הזירה הלשונית / רוביק רוזנטל הפואטיקה של סנדוויץ' רוביק רוזנטל 07/12/01 משפטים כמו "אני סנדלר אני", משמשים את אפרים קישון לעיצוב דמותו (הסטראוטיפית והקריקטורית) של סאלח שבתי. לכאורה העודפות הזו היא עילגות, אבל באמצעותה נוצרת מעין פואטיקה עממית המעניקה לשבתי ה"פרימיטיבי" סגנון משלואורית טנא, סטודנטית ירושלמית, שלחה לפני כמה חודשים שאלה על אודות מה שכינתה "משפטי סנדוויץ'", נוסח "זו ארץ זו", "אילן בחור טוב אילן", "ים אתה אוהב אותי ים", "אני פחדן אני" ועוד. לאלה יש להוסיף את משפט הסנדוויץ' העברי המוביל "זה נוער זה?" תוצרת אברהם שפירא. משפטי הסנדוויץ' הפתיעו אותי כאשר צפיתי ביום שישי האחרון ב"סאלח שבתי" של אפרים קישון. אחרי עשר דקות ניתן היה כבר לזהות את טכניקת המשפטים המובילה של קישון: משפטי סנדוויץ', בעיקר מפיו של סאלח שבתי עצמו, הוא חיים טופול. להלן מקבץ מייצג:"זה מקצוע יפה זה". "מה, מה יש פה מה?"."בן שיהיה, את שומעת? בן!"."אני סנדלר אני"."איפה יש בית, איפה?"."איך אני נראה איך?"."הכל, באמת הכל זיפת, הכל"."אף פעם לא יהיה לי שיכון, אף פעם".וסנדוויץ' רב שכבתי: "אין עבודה, אין שיכון, אין שום דבר אין".קיש ון שם בפי טופול צירופים רבים המתחילים ונגמרים ב"זה", כמו "זה זיפת זה", "זה מקום יפה זה", "זה נכון זה" ו"זה מה זה?". רוח הסנדוויץ' מורגשת גם במשפט כמו "אני אין לי ניסיון בזה", או "אם יש לך צדק בלב שלך".צריך להבין את שימוש היתר הזה במשפטי סנדוויץ' כטכניקה של אפרים קישון לעצב את הדמות (הסטראוטיפית והקריקטורית) של סאלח שבתי. לכאורה העודפות הזו היא עילגות, אבל באמצעותה יוצר קישון מעין פואטיקה עממית ומעניק לשבתי ה"פרימיטיבי" סגנון משלו.היסוד הפואטי במשפטי סנדוויץ' בא לידי ביטוי פה ושם בשירה, בעיקר אצל משוררים ששפתם דיבורית יותר. כך בשירה של יונה וולך, שאף הולחן ומושר על ידי נורית גלרון: "וזה לא מה ש/ ישביע את/ רעבוני לא/ זה לא/ מה/ שיניח את/ דעתי/ לא/ זה לא זה" ("שירים", עמ' 23). כאן השימוש במבנה הסנדוויץ' מתוחכם וחל על שתי מילים: "לא" ו"זה". בשיר אחר וולך משתמשת במשפט הערש הידוע "שן, דובי, שן" ("הבובה של גוגול", "שירים", 87). אצל נתן זך אפשר למצוא "שירי סנדוויץ'", שבהם הוא משחק בצירופי מילים חוזרים בתוך אותו שיר, כמו בשיר "כל הבזבוז הזה", צירוף הפותח וסוגר את השיר ומופיע בתוכו פעמים רבות נוספות ("כל החלב והדבש", 24). בשירו המפורסם "בעולם" מצוי משפט הסנדוויץ' הנאה "כך גם כך". משפטי סנדוויץ' אפשר למצוא בפזמונים כמו "תן, תן פה, תן תרומה פה, תן עוד תרומה פה, תן", של רביעיית מועדון התיאטרון, ואף באנגלית, בפזמון המפורסם של להקת מתבודדי הרמן על הנרי השמיני: I'm Henry the Eighth I am, Henry the Eighth I am I am"". בתיאבון. שפת התפילות בונה תירוש הוציא בהוצאת כתר ספר מיוחד במינו: "שירי העני ממעש", אוסף נבחר של תפילות המוגשות כשירה. תירוש ניגש אל התפילה כאל טקסט כמעט חילוני, טקסט של שיחה, ובאמצעות החלוקה לשורות והעימוד הוא גואל בעבור מי שאינו מכיר את התפילות טקסטים שכל אדם יכול לדבר אותם ולזהות את יופיים בלי ההקשר הדתי. יותר מכל נחשפת בקובץ תכונת יסוד של העברית: הפשטות. יש בשפת התפילה זרימה טבעית בין לשון הדיבור לשפה הכתובה דווקא בדרך השיר."ריבונו של עולם/ אני שלך וחלומותי שלך/ חלום חלמתי, ואיני יודע מהו/ יהי רצון מלפניך/ יי אלוהי ואלוהי אבותינו/ שיהיו כל חלומותי עלי/ ועל כל ישראל, לטובה/ בין שחלמתי על עצמי/ ובין שחלמתי על אחרים/ ובין שחלמו אחרים עלי". (מתוך תפילה בעת ברכת הכוהנים במוסף יום כיפור, עמ' 103).המקור לשירת השיחה הוא ספר התפילות הגדול מכולם, ספר תהילים, שממנו אין תירוש מביא דוגמאות אך מזכיר אותו במבוא. הנוסח המקובל בתהילים מצטיין גם הוא בזרימה השוברת את הגבול המלאכותי בין הכתיבה לדיבור:"שמעה תפילתי יהוה/ ושוועתי האזינה/ אל דמעתי אל תחרש/ כי גר אנוכי עימך/ תושב ככל אבותי/ השע ממני ואבליגה/ בטרם אלך ואינני" (ל"ט, י"ג­י"ד).ונתן זך, החילוני כל כך, דיבר אל אלוהים באותה שפה:"שיר מפויס. אלוהים, אילו/ ניתן לי בהפוגה, כמו הערב, לפעמים/ לשיר גם שירים מפויסים, לחלות/ את פניך, להאיר את עיניך לכל/ תולעיך, באשר הם זוחלים, אהובים/ ולא אהובים, מפויסים/ ולא מפויסים, אלוהים/ ולא אלוהים" ("כל החלב והדבש", עמ' 39). פקופלי האוניברסלי אהרון רוטנברג שואל מה מקור המילה "פקופלי" (במובן של גרוע עד מאוד, ביש, "המצב שלו פקופלי"). "איני מצליח למצוא אותה בשום מילון עברי או לועזי". לא צריך לחפש, אהרון, המקור נמצא בכל סרט אמריקני סוג ג' בערוץ הסרטים: על Fuck off שמעת? משמעותה בדרך כלל "להתחפף", אבל היא נשמעת כקללה עסיסית בכלל, ובעברית הפכה לשם תואר רב חן אם כי לא כל כך שימושי היום. ועל כך מביא דן בן­אמוץ במילון העולמי (הכרך השני, מ­82') דוגמה מעולם החייל העברי: "המצב פקופלי. אין חתיכה אחת בכל הגדוד". הדייסה שיצאה מהאף יחיאל קדישאי, המזכיר הנאמן של מנחם בגין, התייחס לדיון שנערך במדור על הניב "יצא מהאף", ניב מקראי שזכה משום מה לתווית של ניב דיבורי עממי ואפילו "נמוך". קדישאי שלח לי את הספר האוטוביוגרפי "לילות לבנים" והפנה אותי לעמוד 114. בגין הכיר היטב את התנ"ך, ונזכר בו כאשר ישב במעצר בעיר לוקישקי שבסיביר. האסירים הכריזו על שביתת רעב ­ לא עקב רעב, אלא, ולהלן ציטוט מן הספר: "אנו כלל לא הכרזנו על שביתת הרעב שלנו: היא 'הוכרזה' בנו, היא קמה בקרבנו, היא פרצה החוצה מנחירי אפנו". בגין מצטט את הפסוק על אודות השליו מספר במדבר ומספר: "הנ.ק.וו.ד לא האכילנו לא מן ולא בשר. הוא האכילנו דייסה... דייסה. רק דייסה. כל יום דייסה... ותצא לנו הדייסה מאפנו ממש, פשוטו כמשמעו, במובן המוחשי, במובן הגופני של המילים". השביתה, אגב, הצליחה, ו"מאז שביתת הרעב בלוקישקי אכלנו שני ימים בשבוע מרק כרוב, וחמישה ימים בשבוע מרק דייסה. ניצחנו". המוציא מלח מן הארץ כמה קוראים לא השלימו עדיין עם העובדה ש"מלח הארץ" הוא ביטוי נוצרי, ומציעים רעיונות אטימולוגיים. רן זיו סבור שיש כאן שיבוש של "סלתה ושמנה" שהפך Salt­ל, אבל זה כמובן אינו אפשרי. "סולת" היא קמח משובח ואין סיבה שיהפוך ל"מלח", מה גם שכמעט לא ידוע על מעברים על פי הצליל מעברית ליוונית או ללטינית. רמי ארצמן מזכיר את "ברית מלח" מן התורה. על השאלה מדוע נבחר דווקא המלח לברית, רש"י מפרש: "כמו שהמלח אינו מסריח". נראה לי, כותב ארצמן, שכוונת הביטוי "מלח הארץ" נובע דווקא מתורת ישראל, ולא מתורת הנצרות, והכוונה להדגיש את תכונותיו הטובות של האדם שאינו משתנה, אלא עקבי כמו המלח. דוד מדר מחזיר אותנו למקום הנכון, אל הרומים. מדר מצטט את מורו, נתן אביעזר, שלימד אותו כי המלח בימי הרומים היה כל כך יקר המציאות עד שהרומים שילמו בו משכורת לחיילים, ומכאן נגזרה המילה Salary, "משכורת" בלטינית ובאנגלית. הלכתי למילון אוקספורד, ותודה לפרופ' אביעזר: Salt הוא אכן המקור האטימולוגי של Salary, מאחר שהמלח היה אכן מצרך נדיר ויקר. כך הפך "מלח הארץ" לדימוי נוצרי של נדירות, ואותו אימצנו אל חיקנו. ב לוגו מילון הישראלית חותכים וחתיכות בתקופה האחרונה צץ מונח חדש בעיתונות הספורט, והוא מופיע אפילו בכותרות ראשיות: "לחתוך" במובן "לפטר" או "להוציא שחקן מן הקבוצה". וכך קראנו ש"גלאם צפוי להיחתך מאשדוד תוך שבועיים", וש"בני הרצליה תחתוך את קני וויליאמס". השימוש הזה מושפע מהשימוש האמריקני במילה Cut, המשמשת גם לפיטורין, ובכלל יש הקבלה לכל אורך הדרך בין Cut ל"לחתוך". שתיהן משמשות גם לפעולה הפיזית של "גזירה וכריתה" וגם לשימוש המטאפורי במגוון רב מאוד של תחומים. הפעם היחידה שבה מופיע "חתך" במקרא הוא בספר דניאל, במשמעות של חריצת דין, והמשמעות הזו קיימת עד היום הן במשמעות של "קבע גזר הדין" והן במשמעות כללית יותר של "החליט". "חתך מישהו" פירושו גם פיזי, היכה אותו בנמרצות, וגם מילולי: "לא נתן לו לגמור לדבר". בתחום הניווטים "חתך" משמש במשמעות "קיצר דרך". ואם לחזור לעיתונות הספורט, יש לשימוש החדש שלה ב"חתך" סימוכין מלשון חז"ל ­ בצירוף "חתך פרנסתו של...". הדיון ב"חתך" מחזיר אותי לאחת החידות של הסלנג העברי לדורותיו: מקור המילה "חתיכה" לבחורה מושכת, מונח שיצא מהמחזור אבל נשאר דווקא לאחר שעבר שינוי מין ל"חתיך". הא סוציאציה היהודית תלמודית מביאה אותנו ל"חתיכה ראויה להתכבד" לפי מסכת חולין, אבל זה לכל היותר חיזוק לשימוש הישראלי העכשווי ולא מקורו. המפתח האטימולוגי כאן הוא ככל הנראה לא Cut­ב אלא Piece­ב. באנגלית העתיקה נהגו להשתמש Piece­ב ככינוי מזלזל לאדם בכלל ולאשה בפרט. הביטויים הרלוונטיים בסלנג האנגלי המעודכן, שסביר שהגיעו אלינו כמו מילים רבות באמצעות חיילי המנדט, הם Piece of Ass"" וגם Piece of Meat"" ­ "חתיכת תחת" ו"חתיכת בשר", לציון בחורה מושכת. מהביטוי המלא נותרה ה"חתיכה". תקינות פוליטית אף פעם לא אפיינה את יחס הגבר העולמי והעברי לנשים.