה גם בלי שתלדי. ישבת ובדקת עם עצמך אם את בכלל רוצה ללדת? תחשבי מאה פעם אם זה מה שאת רוצה, מה זה אומר, מה המשמעות של לגדל ילד. אל תתנהגי באופן אוטומטי רק בגלל שהחברה מכתיבה לך את זה". אחר כך היתה נשיקה גדולה בין המרצה לתלמידה, נפנוף אחרון ופרידה. "אני לסבית רק לצרכים פוליטיים" תכירו בבקשה את חנה ספרן (50), מרצה בחוג ללימודי האשה באוניברסיטת חיפה, ממקימות הקואליציה החיפאית הפמיניסטית "אשה לאשה". אמא לשני ילדים, דניאל (21) ונעמי (17). לאביהם היתה נשואה 15 שנה. כבר 11 שנה היא בת זוגה של ד"ר דליה זק"ש מהחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת חיפה. כשהיא מתבקשת להגדיר את עצמה במשפט אחד, היא עונה במהירות ובלי להתבלבל: "אני אשכנזייה, אני לסבית וכל בוקר אני מצחצחת את הגזענות שלי כמו לצחצח שיניים"."שטויות", היא אומרת, "אני לסבית רק לצרכים פוליטיים. אותי לא יגדירו ולא יתייקו, ולא ימסגרו ולא יכבלו. היום אני חיה עם אשה, אתמול חייתי עם גבר, ומחר אני אחיה עם מי שאני רוצה. אני מתאהבת בנפש, ומה אכפת לי אם לנפש יש צורה של גבר או אשה. אני לא רוצה שידביקו עלי סטראוטיפים, שיקשרו אותי לתוך דעות קדומות. כל הגדרה היא בית כלא". היא מעשנת סיגרים דקים, רוכבת במיומנות מעוררת קנאה על וספה, וצוחקת על כולם, כולל על עצמה: "לסביות עם ילד, גג רעפים אדום וכלב זה ממש סת­ם. היום נחשב רק לסביות ששוכבות עם הומואים". אבל יש כמה דברים שמוציאים ממנה את הנמרה, שמסמרים שיערה. ל פני כמה שבועות, בראיון למיכל קירש ב"הזמן הוורוד", היא דיברה על אחד מהם: "אם בחור הומו יכול לקרוא לי זונה במצעד הגאווה (במסגרתו צעדה בקבוצת נשים בשחור נגד הכיבוש ­ ב.מ.ל), הוא לא התרחץ. הוא בא מהעולם ההומופובי שבו כולנו גדלנו, עבר לעולם הנהדר הזה שקרוי קהילה הומו­לסבית, עולם שכולו טוב, ולא נכנס למקלחת. "זה מדהים אותי. העובדה שלסביות והומואים יכולים להיות כל כך גזענים ולא מחוברים לעובדה שיש כאן דיכוי. לא צריך לעבור את הדיכוי הזה כדי לדעת, כמו שלא צריך להיאנס כדי לדעת שנשים נאנסות כל הזמן. לא צריך להזדקק לטיפול רפואי ולהיעצר במחסום מפני שאתה פלסטיני כדי להבין שיש בעיה. אי אפשר להיות גזען בזמן שאתה בעצמך שייך לקבוצה שמדוכאת על ידי גזענות. הומופוביה היא הרי סוג של גזענות".משנת 88' ספרן מפגינה עם קבוצת "נשים בשחור", ומהמקום הזה היא משחיזה ציפורניים גם מול הבן שלה, דניאל, חייל בצבא: "אמרתי לו בפירוש, אני, מבחינה מוסרית, אוסרת עליך ללכת לצבא. וזה אומר שאם אתה כן מתעקש ללכת לצבא אתה צריך לקחת בחשבון שאתה תגהץ את הכביסה שלך, ואל תיקח כמובן מאליו את זה שאם הצבא נותן לך 300 ש קל לחודש אני אשלם את הפרש ההוצאות שלך. אני לא אכבס לך את המדים, אני לא רוצה לתת שום רשת תמיכה למישהו שמשרת בצבא. במיוחד צבא כובש. אני מורדת בתפקיד אמא של חייל."באמת ציפיתי שהוא לא יתגייס. אבל הוא התגייס, ופעם אחת, כשטחנתי לו יותר מדי את המוח, הוא אמר: 'אמא, תיזהרי, בסוף אני אתגייס רק כדי לעשות לך דווקא'. אחר כך הוא ישב עם עצמו וחשב ואמר: 'אמא, יש לי פה חובה אזרחית למלא ואני אמלא אותה', אבל הוא הבטיח לי: 'אני לא אהרוג ולא איהרג'. יפה, חשבתי לעצמי, הילד יודע לחשוב". ההתמודדות של הבן בערב ישבנו בבית של חנה ודליה בשכונת כרמליה בחיפה. דניאל חזר מהצבא, נעמי חזרה מהסינמטק, דליה חזרה מאוניברסיטה וחנה חזרה מהמרכז הפמיניסטי "אשה לאשה". שתינו תה סביב שולחן העץ העגול, מול חלון גדול שפונה למפרץ. הדיון המתבקש שעלה היה איך קיבלו הילדים את המעבר שעשתה חנה, הכל כך מדהים לעיניים זרות, מחיים עם גבר, אבי ילדיה, מרצה באוניברסיטה שחי לא רחוק מהם, לחיים עם אשה. דניאל צוחק: "הייתי בן 12. אני זוכר כשהלכתי עם חנה ברחוב ושאלתי אותה אם ילדים של הומואים ולסביות הם גם הומואים ולסביות. היא נורא צחקה ואמרה שכמובן שלא. "אני עכשיו בשלבי הסיום של מסע ההתמודדות שלי עם מה שחנה עשתה. כשהייתי קטן וחנה ודליה עברו לחיות יחד, הייתי צריך לקבל החלטה. אופציה אחת היתה להסתיר אותן, להכניס את שתיהן לארון. להעלים את הבית הזה מהמציאות של החברים שלי, לא לתת להן לענות לטלפון, לטשטש ולהעלים אותן. אופציה שנייה היתה להחליט לא לעשות כלום, להתנהג כאילו הכל כרגיל. אופציה שלישית היתה לספר, לצאת עם זה החוצה."אני זוכר שהאופציה הראשונה נראתה לי הכי טבעית. אני זוכר שנלחצתי והחלטתי לטשטש אותן . כשהייתי בן 14, חנה ודליה נסעו לבוסטון. החלטתי לא להצטרף אליהן ולהישאר עם אבא. לא רציתי להפסיד את החברים שלי ולהתחיל להתאקלם במקום חדש. כשהן חזרו התחלתי לגור חצי­חצי, חצי אצל אבא וחצי אצל חנה ודליה, והיום אני גר אצלן. "בצבא שוב היתה התלבטות, לספר? לא לספר? להסתיר זה מסובך, לשקר זה מסובך, לא לספר אמת זה עניין שלוקח ממך המון אנרגיות".לפני חודש כתב דניאל מכתב ל"אנה פרנק", גיליון קווירי קטן, נועז וחתרני, וחתם: "דניאל, בן לאמא לסבית פמיניסטית". בחתימה הזאת אפשר אולי לראות קבלה וסגירת מעגל. אצל נעמי העניינים היו לאין ערוך יותר פשוטים: "לי בכלל לא היו בעיות. נסעתי איתן לבוסטון ומהרגע הראשון היתה אינטימיות ביני ובין דליה וחנה, אולי כי כולנו בנות". עד היום, אומרת דליה, גם דניאל וגם נעמי, באים לדבר, להתלבט. "בדרך כלל זה תופס אותם מאוחר בלילה. הם נכנסים, כל אחד עם השאלות שמטרידות אותו, ונשארים לשבת על המיטה בחדר שינה עד שעה מאוחרת בלילה". "הגברים שמו רגל" הקבוצות, ההפגנות, ההתאהבויות, הפעילויות, הכל התחיל מפמיניזם. שם, בשנות השמונים, בקבוצות של נשים פמיניסטיות נגד גזענות, נפגשו דליה וחנה. הקבוצה הפמיניסטית בחיפה ותיקה, תוססת ומעוררת קנאה, ממש סוג של קהיליה. מרשה פרידמן הקימה ב­71' את הקבוצה הפמיניסטית הראשונה בחיפה, שאליה הצטרפה הפסיכולוגית מרילין ספר. אחריהן, ב­73', הקימו נעמי נמרוד וג'ודי היל קבוצה ראשונה להעצמת נשים. זאת היתה הפעם הראשונה שנשים דיברו בחופשיות על כך שהאישי הוא פוליטי, אורגזמות, שוויון, בנק פמיניסטי, זכויות לפועלות ושיתוף פעולה בין ישראליות לפלסטיניות. הקבוצה הפמיניסטית הצטרפה לקבוצות הסטודנטים של השמאל ויחד דיברו בתקווה על סוציאליזם, מהפכה ו"עולם חדש נבנה"."היום", אומרת נעמי נמרוד, "זה נראה כמו תאים מחתרתיים. ישבנו בלילות בבתי קפה ובבתים פרטיים כי לא היה מקום אחר לשבת בו. אחרי מלחמת יום כיפור שולמית אלוני פנתה לקבוצה בבקשה שתתמוך בה, והקבוצה עמדה מאחוריה ומאחורי מרשה פרידמן. "הוצאנו את עיתון 'נילחם', וישבנו בבית קפה כרמל שהיתה שם כתובת שפוגעת בנשים. מרילין קראה לבעלים ואמרה לו: 'עד שלא תור יד את הכתובת לא נזמין קפה'. הוא הסתכל עליה לא מאמין, אבל הלך והוריד את הכתובת. "ב­73' כולם כעסו על גולדה ודיין, מה שאיפשר למרשה פרידמן ולשולמית אלוני להיכנס לכנסת. זאת היתה הפריצה הראשונה, כי בתחילת המדינה, כשעדה מיימון, פוליטיקאית, אשה בודדה וקרייריסטית, תבעה זכויות נשים, הגברים שמו לזה רגל כל פעם מחדש כששיתפו פעולה עם הדתיים נגד הנשים שלהן".ב­73', כשהכל בער, הציעה נמרוד לקואליציית הנשים בחיפה: בואו נלך לכל המפלגות, נציע להן להצטרף ולתמוך בהן בתנאי שיערבבו את כל השמות, ישימו שם של גבר ואחריו שם של אשה. במפא"י צחקו עליה, אבל ב"מוקד" מאיר פעיל הכניס לרשימה שלו את ניבה לניר, שנבחרה לכנסת.שתינו קפה של 12 בצהריים, וחנה הצביעה על חגי רוגני, בן זוגה של נעמי, מורה לספרות ולשון ב"אורנים": "הנה חגי, שקורא לעצמו בן ברית שלנו, הנשים, שכל החיים פועל בשביל חברה שוויונית. כשיילך לעולמו וישאלו מה הוא עשה, דבר ראשון שאפשר יהיה להגיד עליו: הוא לא הפריע. האמת, הלוואי שהשורה האחרונה שיגידו על כולנו תהיה: זאתי לא הפריעה".האמת, מרגש לראות את נעמי וחגי מדברים על 30 שנות זוגיות. הם לא נשואים והורים לארבע בנות. "קודם כל", אומר חגי, "אני לא עוזר בבית. גידלנו את הבנות יחד. אנחנו מנהלים בית משותף וחיים משותפים וכל צעד שלנו בחיים נבע מבחירה וכלל שיחות על כל שלב ושלב. בשנה הראשונה שלנו יחד נעמי היתה בהריון בחיפה ואני הייתי בקיבוץ. אחר כך הבנו שאנחנו רוצים לחיות יחד, ומאז לא נפרדנו."היינו פעילים בשמאל עם גדעון ספירו. נעמי היתה מוקפת בנשים, הפמיניזם התחיל לתסוס ולא הרגשתי שזה מאיים עלי. נתתי למהפכה הזאת לקרות לי". אחר כך נולדו הבנות, ילדה בכל שנה. נעמי הניקה במשך חמש שנים, וכל פעם שגמרה להניק יצאה לחופשת גמילה של שבועיים­שלושה בארץ או בחו"ל וחגי היה נשאר בבית עם התינוקות. ככה גידלו את הבנות, שצוחקות על ההורים שלהן שהם שילוב של ימי הביניים ודור הפרחים.מה שחשוב, אומרת נעמי, ששניהם המשיכו ללמוד ולעבוד, כל אחד במסלול שלו. נעמי למדה באוניברסיטת בן­גוריון לתואר שני בכתיבה יוצרת, והיום היא עורכת סדנאות כתיבה ב"אשה לאשה", ושניהם פעילים בשמאל ובקואליציית הנשים בחיפה. "אמא הולכת מהפגנה להפגנה" בשנות השבעים חיה חנה עם בעלה באנגליה, בירנטון, בבית אחוזה מהמאה ה­17, שם עבדה בספרייה כשהוא סיים דוקטורט בפילוסופיה של המדעים, על מה שהיא מכנה בחיוך "מלגת ספרן". באותן שנים נולדו דניאל ונעמי. על חיי הנישואים היא אומרת: "התאהבתי בו, נורא­נורא, הוא היה החבר הכי טוב שלי, והוא היה משת"פ גדול. הוא שיתף פעולה עם כל הפרויקטים הפמיניסטיים. אני זוכרת באנגליה, כשהיה כל כך קר והיתה ערימה גדולה של כביסה בארון, הייתי מכבסת את הסוודרים שלי ולא שלו. אמא שלי היתה בהלם מזה שלא כיבסתי לו, אבל ההיגיון שלי בכלל לא עבד על השאלה אם לתת לו או לא לתת לו שירותים, ההיגיון שלי עבד על המחשבה שאם אני אכבס לו אני אקח ממנו את האפשרות לכבס בעצמו. "אותו דבר היה עם הכלים. הוא לא אהב לשטוף כלים אחרי הארוחה, ואני התאפקתי כשהכלים נחו חמש שעות בכיור. כשהוא שאל אותי מה לקנות במכולת אמרתי לו: 'תקנה מה שאתה רוצה שנאכל. אם תקנה פסטה נאכל פסטה, ואם גבינה נאכל גבינה'. הוא היה פרטנר ובן זוג נהדר, ואם ממשיכים להיות כאלה גברים, לא אבדה תקוותנו."ב­87' חזרנו לארץ. הצטרפתי ל'אשה לאשה' והקמנו קואליציה של נש ים נגד כיבוש שאליה הצטרפו גם פלסטיניות. אחר כך הוקם מרכז סיוע לקורבנות אונס, קו לנשים ערביות, לנשים מוכות, 'אחותי' לזכויות הפועלות. אני זוכרת שכשנתנו לי מפתח לבית של 'אשה לאשה', נכנסתי ושמעתי את נבילה אספניולי מלמדת ריקודי בטן בחדר הסמוך. "ב­87' גם התחילה האינתיפאדה. ב­89' הפגנו בירושלים שורה של נשים עטופות תכריכים. כששאלו את נעמי בבית הספר במה אמא שלה עובדת, היא אמרה: 'אמא הולכת מהפגנה להפגנה'. באותם ימים פגשתי את דליה שהפכה להיות חברה מאוד טובה. ביום שאמא שלי מתה, וזה לא מקרי, צלצלתי ואמרתי לה: 'דליה, אמא שלי מתה ואני נורא אוהבת אותך!'. רק כשאמא שלי מתה העזתי. ודליה ענתה: 'גם אני אוהבת אותך אבל אין לי עניין עם נשים נשואות'. אחר כך היא אמרה: 'טוב, אולי לפרק זמן קצר'. אחר כך דליה נסעה לעשות דוקטורט בבוסטון והזמינה אותי להצטרף אליה. הייתי בת 43". דליה שאלה אותה: "מה את רוצה לעשות שם שנה?". "אמרתי: 'מוזיאונים, ספרים, חופש'". דליה אמרה: 'אולי כדאי לך ללמוד'. "התלבטתי עד הרגע האחרון. היא הזמינה אותי לחיות איתה אבל הכסף ללימודים היה צריך לצאת מהכיס שלי והלימודים שם נורא יקרים. ברגע האחרון הוצאתי צ'ק מקרן הפנסיה ונרשמתי לתואר שני בלימודי נשים. זאת היתה פקולטה מעניינת שמעודדת לימודים של אנשים מבוגרים מתוך היגיון שיש לאנשים האלה מה לתת, וזאת הסיבה שגם קיבלתי מהם מלגה. היתה שנה נפלאה. הכסף הספיק למגורים בשכונה קטנה של פורטוריקנים, והכל היה מרתק ­ הלימודים, המקום, האנשים. נעמי נקלטה מצוין."דליה נתנה את הדחיפה. אפשר להגיד שהיא זאת שעוזרת לי להרחיב את הגבולות שלי, בשבילה לזוז קדימה זה לא עניין של כסף ולא של כבוד. אני זוכרת שהיתה בחורה ערבייה בקואליציה של 'אשה לאשה' בחיפה, שגילתה אחרי חמש שנים של היכרות שדליה דוקטור. היא לא נרגעה מזה. אצל דליה אין היררכיות, השאלה האחת והיחידה שרלוונטית מבחינתה היא: האם אתה חי את החיים האמיתיים שלך?". "מה את רוצה, שזה יהיה ביר זית?" "כשניגשתי לדוקטורט", אומרת דליה זק"ש, "ראיתי שכל מי שמגיע למקצועות הטיפוליים הם נשים. הגברים מגיעים לשם בטעות, והמעט שמגיעים הם שחורים או ערבים. עניין אותי לדעת מאיפה זה בא, איך הפרטי קשור למקצועי. בדקתי את זה לפי מבחן קולברג. "קולברג היה חוקר שיצר מבחן שלפיו קבע דירוג מוסרי לבני אדם. הוא העמיד דילמה, שבה אדם זקוק נואשות לתרופה שאם לא יקבל אותה ימות, ואחד הפתרונות היה לפרוץ לבית המרקחת ולגנוב את התרופה. גברים פעלו לפי החוקים וטענו שאסור לעבור על החוק, אם האדם ימות ­ ימות. נשים לעומת זאת טענו שבמקרה של הצלת חיים הגניבה מוסרית. "קולברג דירג את הגברים והנשים מוסרית וראה שלפי הסולם שלו, הנשים לא הצליחו לעבור את השלב השלישי בעוד שהגברים הגיעו לשלב החמישי, מה שגרם לו לקבוע שנשים לא מפותחות מבחינה מוסרית. במחקר הזה השתתפה חוקרת פמיניסטית בשם קרול גיליגן, שאמרה שקולברג טועה טעות גדולה בכך שהוא מעניק נקודות למוסר של הגבר הלבן. לטענת גיליגן, לנשים יש מוסר אחר ­ מוסר נשי. "לפי המחקר שלי, נשים עוסקות במקצועות טיפוליים כי זה קשור לדבר מאוד עמוק באישיות שלהן. נשים חו למות מגיל צעיר שיטפלו בכל המשפחה, שיצילו את העולם. המוסר הנשי של קארינג, כמו שטענה גיליגן, אכן מוכח במחקר שלי על הקשר בין נשים למקצועות טיפוליים".בדרכנו החוצה מהאוניברסיטה, מצאנו את עצמנו מוקפות שוטרים. 'מה קרה?', שאלתי את דליה. "לא קרה שום דבר", ענתה, "חוץ מזה שלמדינה הזאת יש היגיון של מדינת משטרה. היום עורכים שימוע לסטודנטים הערבים, וכדי שלא יהיו הפגנות העבירו את השימוע לבניין רחוק והקיפו אותו בשוטרים ובמאבטחים".דליה וחנה שייכות ל"פורום השמאל" של האוניברסיטה, שתומך במאבק של סטודנטים ערבים לדיור, מה שגורר יחסים מתוחים בין הפורום לדיקן ולאוניברסיטה, אבל לא מפחיד אותן בכלל. המאבק בגזענות הוא התמרור הראשון שמסמן את דרך החיים שלהן. רק אחר כך, אולי, באים שיקולים של ביטחון שמתורגמים למשכורת. "זאת האוניברסיטה הכי מעורבת בארץ מבחינת סטודנטים יהודים וערבים", אומרת דליה, "והנה מתברר שהסטודנטים הערבים לא מקבלים מעונות בגלל שהם לא עוברים את הקריטריונים שהאוניברסיטה מעמידה, שאחד מהם הוא שירות צבאי. מה פתאום שהאוניברסיטה, שהיא עמותה, תכניס לתוכה קריטריונים צבאיים? אם המדינ ה רוצה לתמוך בחיילים, שתבנה להם מגורים, אבל מה זה שייך לאוניברסיטה? ומה פתאום האוניברסיטה מפרידה בין מגורים של סטודנטים יהודים לסטודנטים ערבים? למה? סטודנט יהודי אחד, שבחר לחיות במעונות עם ערבים כי הם חברים שלו, קיבל מכתב שבו הוא מתבקש לפנות את עצמו. הוא כתב מכתב מפורט וסובלני והסביר את עצמו, 'אני מאמין בדו קיום'. הם הכריחו אותו לצאת מהדירה שלו במעונות. "אנחנו, פורום השמאל, מפגינים עם הסטודנטים הערבים, מתקוממים כשנכנסת משטרה לאוניברסיטה, כי אנחנו יודעים בדיוק מהי משמעות הפגנה דמוקרטית".התפקיד של חנה בפורום השמאל הוא לטפל בכתובות שרשומות על השלטים באוניברסיטה. מתברר שכל הכתובות באוניברסיטה כתובות בעברית ובאנגלית חוץ מאחת שכתובה גם בערבית: "אסור לעשן". כשחנה התלוננה וביקשה שיתרגמו את שאר הכתובות לערבית ענתה לה מזכירה: "מה את רוצה, שזה יהיה ביר זית?". "אני נוסעת לחודש לנצרת" בדרך כלל ספרן היא אשה שמחה, אופטימית מטבעה, אוהבת אדם ומלאת תקווה. לפני שנה, מספרת דליה, כשהתחילה האינתיפאדה, חנה התערערה. הכל התהפך אצלה. בין ההפגנות היא שקעה בדוקטורט, כותבת עד חמש לפנות בוקר ושותה קפה ראשון ב­12 בצהריים. כשגמרה את הדוקטורט, התחילה במרץ ללמוד ערבית והתעוררה לחיים. "בחופשת הסמסטר הראשונה", אומרת חנה בעיניים נוצצות, "אני נוסעת לגור חודש עם חברה שלי, נבילה אספניולי (פסיכולוגית, פמיניסטית ערבייה ­ ב.מ.ל) בנצרת. הבטחתי לה לשטוף כלים, להכין אוכל, לשטוף רצפה ולהוריד כל יום זבל בתנאי אחד, שהיא מדברת איתי ערבית מהבוקר עד הערב עד שאלמד את השפה".* * * מגדר. יש דבר כזה לימודי נשים ופמיניזם, גם באוניברסיטאות בישראללמה לומדים בבית הספר על משה רבנו, פרויד ונפוליאון ולא לומדים על פרידה קאלו, מרי וולפסטון קרפט ולו סלומה אנדריאס? אבל אף אחד לא יודע עליהן מהסיבה הפשוטה שהן מודרות, מועלמות ומטושטשות מספרי ההיסטוריה, ולא במקרה.מה זה ג'נדר Gender() או מגדר בעברית? בספרה "מה זה בכלל פמיניזם?" מצביעה טלי רוזין על שולמית פיירסטון, שכתבה את "הדיאלקטיקה של המין" בשנות השבעים בארצות הברית, כמי שטבעה לראשונה את המונח ג'נדר כמייצג הבדלים חברתיים­תרבותיים, בשונה ממין, המייצג הבדלים ביולוגיים. ההבחנות המגדריות מייצרות מסגרת שעל פיה החברה בוחנת גברים ונשים, כשבמובן הפוליטי המעשי זאת בעצם שיטה משוכללת של שליטה גברית. המשימה הפוליטית העיקרית של הפמיניזם היא להביא לזה סוף. ואכן, אחרי 30 שנות תאוריות ומחקרים מרתקים בעולם כולו, הגיעו לימודי הג'נדר גם לאוניברסיטאות בישראל.הפקולטה הראשונה ללימודי מגדר הוקמה לפני שנה באוניברסיטת בר­אילן על ידי אחת מחלוצות הפמיניזם בארץ, פרופ' דפנה יזרעאלי. זאת גם הפקולטה היחידה בארץ שמציעה מסלול לתואר שני ולדוקטור ט. השנה נפתחה באוניברסיטת תל­אביב תוכנית ללימודי נשים ומגדר לתואר ראשון, שבראשה פרופ' חנה נוה ויועצת התוכנית ד"ר אורלי לובין. גם באוניברסיטת חיפה אפשר להצטרף לתוכנית בין תחומית ללימודי נשים.לימודי המגדר כוללים קורסים בסוציולוגיה, היסטוריה, תאוריות פמיניסטיות עכשוויות, פילוסופיה פמיניסטית, ביולוגיה של הבדלי המינים, פמיניזם תרבותי, אסתטיקה פמיניסטית ופמיניזם ומשפט.* * * תגובה נחמה וינטמן, דוברת אוניברסיטת חיפה: "במעונות האוניברסיטה ישנן לא מעט דירות מעורבות של יהודים וערבים החיים בכפיפה אחת, ואנו אף מעודדים זאת למען קירוב לבבות בין בני לאומים שונים בקרב הסטודנטים."יחד עם זאת, אנו קשובים לרגישויות דתיות של דיירי המעונות. כך, למשל, נענינו לדרישות מצד משפחותיהן של נשים מוסלמיות דתיות שביקשו מגורים בדירות המאוכלסות במוסלמיות, כדי לאפשר להן לשמור על סגנון חייהן."הסטודנט שבו מדובר נתבקש לעבור לדירה שבה שוהה דייר יהודי שומר מצוות, אשר ביקש לא לשכן בדירה דייר לא יהודי מחשש שהדבר יקשה עליו לקיים את אורח חייו המסורתי. האוניברסיטה אינה רואה לנכון לקיים מדיניות שונה כלפי יהודים ומוסלמים בעניין זה".