העניק חיים עמיתיו ותלמידיו של פרופ' עמירם אלדור ז"ל מדברים בשבחו בן זילכה 29/11/01 ביום שלישי השבוע נפתח כנס הרופאים באולם הכנסים של בית חולים איכילוב בדקת דומייה לזכרו של פרופ' עמירם אלדור שנהרג בהתרסקות המטוס בשוויץ. כמה עשרות בודדות של רופאים ומתמחים חלקו לפרופסור הנערץ כבוד אחרון כשהם ממלאים בשתיקה את האולם הצנוע. אותה דקה, אם היתה מכובדת בשקט גם מחוץ לכותלי בית החולים על ידי אלה שאמורים להוקיר את זכרו, היתה ודאי נערכת באיצטדיון בן עשרות אלפי מקומות. "הרבה מאוד ילדים ברחבי העולם חייבים לו את חייהם, בזכות מחקריו והתרופות שהוא פיתח בעקבותם", מסביר ד"ר רפי מרילוס, שהתמחה תחת פרופ' אלדור במכון ההמטולוגי באיכילוב. "היום בכל מדינה שמכירה את המאמרים שלו מטפלים בנשים עם קשיי הריון בתרופה שהוא המציא. הוא היה מאוד אמיץ בזה שהוא חיבר את המחקר שלו דווקא לנושא ההריונות, כי לכאורה נראה שהקשר בין ההמטולוגיה והגניקולוגיה הוא דל ביותר. בכל זאת הוא הבין שהקשר קיים, החליט החלטה אופרטיבית, והביא לכך שיתקיים מחקר מבוקר שהביא תוצאות מדהימות", אומר מרילוס.השילוב שעשה פרופ' אלדור בין תחום התמחותו, ההמטולוגיה (רפואת הדם), לטיפול בסיבוכי הריון נחשב לפריצת דרך ובעק בותיו זכה אלדור להכרה בינלאומית כמומחה בתחום. גם פרופ' מיכאל קופרמינץ, מי שהיה שותפו של אלדור לאחד ממחקריו בנושא, טוען כי "אלדור אחראי לחיים של הרבה מאוד תינוקות. עמירם היה מומחה עולמי בכל מה שקשור בקרישת הדם. הוא העלה את ההשערה שיש קשר בין בעיות קרישה לסיבוכי הריון, בדקנו את ההשערה הזאת והבאנו לפריצת הדרך", מסביר פרופ' קופרמינץ, "עקב כך הצלחנו למצוא טיפול על ידי זריקות שיכולות למנוע את אותם סיבוכים, כאשר עמירם היה אחראי על בדיקת ההיקרשות ואנחנו היינו אחראים לגיוס הפציינטיות. אבל מעבר לכישורים שלו כחוקר הוא היה איש שקודם כל מאופיין באנושיות. היה לו אומץ מקצועי רב. הוא לא פחד לקחת שום מקרה שאחרים לפעמים נמנעו ממנו. היתה לנו פציינטית בבית חולים אחר באזור המרכז שכבר היתה רגל וחצי בעולם הבא. הוא עשה הכל להעביר את הפציינטית לכאן, הוא הציל את חייה, היא התחתנה, וביום שישי האחרון היא הגיעה למחלקה הגניקולוגית לאחר שהיא נכנסה להריון".***פרופ' עמירם אלדור, ,59 השאיר אחריו אשה ושני בנים. אלדור למד בתיכון עירוני א' בת"א ולאחר שירותו הצבאי החל בלימודי הרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. באוגוסט 79' סיים את התמחותו בתחום ההמטולוגיה בבית החולים הדסה בירושלים. כעבור חמש שנים התפרסם לראשונה כמי שגילה את הקשר בין היווצרות קרישי דם על ידי נוגדן "לופוס" להפלות חוזרות. ב­88' התמנה לפרופסור מן המניין באוניברסיטה בירושלים. באותה שנה התפרסם שוב, הפעם בעקבות שיטת טיפול שהמציא בקרישי דם, בעזרת מה שנחשב עד אז מיושן ולא רלוונטי ­ עלוקות. הטיפול נחשב למפנה במחשבה הרפואית ומיושם עד היום. "זה מאוד מעניין ומאוד יוצא דופן לראות מכשירים מאוד מתקדמים שעולים עשרות אלפי דולרים ולצידם צנצנת עם עלוקות", אומר ד"ר בנצי כץ, סגן מנהל המעבדה במכון. "העלוקה גורמת לזרימה נמרצת של הדם ומונעת קרישה. למרות שזה נראה מיושן ולא כל כך מקובל, זה מאוד עוזר. הוא היה מאוד פתוח וזה מבטא את זה. גם את החידושים הוא לא קיבל בצורה אוטומטית. אחת הסיבות, למשל, לנסיעות הדחופות שלו, כולל הנסיעה שבה הוא מצא את מותו, היתה הצורך לבחון כל חידוש במקום לפני שהוא מגיע למכון. כלומר ממש במו עיניו לראות ולהרגיש בידיים"."הפיתוח העצום שהוא הביא בנושא של מחקר קליני בקרישת דם הביא למכון מוניטין בינלאומי", אומרת פרופ' אלה נפרסטק, מנהלת יחידת השתלות מח עצם, ומי שהתמנתה השבוע למ"מ של אלדור. "הוא שם את ישראל על המפה בתחום הזה".לפני כשבע שנים עבר פרופ' אלדור עם משפחתו לת"א והחל לנהל את המכון ההמטולוגי בבית החולים איכילוב. "קשה לחשוב על המכון בלעדיו, כי בעצם אפשר לומר שפרופ' אלדור זה המכון", הסביר השבוע ד"ר מודי משגב, אחד ממתמחיו של פרופ' אלדור במכון. "הוא היה מעורב בכל דבר הכי קטן במכון והוא דחף אותו קדימה בכמה רמות מאז שהוא הגיע: החל בשדרוג המעבדה, ולא רק בהבאת אנשי מחקר לשם אלא גם בהבאת מכשור חדש, דרך יחידה שהוא הקים למחקרים קליניים, שהוא הצליח להביא בעצם בזכות השם שלו, ודרך זה שיש לו חלק גדול בהקמת היחידה להשתלת מח עצם שהוא דחף הרבה להקמתה. אפילו בנושא של בינוי, למשל אזור חדר ההמתנה הוקם כשהוא הגיע, כשחלק גדול מהכספים זה ממה שהוא הצליח לגייס מהמחקרים שלו"."אחד הדברים העיקריים שאפיינו את עמירם אלדור זה השילוב בין המעבדה לבין הקליניקה. זה מתבטא גם במבנה המכון, בסמיכות בין הרופאים לבין אנשי המעבדה", מסביר ד"ר כץ. "הוא ראה והבין את היתרונות בסמיכות הזאת. הוא הוביל את השי תוף הזה בכל צורה אפשרית. הוא נורא אהב להבין מאיפה צומחים לדבר רגליים, כדי שבתור קלינאי אני מניח שהוא הרגיש יותר נוח עם זה שהוא יבין את הבסיס של הדברים. הוא היה במעמד שהרבה אנשים שמגיעים אליו נחים על זרי הדפנה, והוא לא נח עליהם. הרגשת שאין אצלו קצה, אין אצלו סוף, תמיד כל דבר שהוא גמר היה התחלה של משהו חדש".אחד הדברים שעלו פעם אחר פעם בשיחות עם חבריו לעבודה של אלדור הוא דמות האב שהיווה לעובדי המכון ולרופאים הצעירים בפרט. "הוא ידע לעניין את הרופאים הצעירים בתחום. את העניין הזה הוא קידם בעזרת הכריזמה האישית שלו", מסביר ד"ר כץ. "כשהוא דיבר עם הצעירים הוא הצליח להשרות בהם את המוזה שדוחפת אותם, שמעוררת בהם את הרצון ואת הסקרנות וגם דאג לתת להם את הכלים לבצע. אפשר בהחלט להגיד שהוא גם הכשיר את הקרקע וגם זרע את הזרעים"."לפעמים הייתי מרגיש שבלעדיו אני הולך לאיבוד", מוסיף ד"ר מודי משגב. "בסופו של דבר, למתמחים ולא רק להם, הוא היה כמו אבא. הוא היה רוצה שתצליח, לפעמים יותר מאשר אתה היית רוצה. הוא הביא הרבה פעמים את עצמו בתור דוגמה, ודרך זה איך הוא היה רוצה לראות אותנו משקיעים, חוק רים ויוזמים. הוא כל הזמן עודד אותנו לא לפחד להטריד אותו, או בשפתו ­ 'לחמר' אותו, העיקר שלא נשב בצורה פסיבית. 'ממני', הוא אמר, 'אתם תקבלו כל מה שאתם צריכים, אם זה בכתיבת המחקרים, בתכנון או במימון שלהם'"."אני המטולוגית בזכותו", אומרת פרופ' נפרסטק. "הוא משך אותי למקצוע ולימד אותי לאהוב אותו. הוא דמות אידאלית של רופא: גם חוקר וגם מורה".בשבוע הקרוב היה אמור פרופ' אלדור לכהן כיו"ר ישיבה בכנס של מומחים בתחום ההמטולוגיה שייערך בארה"ב, דבר המצביע על ההערכה הגדולה שרוחשים לו ברחבי העולם. לפני טיסתו המתוכננת לארה"ב היה אמור פרופ' אלדור לחזור לישראל מכנס נוסף שהשתתף בו, בברלין, אך תוכניותיו נגדעו באיבן לאחר שטיסת הקישור שעלה עליה בדרכו ארצה הביאה למותו הטרגי בהתרסקות המטוס סמוך לציריך שבשוויץ. "אני אחרי יומיים של בכי רצוף", אומר ד"ר רפי מרילוס. "אנחנו מרגישים עזובים, יתומים וחסרי דרך, למרות שהוא נתן לנו הרבה מאוד כלים להמשיך במורשת שלו. החלטנו במכון להמשיך בכל המחקרים שלו ובכל הרעיונות שהוא היה מפזר לנו, ולקדם אותם בכל הכוח. אנחנו מרגישים שזו הצוואה שהוא השאיר לנו".ד"ר מוד י משגב: "לכל אחד במכון יש איזשהו פרויקט אחד או שניים שקשורים אליו, אם זה בהדרכה ואם זה במימון או בשניהם, אז היום יש בעצם קצה לא קשור שלא מתחבר לשום מקום. כמו נקודה מרכזית שממנה יוצאים כל החוטים, ופתאום היא איננה והחוטים האלה נשארים תלויים באוויר. אבל הכוונה היא דווקא שהדברים לא ייעלמו איתו אלא שכל פרויקט כזה יגיע לסיום וכשזה יוצג, נוכל גם להזכיר את פרופ' אלדור כמי שהיה מאבות הפרויקט. בצורה זו הוא אולי יישאר חי".