אחד מבסוט עמי פרנקל, שנחרת בתודעה כ"שיניים של המדינה", חזר לארץ דוד לביא 07/12/01 קריסת מגדלי התאומים הניחה את היסודות לתופעה מתגבשת והולכת: ישראלים החיים שנים בארצות הברית מחליטים שאם כבר נגזר עליהם חוסר ביטחון קיומי, עדיף לשאת בנטל בארץ הקודש, לצד המשפחה והחברים, ואולי גם בחברתם של מעט מזומנים שהביאו מאמריקה.עמי פרנקל (57), ממבשרי תופעת היורדים השבים, מעריך שלא מעט ישראלים יחזרו ארצה בקרוב: "ישראלים שבאו לאמריקה לעשות כסף ולברוח ממלחמות גילו פתאום שהמלחמה רודפת אחריהם עד ניו יורק, ושגם כסף כבר לא כל כך קל לעשות בארץ שפוחדת מהצל של עצמה".פרנקל, לשעבר נגן גיטרה בס ידוע וחבר להקת הקדם אירוויזיונים איזולירבנד, יצא לארצות הברית לפני עשר שנים, ופתח חברה משפחתית בפלורידה לייצור דברי מאפה איכותיים. לפני כשלושה שבועות חזר ארצה. "עד הופעתו של בן לאדן גלגלתי בצק לאלפי קרואסונים והעסק שגשג", הוא אומר, "אבל בחודשיים האחרונים היתה ירידה של יותר מ­70 אחוז בהכנסות. אמריקה נכנסה להלם טוטאלי. הבנתי שההתאוששות לא תבוא בקרוב, התחלתי להוציא בכל יום כסף מהכיס לממן את ההפסדים, אז החלטתי שאני סוגר את העסק וחוזר ארצה, למשפחה ולחברים".פרנקל ניסה למכור את המ אפייה, אבל בפלורידה ההולכת ומתרוקנת מתייריה לא נמצא אף קונה, גם לא לציוד האפייה. הוא הזמין מכולה, דחס לתוכה את הציוד המשוכלל ושלח אותו ארצה. בחזרה לבלגן בפלורידה התגוררו הפרנקלים בווילה עם בריכת שחייה, כשבחנייה ממתינה מכונית אמריקאית לכל בן משפחה עם רישיון. את אלה העדיף אבי המשפחה להמיר בדירה צפון תל­אביבית שכורה ובעשן אוטובוסים. "העיר הזו מתקלפת", נאנח פרנקל, ושולח מבט מלא רחמים אל הבתים המוזנחים באזור הסמוך לכיכר המדינה. "רוב הבתים בצפון תל­אביב הם מה שבאמריקה מכנים 'כאב עיניים'. ראויים לשיכוני סלאמס. תראה את התחתונים האלה על החבל, את הסרפדים בחצר, את הכלב שמשאיר לך מזכרת ריחנית מהביקור שלו בחצר המוזנחת בלאו הכי. בארצות הברית לא תראה דבר כזה. "אבל, למרות הכל יש בארץ איזה בלגן חינני, שמי שלא היה אף פעם יורד לא ממש מתגעגע אליו. אם אתה אוהב ברדק, ישראל היא מקום מצוין. אם לא ­ תקום ותברח. אני, אישית, אוהב בלגן. ממש עושה לי טוב לחזור לפה. יכול להיות שנפתח עסק בתחום המזון ונחיה כאן באושר ובעושר".התכונות שהישראלים נוטים לעתים שלא לאהוב בעצמם, חוסר חריצות והיעדר משמעת למשל, יכולות להיות יתרון גדול, אומר פרנקל, תלוי רק בזווית הראייה. "אתה לא יודע עד כמה היתה חסרה לי בארצות הברית הבטלנות הזו, לשבת בבית קפה בכיכר המ דינה ולא לעשות כלום. כאן יודעים לחיות. האמריקאים, רק עבודה ועבודה. עם כל הקדמה הנפלאה הזו של האמריקאים, לא תראה אותם יושבים בבתי קפה בחוסר מעש".בעשר השנים האחרונות פרנקל לא היה כאן אפילו פעם אחת. הוא נמנה עם אלה העוזבים בכעס. "אם מישהו היה אומר לי, נגיד ב­67', אחרי שניגנתי בהמון אלבומי ניצחון, שיבוא יום ואעזוב את המדינה שלי, הייתי חושב שהוא לא שפוי. אבל זה קרה. המתחים הבלתי פוסקים, הדתיים שמסתכלים לך לתוך הצלחת, המלחמות המתישות, התחושה שאם לא תצא לחופש בחו"ל לפחות פעם בשנה פשוט תשתגע. כל זה הטריף אותי."עבדתי שנים כנגן. אם הייתי עושה בניו יורק מה שעשיתי כנגן בישראל, הייתי מיליונר, אבל בישראל, אחרי עשרות תקליטים שהייתי שותף להם ואלפי הופעות, אף פעם לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות מכונית חדשה. אחרי מלחמת המפרץ החלטתי שאין לי מה לעשות כאן".­ איך זה קרה בפועל?"די מהר. בשלהי מלחמת המפרץ ליוויתי מסע של להקת 'שלום 91' לארצות הברית, וכשהגענו למיאמי הבנתי שבמקום כזה אני רוצה לחיות".­ למה?"בזמן שבישראל ישבו בחדרים אטומים וציפו לסקאדים, בארצות הברית ציינו האזרחים א ת העובדה שהם חלק ממלחמת המפרץ ומזדהים עם כוחותיהם הלוחמים באמצעות האקט האלגנטי של קשירת סרט סאטן צהוב לאנטנות ולעצים. אבל כמובן שהם המשיכו לשחק גולף כרגיל. "חזרתי ארצה ואמרתי לאשתי שבסיבוב ההופעות הבא אני נשאר בארצות הברית, וכך היה. החברים לא האמינו, אבל הייתי נחוש. התקשרתי לבני הבכור, גיא, שלמד באותה עת בצרפת אפייה ועיצוב בסוכר, וסגרנו שכשהוא מסיים ללמוד, הוא מגיע ישר לפלורידה". 40 מטר עוגה התוכנית המקורית של פרנקל היתה לפתוח עסק לבניית עגלות נכים, אבל כשגיא (32) סיים את לימודיו והגיע מצרפת עם אלבום תמונות של יצירות שפיסל מסוכר, הבינו הפרנקלים שמכאן תהיה פרנסה. הם התמקמו בפורט לודרדייל, הסמוכה למיאמי, פתחו מאפייה ועבדו שם כולם: הרעיה רחל, הילדים גיא, ענבל וניר, ומספר פועלים. בהמשך התרחבה החברה, ונוספו לה שתי חנויות זכייניות. ב­95' נכנסו לתחום עוגות החתונה המיוחדות, אחרי שגיא יצר טווס שזכה במקום הראשון באליפות פלורידה לניפוח סוכר. כלות וחתנים שרצו לנקר עיניים פנו אל הפרנקלים שהגשימו להם את הפנטזיות המתוקות היקרות ביותר.יום בהיר אחד, למשל, נכנסה למאפייה צעירה שעמדה להינשא בתוך מספר חודשים. "החלום שלי", אמרה לקונדיטורים הישראלים, "הוא להתחתן כמו סינדרלה, ולכן אני צריכה עוגת סינדרלה". תמורת 6,000 דולר, צ'ק פתוח מאבא, היא קיבלה עוגה באורך כ­40 מטר ובגובה מטר וחצי בצורת ארמון עטור צריחים מפוסלים בסוכר. ליד הארמון (שהותקנה בתוכו תאורה) פוסלה מרכבה הרתומה לארבעה סוסים, כשאלף פרחי סחלב וורדים מגולפים בסוכר מקיפים את היצירה מכל עבר. יותר מחודש עמלו הפרנקלים על הנדל"ן המסוכר, וזה השתלם. עיתון אמריקאי פרסם תמונה של הארמון והם הוצפו בעשרות פניות לספק עוגות כלה מיוחדות."יהודים אמריקאים משקיעים בעיקר בשמלת הכלה ובגודל האבן על הטבעת, אבל אצל חלק מהנוצרים ישנה מסורת שעוגת הכלה חייבת להיות משהו שכולם מדברים עליו", אומרים עמי וגיא, ששמעו כבר כל שיגעון כמעט. "יום אחד הגיעה כלה ואמרה שהחתן שלה הוא אל פומה", מספר גיא. "לא הבנתי מי זה האל פומה הזה, אבל בדיעבד התברר שהוא משהו כמו חוליו איגלסיאס כזה במיאמי, אחד הזמרים ההיספאנים הכי חשובים באזור. כראוי לכלתו של אל פומה, היא ביקשה עוגה מיוחדת, הנראית כפאזל של משטחי מתכת העטורים במוטות כאילו חלודים מכופפים בסגנון ארט­דקו אמריקאי, כשהכל כמובן מסוכר". תמורת תשלום נכבד, גברת אל פומה קיבלה עוגה במשקל חצי טונה.הפרנקלים התרחבו לשטחים נוספים בתחום דברי המאפה, אבל החדירה לשוק לא היתה קלה. "בדרום ארצות הברית האזרח הממוצע לא ממש מבין באוכל גורמה. האמת חמורה יותר ­ הם לא מבינים כלום. ניסינו לעשות קרואסונים כמו בצרפת, עם פס שוקולד בפנים, אבל הם נגסו והתאכזבו, 'איפה השוקולד?'. הם אוהבים הרבה מכל דבר, שהשוקולד יתפוצץ וייזל מכל כיוון, אז דחפנו להם המון שוקולד בכל קרואסון והם היו מבסוטים".אבל היכן שהקרואסון נכשל, ניצח הבורקס. "יום אחד", צוחק עמי, "החלטנו לעשות ניסוי ולהכין בורקס גבינה. זה היה להיט. הלקוחות לא נתקלו במאכל מלוח בסגנון הזה, אבל הם הכירו סוג של עוגת תפוחים בתוך בצק עלים שמכונה 'טרן אובר'. ניסינו ללמד אותם לקרוא לדבר הזה 'בורקס', אבל הם לא רצו לשמוע. 'תן לי בבקשה טרן אובר מלוח', הם ביקשו". צריך קבלה? הפרנסה היתה מצויה, אם כי פרנקל טוען שלא הפך למיליונר. אחרי שישראלים לשעבר מכרו להם מכונית משומשת בערוב ימיה במסווה של מכונית מצוינת ולאחר שרופא שיניים אקס ישראלי חייב אותם בתעריף גבוה פי שלושה מהמקובל, החליטה המשפחה להתנתק מקהילת היורדים הישראלים ולהתחבר בעיקר לאמריקאים. אבל גם להחלטה הזו היה מחיר. "קשה עם האמריקאים", אומר גיא, "לארוחת ערב חפיפית הם יבואו אליך הביתה עם חליפה ועניבה. הכל אצלם מנוכר".גם על המשפחה, שהתאזרחה בארצות הברית, עברו כמה שינויים. ענבל וניר התחתנו ועברו לגור עם בני הזוג שלהם בישראל. פרנקל נפרד לפני שנה מרעייתו, רחל, שעברה ללאס וגאס. הולדת נכדו הראשון, ילי, בנה של ענבל, לפני חצי שנה, גרם לו לפתח גישה סלחנית כלפי הדברים שקוממו אותו בישראל. קריסת מגדלי התאומים והמיתון העמוק בעקבותיו, כמו גם אחד ממקרי האנתרקס הראשונים (בבוקה ראטון, לא הרחק מהמקום שבו התגורר), חסכו לפרנקל את הלבטים. "נכון שבארץ רוצחים אנשים כמעט מדי יום, אבל גם בדטרויט ובמיאמי רוצחים אנשים מדי יום. ארצות הברית בהחלט לא בטוחה יותר מישראל". לגיבושה של הגישה הסלחנית של פרנקל כלפי ישראל תרמה לא מעט העובדה שבשנים האחרונות החל ללמוד קבלה מספרים ומקלטות. עד כמה שזה יישמע מוזר, האיש שמציין את הכפייה הדתית כאחד הגורמים המרכזיים לירידתו מהארץ נשאב ללימודי הקבלה, אם כי גם כיום אינו מקיים מצווה יהודית כלשהי. "נהייתי פשוט אדם טוב יותר, שמשתדל לא לעשות רע, לא לשקר, להיות הוגן. זהו. אני ממשיך לאכול שרימפס. ויש לי בעיה עם הדרישה של 'ואהבת לרעך כמוך', כי אני אוהב את עצמי יותר מאחרים, וזה טבעי". ימי הגרעפסים עמי פרנקל, שכונה בעבר "השיניים של המדינה", קנה לנכדו יאלי מוצץ שידית האחיזה שלו בצורת שיניים בולטות, וחזר לארץ. "לא מעט אנשים מזהים אותי ברחוב, חלק מ'איזולירבנד', חלק מ'עלי כותרת', וזה נחמד".את הכינוי "השיניים של המדינה" הדביק לו מני פאר. "בתקופה שהיו כל מיני דוגמניות שהיו 'הרגליים של המדינה', 'התחת של המדינה' וכל מיני כאלה, מני פאר הציג אותי באיזושהי הופעה כ'השיניים של המדינה', וזה נדבק אלי. הבמאים והצלמים של 'עלי כותרת' התלבשו על השיניים הגדולות שלי, ועל הרווח הגדול שהיה פעם בין שתי הקדמיות, והרבה פעמים התוכנית היתה נפתחת עם זום אאוט עליהן. זו היתה תקופה שעשינו דברים מופרעים ברוממה, והרייטינג היה מובטח כי ערוץ 1 היה יחיד בשטח. עשינו הרבה שטויות ופארודיות, והקהל סבל הכל".גם אחרי "עלי כותרת" נותר פרנקל הקונדסן של החבר'ה. "נגנים בהצגות מפתחים הומור של משועממים", הוא אומר, "ב'פרצוף של צועני' בצוותא, למשל, יוסי בנאי היה אמור לעלות לבמה לבוש שחורים, ו­20 שניות לפני העלייה לבמה, המתופף ריסס אותו באבקה לבנה ממטף כיבוי מכף רגל ועד ראש. למרבית המזל, לאבקה הזו היתה תכונה שהיא מתפוגגת בתוך כמה שניות".גם בתאטרון הלאומי היה פרנקל מעורב בעניינים דומים. "שחקן מפורסם אחד שהופיע בהצגה מפורסמת בהבימה היה צריך באחת הסצנות להרים משהו כבד. מדי כמה הצגות היינו מוסיפים קולות נפיחה ממוחשבים באותו רגע, כמו גם קולות של גרעפסים ושיעולים שהשמענו לפני הצגות, כשהקהל ממתין מחוץ לאולם ולא מבין מה לא בסדר עם השחקנים. ואם מישהו מהצופים זוכר שנחתו עליו טילי נייר שנורו מכיוון ירכתי הבמה, הריני להודות ששוב הנגנים המשועממים היו כנראה מעורבים בעסק".הביוגרפיה של פרנקל מקפלת בתוכה כמעט את כל תולדות הפלג הבוהמייני של החילוניות התל­אביבית לדורותיה, מהסוג שפעם מילא את "העולם הזה". הוא היה המלווה הקבוע של אריס סאן, נמנה עם הצוות של "שיער", היה משתתף קבוע בתזמורת של "עלי כותרת" ובעשרות תוכניות טלוויזיה אחרות, אבל אולי יותר מכל זכור כגימיק של להקת איזולירבנד, הטיפקס של שנות השמונים, שם הופקד קול הבאס שלו על שורות מחץ כמו "הולך למלודי שלי" או "מה אתה מודאג, בוא עלה איתי לגג". אריס סאן, כסף קטן הוא נולד בתל­אביב. הורי הוריו עלו מרוסיה במאה ה­19, וסבו, דב הופמן, היה ממקימי תל­אביב. המשפחה שרדה את גירוש תושבי תל­אביב בידי הטורקים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שרדה את מעצרו של האב, חבר ההגנה, בידי הבריטים בעכו ("בבית שבו נולדתי, ברחוב שלמה המלך, היה סליק של ההגנה), ועברה תלאות היכולות לפרנס פרק וחצי לפחות ב"עמוד האש".אם היו מספרים להוריו שבנם יגדל להיות ציוני לתפארת מדינת פלורידה, ייתכן שהיו כולאים אותו בסליק. אבל פרנקל אף פעם לא הלך עם הזרם, ולמעשה רוב הזמן הקדים את זמנו: "את הגיטרה באס הראשונה שלי קיבלתי כשהייתי בן 16. זה היה בתחילת הסיקסטיז. הגיעה לארץ להקה בשם 'קרייזי סטריינג'רס'. להקת הרוקנרול הראשונה שראיתי בחיים שלי. התלהבתי כל כך שהחלטתי שאני רוצה להיות גיטריסט, שזה יהיה המקצוע שלי בחיים".פרנקל נדנד לסבתו, וזו ביקשה ממכר שנסע לגרמניה שיעשה טובה ויקנה לילד גיטרה באס. פרנקל זכה בגיטרה אדומה, שבעטיה הפסיק ללכת לבית ספר.לצלילי הרוקנרול של פרנקל וחבריו ללהקת "ההדים" שהקים לא היה דורש, בעיקר בהשוואה ליצירותיהן של הלהקות הצבאיות באותם ימים. דלתות ה מועדונים נטרקו בפניהם, למעט אלו של צברה המיתולוגי ברחוב הירקון. "ההורים שלי לא ידעו שאני מנגן, עד שיום אחד הופיעה ב'העולם הזה' כתבה מצולמת על להקה של צעירים שמנגנת סוג חדש של מוזיקה בצברה. כך למדו ההורים שלי מה אני עושה, ואבי, שהיה פקיד מהוגן כזה, מנהל מחלקת ההוצאה לפועל בעיריית תל­אביב, היה צריך להתמודד עם העובדה שהבן שלו הוא, מה שכונה באותם ימים, פרחח". להקת ההדים, בכיכובו של הסולן בצלאל יונגרייט, הוציאה ב­62' את אחד מתקליטי הרוקנרול הראשונים בישראל, אלבום שכלל ניסיון אנרכיסטי לאותם ימים לתת לבוש רוקנרולי לשירים ישראליים נושנים כמו 'כשנמות יקברו אותנו'. בלי שידע לקרוא תווים, התקבל פרנקל ללהקת חיל אוויר, וכבר במדים התחיל לחלטר עם אריס סאן. "התקופה ההיא היתה בשבילי בית ספר למוזיקה. היוונים ניגנו לפי שמיעה, גם את המקצבים הלא סימטריים. או שאתה עוקב אחריהם או שאתה מחוץ לעסק. זו היתה תקופה נהדרת. הייתי ממש חבר של אריס סאן, שהיה בחור עשיר למדי, לארג', עם מרצדס שחורה ועדת מעריצות, דבר שאיפשר לנו לעשות חיים משוגעים, גם כשהצטרפתי אליו להופעות בחו"ל."בהופעות היו מדביקים לו כל מיני שטרות. הנגנים תמיד היו מותחים אותו. לוקחים לעצמם את השטרות הגדולים של חמש ועשר לירות, ומשאירים לו שטרות של חצי לירה. תמיד בסוף ההופעה אריס סאן היה מתלונן, 'אבל ראיתי שטרות של עשר לירות על הרצפה, איך יש פה רק חצאי לירות?'. היינו מנידים את ראשנו לשלילה, 'לא ראית טוב'. הוא ידע שעובדים עליו, אבל היה מספיק לארג' כדי לא לעשות מזה עניין."כשהרמבטיקו יצא לי מהאף, עברתי לנגן בבתי מלון שירים איטלקיים. היה אז גל כזה. אחרי הגל האיטלקי התחיל העידן של ילדי הפרחים, וביקשו שאנגן במחזמר 'שיער', שהופיע שנה באואזיס ברמת­גן. המחזמר הזה היה אוניברסיטה לשאכטות. שם עישנתי חשיש לראשונה. ההופעה האחרונה של "שיער" היתה הפעם האחרונה שעישנתי. הגעתי למסקנה שנגן מקצוען לא צריך סמים כדי להיות מרוכז. ראיתי מה זה עשה לאמנים אחרים. היו אמנים ידועים, לא אזכיר את שמותיהם, שהיו לוקחים סמים קשים בארבע אחר הצהריים כדי להיות בשיא הטריפ בהופעה בתשע בערב. הם לא היו יכולים לשיר כמו שצריך, בקושי זזו, אבל העיקר שזה הלך טוב עם הפוזה והאווירה. 'שיער' היתה חגיגה של שנה. בחורות, סמים, מוזיקה".כמי שעבר את הגל היווני, האיטלקי, ההיפי וכל גל אחר שעבר על הים התיכון, סבור פרנקל שתעשיית המוזיקה הישראלית נידונה לנצח לשאוב לתוכה צלילים זרים, בשל הכשל הקונספטואלי שלה. "המוזיקה העברית היא עצובה ביסודה, ולכן תמיד תלווה אותה איזושהי תת תרבות שמחה יותר. אני נזכר בהקלטות שהיינו עושים בבית המורה לקול ישראל. שירים יפים, אבל כמעט הכל שם היה ים של געגוע ודכדוך, רוב השירים לא היו בדיוק מהסוג שמשמח לבב אנוש". הכל בטברנה עשר שנים שפרנקל נעדר מזירת התרבות הישראלית, והגבות המשתאות שלו ממחישות את עוצמתה של המהפכה שעבר הקונסנזוס המוזיקלי הישראלי בעשור האחרון. "לפני 30 שנה, כשניגנתי עם אריס סאן, מוזיקה מזרחית נחשבה לתת רמה. רק אוכלוסיות מסוימות היו שומעות אותה, והיא היתה מוקצית בכל בית נורמלי. אגב, רוב אלה שאהבו אז מוזיקה יוונית לא היו יוונים אלא בני עדות המזרח שהשתיקו להם את האהבה למוזיקה שמחה ולא היו להם הרבה ברירות ­ או מוזיקה עברית או יוונית. והם בחרו."היום אני נדהם. הערוצים שוקקי טברנות, ואני משפשף עיניים. שואל את עצמי איך האשכנזים הפסידו כאן בקרב התרבותי. האשכנזים ניסו להנחיל את מה שהם האמינו שהוא 'הטוב' לכל עם ישראל, התאמצו למתוח את החממות שלהם יותר מדי ולהשתיק את המוזיקה המזרחית השמחה, אבל זה לא הלך להם. פשוט לא עבד. הספרדים ניצחו ובגדול. אישית, אני לא מרגיש אשכנזי מובס כי אני די אוהב מוזיקה יוונית, בעיקר מוזיקה ישנה כמו רמבטיקו וזמבקיקו, אבל כמי שסבל עם אריס סאן בימי מחתרת המועדונים, זה מאוד משעשע אותי, אם כי אני חושב שגם אצלי, בתקופה מסוימת, היתה בחילה ממוזיקה יוונית, אבל כנראה רק בגלל שניגנתי אותה עד צאת נשמתי. גם אם תנגן מוצרט 30 אלף פעם, תרגיש אותו הדבר".פרנקל אומר שאם אריס סאן היה יודע ש­30 שנה אחרי שהוא נדחק למועדוני הלילה של יפו ואולץ לשיר בעברית, יגיעו ימים שבהם גליקריה ויורגו דאלארס ימלאו את היכל התרבות כשהם מלווים בפילהרמונית, היה מתהפך בקברו. "עד שנות השמונים התייחסו למוזיקה המזרחית כאל זבל מושלם, ואפילו פסטיבל הזמר המזרחי ששודר בטלוויזיה פעם בשנה נשמע יותר כמו פסטיבל זמר אשכנזי עם לחנים של וילנסקי ומילים על מעמד הר סיני. תקשיב לשירים ההם ברצינות ותראה שאני צודק. אלה היו בדרך כלל שירים אשכנזיים עם אלמנטים קישוטיים מזרחיים, לא יותר. "פתאום אני חוזר לארץ ושומע שיר מזרחי אמיתי כזה, במילים ובמוזיקה ובמהות, 'לך הביתה מוטי, אני אתן לך בעיטה' או משהו כזה. אני אגיד לך את האמת, עכשיו, כשאני פותח רדיו בארץ, אני מרגיש כמו בחוץ לארץ".