הלו ג'ורג' כמעט אף אחד בישראל עדיין לא שמע על ג'ורג' בר מבת- ים * ראו הוזהרתם רועי גבריאלי 29/11/01 מה לעשות, החיים זה לא דבר פשוט. זה לא כמו פעם. בנאדם פותח עיתון ומגלה שליאור נרקיס מתפאר איך הוא החליף שלוש ב.מ.וו עד שהוא מצא את זאת שהתחלקה לו יפה על התחת, שרית חדד מקבלת את המינוי לאירוויזיון וכל זה בשבוע אחד. פשוט תקשורת עוינת. לא נותנת רגע מנוחה. הבעיה שככה זה כל שבוע. קשים חייו של הזמר. כל המעבר הזה למיינסטרים, סתם בלגן. היום פחות מפעמיים טברנה, אחד פרנס ובדיחה אישית מננסי ברנדס, אתה לא סוגר הופעה בשיפודי אווזי. רוצה איזה חתונה של יורדים עשירים? תביא לפחות יצפאן ואיזה שיר בגלגל"צ (טוב, גל"צ, אליטות, ידוע שהם בונקריסטים). כבר לא מספיק קול זך וחיוך סובל ­ פיתוח של הזמר המזרחי עת הזמר מחייך, כי לא נעים לו, אבל כולם יודעים שהוא נקרע מבפנים. משותף לאנשים אחרי טיפול שורש ולפקידי שומה בשעות העבודה. אח, זוהר, זוהר, איך הלכת, איזה חיים יפים היו לך, לא ידעת מה זה סבל אמיתי... נוסף על התופעה הזאת, שמחלחלת בשנים האחרונות, נפל עלינו בתקופה האחרונה גם מיתון. מה בנאדם בסך הכל צריך? מרצדס קטנה בחנייה? קצת מעריצות לטובת המורל וחום הגוף? אולי איזה קרטייה קטן, פנטהאוז מול הים, קצת חו"ל, קצת קזינו? המינימום שבמינימום. בנאדם עובד, נותן את השעה, שעה וחצי שלו, מזיע כמו חמור. אחר כך, בבית, אתה מקלף את השטרות שדבוקים לעור ומה?! דולרים כבר מזמן לא פוגשים, גם שטרות של 100 נעשו נדירים. עכשיו, כשזה המצב, איך אתה יכול לישון עד 15:00­14:00 בצהריים? רק מהחרדה אתה קם ב­12:00. הלו, איפה השמים? ארץ הזמר המזרחי, יומן מסע. ביום ראשון, בפתחו של עוד שבוע קשה לז'אנר, אני פוגש את הזמר ג'ורג' בר מבת­ים. השבוע הוציא בר אלבום חדש, שביעי במספר, בעל השם הקליט "הלו בובה". כפי שעוד ניווכח לדעת, בר הוא חלוץ בתחום השימוש ב'הלו'. הרבה לפני הפלאפונים הוא כבר היה שם עם להיטו האלמותי "הלו הלו". האלבום באותו שם מכר, לדבריו, למעלה מ­50 אלף עותקים והאפרכסת עוד נטויה. למי שלא מכיר, ג'ורג' בר, בקרוב בן ,40 הוא זמר ידוע בתחום, שעובד כבר 15 שנים, בעיקר באירועים פרטיים. במקומות הנכונים ­ מחאן הדקל ועד רויאל גארדן ­ השם שלו מקבל את הכבוד הראוי. העניין הוא שעד היום הוא מעולם לא יצא לתקשורת. "יש כמה סיבות שאף פעם לא הייתי עם התקשורת בקשר. הסיבה הראשונה היא שעבדתי שבע שנים יום יום לא הייתי צריך את התקשורת, לא חשבתי על זה. היום הנושא של החשיפה זה חשוב, העולם מתחיל להיות אחרת. עבדתי במקום שהיה כמו הבית שלי, קראו לזה שמים כחולים בבת­ים. בכל יום שישי ובכל חג. כמו מועדון לילה­מסעדה כזה. 15 שנה אני בענף. החמש הראשונות היו קשות, שמונה השנים הבאות היו טובות מאוד. עובד יום יום, לפעמים פעמיים בי ום. לא היה לי זמן לכלום, גם לא עניין אותי. שני האלבומים אחרונים שהוצאתי לא הצליחו כל כך והשנתיים האחרונות קשות. עד עכשיו עבדתי בלי אמרגן. הכל לבד. אמרגן זה משרד. אני, לפי דעתי, מניסיון שקיבלתי חשוב שיהיה לך משרד. מישהו שידבר במקומך, שייצג אותך. שלא תבוא תגיד אני רוצה ככה וככה, אני ג'ורג' בר. שמישהו יגיד שאתה ג'ורג' בר. זו תמונה יותר רחבה". ­ אתה עדיין מופיע? "שלוש­ארבע פעמים בשבוע. חתונות, בר­מצוות בריתות. לפעמים מופעים. אני מופיע פעם בחודש בגן הגבעה ליד פתח­תקוה. שם מכניסים 1,200 איש. במועדוני לילה אני לא מופיע המון כי אין הרבה מועדונים שהם ברמה לאמן". הלו, מזרח או מערב? ג'ורג' בר נולד ביפו ברחוב שישים המיתולוגי. רחוב שישים היה הג'ואריש של שנות השישים. שם צולם הסרט "קזבלן" ושם גם התגורר דהאן ­ מי שהיה הקזבלן המקורי וראש הקנוניה באותם ימים. בהארלם, כדי לצאת מהפשע ומהרחוב, אתה צריך לנתר כמעט כמו מייקל ג'ורדן. אחרת אין לך סיכוי. יפו ורחוב שישים של אותם ימים לא היו רחוקים מכך. היום הבתים מול הים שווים מיליונים ורחוב שישים הוא שכונה יוקרתית. יש דברים שלא משתנים. פעם לא יכולת להיכנס לשם אם לא היית שייך לסקציה מסוימת והיום אם אין לך חצי מיליון דולר ואתה לא משגרירות צרפת, אין לך מה לחפש בשכונה. בר נולד לאמא נוצריה לבנונית ולאבא פולני, חצי נוצרי חצי יהודי, שהגיע מורשה. בהתאם גם שם המשפחה המקורי של ג'ורג בר הוא ורשה. "קיצרתי אותו. שיתאים לקריירה מוזיקלית. הורדתי את השין וההא". בשלב הבסבוסה והדרבוקות פולני מורשה לא בדיוק תופס. המשפחה, חצי מזרחית חצי אירופית, גרה מעל בית כנסת. בר למד בטרסנטה סקול עם הילדים של אנשי השגרירויות. בגיל 20 הוא עוד חשב ללמוד פסיכולוגיה. ­ לא הפריע לך, כילד ואחר כך במהלך הקריירה, להיות נוצרי בישראל, שלא בדיוק ידו עה בסובלנות שלה? "קודם כל אני ישראלי, אם ירצו או לא ירצו. שנית, אני עובד עם קהל ישראלי יהודי. לצערי הרב, יש הרבה אנשים פרימיטיבים. יש הרבה אנשים שהם גם יותר מדי קיצוניים. אני לא עם הצד הזה. אני יכול להתחבר לכל אדם. אני מופיע ב­11 השנים האחרונות רק אצל יהודים". ­ הם יודעים שאתה נוצרי? "חלק יודעים וחלק לא. אני יש לי את החזות הישראלית היהודית. אנחנו נוצרים אירופים, המנטליות והתרבות שלנו אירופית. מהמזרח לקחנו את הדברים הטובים, כמו האוכל, את הקלאסיות ואיך לדבר ולהתלבש, זה הכל מהאירופי. יש את השילוב הזה. אז אם אתה בתור ישראלי מחקה אמריקאי ­ אני כבר אמריקאי". בגיל 20 החליט בר לעשות הסבה לתחום המוזיקה, בהתחלה כנגן. הוא התחיל ללמוד אצל סלים רזלה, המלחין של להקת העוד, ולמד לנגן על קנון, כלי פרסי עם 70 מיתרים. כשהוא הבין שהוא רוצה לשיר הוא התחיל ללמוד פיתוח קול וסולפאז' (השלב שקוראים תווים במילים ושרים אותם), בסופו של דבר שמונה שנות לימודי מוזיקה. בר שר בערבית על כל גרורותיה ­ עיראקית, מצרית, טוניסאית וכו'. באותה תקופה המשפחה, ההורים ושלושת האחים, היגרו לאוסטרליה. בר התחי ל לעבוד במועדון מולן רוז' ביפו ולהוציא אלבומים ­ "נודד בעולם", "הלו הלו" המפורסם, "מאמי" ועוד. הלו, זה רדיו? גורג' בר מופיע בכל אירוע. אם האירוע הוא של מרוקאים או עיראקים אז הוא יתאים להם כמה שירים, כנ"ל לגבי שאר העדות. בשאר הערב הוא שר שירים בעברית. שלו ושל אחרים. אבל! אף פעם לא של מישהו חי. עד כאן! הג'ורג' מנמק: "אני שר שירים של זוהר ארגוב כי הוא לא מופיע (דרך אגב הוא מת, ר.ג), אבל לא שר שירים של חיים משה, הוא זמר בפני עצמו. קודם כל אני לא אשיר אותם כמוהו ושנית כל אני אוריד מהרמה שלי. אני אהיה כמו חקיין, לא זמר". מה שנקרא בלעז: אינטגריטי. כמו כל זמר שמכבד את עצמו, שמו של בר גם יצא את גבולות גוש דן. מה שנקרא בת­ים­ניו­יורק. "בעשר השנים האחרונות גם הייתי בחוץ לארץ. אם אני זמר מוכר, זמר שעובד יומיום, אז הייתי גם צריך להיות אצל ישראלים יהודים. הייתי בצרפת שלוש­ארבע פעמים. הייתי פעם אחת במקום שנקרא פלה לה קונגרה. זה בפריז, זה מקום שמכיל חמש­שש אלף איש. עשו לפני ארבע שנים אירוע לכבוד ירושלים. הופעתי שם עם עופר לוי בדיוק לפני שהוא חזר בתשובה, יחד עם סמיר שוקרי. הופעתי גם בלונדון. הופעתי באוסטרליה". בר, אם לא ידעתם, הוא מחיה הדרבוקה העברית. "באמצע הדרך שהופעתי במועדון חיפשתי חוצמזה שאני אשיר שיהיה משהו מעניין בתוך ההופעה. שיהיה שואו. אז חשבתי על הדרבוקה. הדרבוקה זה כלי שאני הכנסתי בתור אטרקציה בשואו שלי. זה כלי שלא נחשף לקהל הגדול של היום אלא על ידי. אני מגיע לאירוע, נותן 45 דקות עד שעה כדי לעשות שמח וקצב. תלוי בקהל. בין שיר לשיר אנחנו עושים קטע סולו של דרבוקה, זה נותן אווירה ומעלה את הקצב". ואם מדברים עם חלוץ מודרני, אז אי אפשר בלי קצת היסטוריה: "אחרי השלום עם מצרים נסעתי ולמדתי שם. פעם הדרבוקה היתה מחמרה ומעור כבש או דגים. היום הדרבוקה בנויה מנחושת או אלומיניום, עושים אותה בעבודת יד. העור שלה זה עור פלסטיק, ומציירים עליה ציורים של רקדניות או של פרעה. הכלי החדש גם לא נשבר וגם אתה לא צריך לחמם את העור כל הזמן ושלישית הוא יפה כי עושים עליו ציורים וכל מיני עבודת יד. זה יכול להגיע לאלף דולר. דרך אגב, הרבה רקדניות רוקדות על קטעים שאני עשיתי. פעם הייתי עושה קטעי סולו של דרבוקה באלבומים שלי והרבה רקדניות משתמשות בהם". ­ ליאור נרקיס, שרית חדד, הם הרבה יותר צעירים, הרבה יותר מצליחים, מככבים בכל מקום, איך אתה מסתדר עם זה? "אני לעצמי מרגיש טוב, אב ל אני אומר דבר כזה: אם אתה רוצה להגיע למקום, אתה חייב לקום וללכת עד שם ולנסות. שרית חדד, כל הכבוד לה, שלומי שבת, כל הכבוד לו. תראה אותם מסתובבים מתוכנית לתוכנית, אז מה זה מעניין בתוכניות של זה או של ההוא? ליאור נרקיס הוא חבר טוב שלי, האמרגן שלו אפילו לקח אותי לפריז להופיע. אני והוא היינו לוקחים אותו מחיר לפני שנה. הפריצה הגדולה שלו עם שלומי שבת גרמה לו להצליח ואני מאחל לו שימשיך להצליח. היום אני כבר יודע שבאלבומים הקודמים אולי היה איזה מכשול שלא נחשפתי טוב לתקשורת. הרבה שירים לא מקוריים ועוד כל מיני. היום האבלום שעשיתי, עשיתי אותו ממש במחשבה טובה, אלף­בית, ככה שאני לא חושב שלתקשורת יש איזושהי בעיה". ­ אתה מרגיש שהיית צריך להשתנות, להשתכנז קצת? "אם התקשורת על קו מסוים, אז יש לה בעיה. לא איתנו, עם עצמה. אני לא מרגיש צורך להשתנות, מה זה להשתנות? להשתנות זה יותר ממילה. אני יכול להשתנות בלתת מוזיקה ישראלית, לתת כלים אחרים, אבל כל זה לא אומר שהשתניתי מהבסיס שלי. הקו שלי הוא ישראלי ים תיכוני שהמקור שלו בא מכמה תרבויות. לא באתי ולקחתי מייקל ג'קסון וחיקיתי אותו. אני זה אני. אסור שיבוא מישהו אחד וישים רק מה שהוא אוהב, מי הוא שיחליט, הקהל צריך להחליט. כמו ששרית חדד באה עם 'לך הביתה מוטי' או כמו שאני עשיתי את 'הלו, הלו', כל ילד מכיר את השיר הזה. לאט לאט התחילו להבין שפה זה מדינת ישראל, 50 אחוז מהקהל אוהב את המוזיקה הזאתי. אבל יש להם עדיין, בתוך הבטן, שהמוזיקה הזאת נחותה". ­ אז מה שונה באלבום החדש? "כאן הלחנים מקוריים, יותר ישראלים. האופי של השירים שלי באלבום הם כמו של שרית חדד, אז לא יכולים לבוא ולהגיד לי זה לא מתאים לנו. דני שושן שכתב את 'קשה לי' ואת 'טיפת מזל' כתב לי את 'הלו בובה'. בדרך כלל מה קורה בתקשורת? כשבנאדם מוכר יוצא לתקשורת הם לא מסתכלים על השירים. לוקחים אותו בלי להסתכל בסיר, יודעים שהוא הטבח. לא מסתכלים עליו בטלסקופ. אבל אם צריך להסתכל בטלסקופ אז שיסתכלו. אני הקלטתי באולפן שאביב גפן מקליט בו, הוצאתי עטיפה, שהרבה אנשים, לא רק אני, אמרו לי שהיא בינלאומית. אם הגעתי לצרפת וללונדון אז למה שאני לא אגיע לטלוויזיה? אני מוזיקאי, למדתי מוזיקה, אני יודע מה שאני עושה. פעם, אצל דידי הררי, שיר שלי התיישב אצלו חודשיים". ­ איזה שיר? "'היום יש לי כאב ראש'. אה, תראה, באירוע רואים אותך 500 איש, בטלוויזיה חצי מיליון. אתה צריך לעבוד 100 שנה. על זה אני חשבתי". האלבום החדש מכיל שמונה שירים, השמות יצירתיים ­ "בוגד שקרן", "בשם האהבה", "עיניים ירוקות", "את ואני" ­ כולם בנושא המגוון: אהבה. גם כבד שמיעה בלי מכשיר יכול לקלוט לאחר האזנה אחת ל"הלו בובה" שיש יותר משמץ של דמיון ל"לך הביתה מוטי". שלמה ארצי היה כבר מזמן על הקו עם עורך הדין (אולי זה יהיה הלהיט הבא "הלו, רבינוביץ'?"). בכל מקרה לא צפויים ריבים מכיוון מזרח, אולי חזית קרה. כאן לא לוקחים דברים קשה. כל להיט שתופס משוכפל מיידית לאינספור גירסאות ולא נדיר למצוא שירים שונים תחת אותו שם. מה, גליקריה תתבע את שלומי סרנגה? חליק. אבי גואטה, אמרגנה של חדד: "שמעתי את השיר של בר. אנחנו לא מתייחסים לשאלת הדמיון בין השירים. שרית מאחלת לו הצלחה". אחד מהעורכים המוזיקליים בגלגל"צ: "מדי שבוע מתקיימת ישיבה ובה נקבע מה ייכנס לפלייליסט (רשימת השירים המושמעים). עדיין לא שמענו את 'הלו בובה'. רק בשבוע שעבר נכנס שיר של זמר ידוע שגם הוא מזכיר את 'לך הביתה מוטי', אבל אנחנו מתייחסים לכל שיר ל גופו. החומר של בר הגיע אלינו רק השבוע. עוד לא הספקנו לדון עליו". הלו, למה לא אוסטרליה? לפני עשרה חודשים ג'ורג' התחתן, לראשונה, עם רוזלין. כלת השמחה היא נוצריה מירושלים, ,24 בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית. את המילניום החדש ג'ורג' בהחלט פתח ברגל ימין. ­ רק עכשיו התחתנת, זה נראה כאילו עכשיו קורים לך דברים שקורים לאנשים בשנות העשרים. "בנאדם צריך לעבוד, אבל גורל ומזל זה דבר חשוב בחיים של בנאדם. אם תהיה עצוב זה לא יעזור לך, אם תהיה רגוע אז אולי. אני עושה כושר, הולך לים, ממלא את הזמן בדברים טובים". ­ אתה כבר בן ,40 אתה לא מרגיש שחיקה? "היום אני לא מוכן להופיע כל יום. יש לי חיים יותר מסודרים, בית. בנאדם מתעייף, אבל מה, לא נשחקתי. אם הייתי נשחק הייתי יוצא מזה". ­ אפשר לעשות כסף? להיות עשיר ממוזיקה בארץ? "פה זה ישראל, אולי באמריקה. אם אתה קצת פיקח ויודע לעשות חשבון אז אתה מסתדר. אבל לא עשיר. עשיר זה בארצות­הברית או במצרים, מדינה של 50 מיליון איש, לא פה. תלוי גם מי לוקח את הכסף, אולי האמרגן לוקח את כל הכסף? אמרגן במילה גסה זה כמו זונה וערס. אתה מבין מה זה? פחות או יותר ככה. הוא רוצה שתעבוד ותביא כסף. לא אוהב את המילה הזאת". ­ אתה הרי יכול לעבור ל אוסטרליה. חצי מהישראלים, בטח במצב הנוכחי במדינה, תגיד להם אוסטרליה, ישר חותכים, איך נשארת פה? "תראה, בקשר לאוסטרליה יש לי כמעט אזרחות שם. האחים שלי ואחותי כבר נשואים לאוסטרלים. מה שמחזיק אותי פה זה המוזיקה. אם לא היתה לי המוזיקה אין לי מה לחפש פה. הארץ זה כמו שאומרים חלב ודבש, אבל יש בה המון בעיות, המון. זו ארץ קשה מבחינה כלכלית, מבחינת זיווג, בין עם לעם. משהו אף פעם לא יהיה טוב פה עד שלא נצא מהמצב הזה של הקיצוניות".