כמה זה עולה לנו חשיפת יומניו של שמואל תמיר, שניהל את המו"מ להחזרת השבויים מלבנון אפרת אברהם 06/12/01 ב­19 במאי 85' החליטה ממשלת ישראל על עסקת חילופי שבויים שכונתה "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה נאלצה ישראל להחזיר 1,150 מחבלים שהיו כלואים בישראל תמורת קבלת מפקד הטנק חזי שי, שנשבה לאחר הקרב בסולטאן יעקובב ושני לוחמי הנח"ל יוסף (יוסק'ה) גרוף ונסים סאלם, שנשבו עם ששת חבריהם שהוחזרו שנתיים קודם לכן. ההחלטה גררה ביקורת ציבורית קשה.בעקבות החלטת הממשלה הודיע עו"ד שמואל תמיר, לשעבר שר המשפטים ומי שעמד בראש צוות המו"מ להחזרת שבויי ונעדרי צה"ל ממלחמת לבנון בין השנים 83'­85', על התפטרותו. "שמואל לא הסכים לעסקת ג'יבריל", מספר אחד מבני משפחתו, "הוא חשב שזה מחיר מוגזם, והתפטר. הוא טען כי אפשר לעשות עוד מו"מ כדי להוריד עוד במחיר, שג'יבריל היה בנקודת אל­חזור והוא יכול היה להתפשר על פחות".בסוף חודש אוקטובר השנה הודיע הרב הצבאי הראשי, תת­אלוף ישראל וייס, כי שלושת חיילי צה"ל, בני אברהם, עומאר סועאד ועדי אביטן, שנחטפו ב­7 באוקטובר 2000 על ידי החיזבאללה בגזרת הר דב, הינם חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. בני אברהם הוא אחי, ומאחר שאני סבורה שמדינת ישראל צריכה לשלם כל מחיר בעבור החזרתם ש ל אחי וחבריו ובעבור אלחנן טננבוים, התחלתי לבדוק את העסקאות שעשתה בעבר המדינה למען החזרת שבויים ונעדרים. במסגרת החיפושים הגעתי אל משפחתו של עו"ד שמואל תמיר, שנפטר בשנת 87' לאחר מחלה. התברר לי כי תמיר הותיר ארכיון פרטי: מכתבים, יומנים, רשימות והקלטות נדירות המתעדות את השנתיים שבהן עמד בראש צוות המו"מ להחזרת השבויים והנעדרים. לבקשתי, נאותה משפחת תמיר לפרסם חלקים מאותו ארכיון שתמיר כתב והקליט במהלך פעילותו. יומנים אלו חושפים צוהר למלאכת התיווך ולתרגילי המיקוח, ומגלים עד כמה השקיעה המדינה במשימת השבת בניה. הלחץ של האמהות "את התפקיד קיבלתי על עצמי ביוני 83', בעקבות פנייה של מישה ארנס שר הביטחון. הנושא עצמו כאוב מאוד. יש לנו שלושה שבויים בסוריה, בהם איש חיל האוויר, קצין (הטייס גיל פוגל והחיילים יוחנן אלון ואריאל ליברמן, א.א), שישה שבויים אצל הפת"ח (חלק מהנח"לאים), שני שבויים בידי קבוצת ג'יבריל (הנח"לאים האחרים, גרוף וסאלם, א.א) וארבעה נעדרים (חזי שי, זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן), כשלעומתם יש ארבעה ארונות שזהות השוכנים בהם, אם שוכנים בהם, אינה ידועה. לקחתי על עצמי את התפקיד מתוך הכרה שאם התבקשתי אני לא יכול לסרב, לא רשאי לסרב."הטיפול בנושא קשה ומורכב מהרבה בחינות, וכפי שאמר לי מאיר עמית (לשעבר ראש המוסד, א.א), שהוא אחד מאנשי הצוות, התפקיד שרובץ עליך הוא יותר מסובך... הקושי העיקרי הוא שממשלות ישראל, במיוחד בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומתוך תחושת אשמה כבדה מאוד, חשפו עקב אכילס ישראלי בכך שהבליטו או הותירו הבלטה של הרגישות היהודית, הטבועה בנו עמוק מאוד, לגורלו של כל אדם הנתון בשבי. אחרי מלחמת יום הכיפורים חשפנו קבל עם ועולם תכונה מבורכת ויפה מאוד, אבל מן ההכרח היה להצפין אותה ככל שרק ניתן..."אינני בא להציע שנתבע ממשפחות, מחיילי סדיר, צבא חובה, את אותה רמת אידאליזם שגילו גולי אפריקה בימי המחתרת או בני משפחותיהם בחוץ. אבל אנחנו, אם נדבר באופן כללי, נתונים במערכת מושגים שונה מאוד ורחוקה מאוד מן התקופה האידאליסטית ההיא... בשל היעדר חינוך לאומי ממלכתי בנושא הזה, גם חלק מן המשפחות של השבויים, ומובן שבמיוחד של הנעדרים, מגיעות לדרגת ולעוצמת התרגשות שמכתיבה דברים מחרידים ביותר. כשהואשם אריק שרון על ידי אחת האמהות בסגנון בוטא מאוד, אמרתי לה: 'אני מבין לרוחך אבל צריך בכל זאת לדבר במידה זו או אחרת של איפוק, את מדברת על אב שכול'. תשובה ששמעתי הייתה: 'אם הוא איבד את בנו אז הוא בכוונה נקם בנו בזה שהבנים שלנו ימותו'. השנייה אמרה לי: 'פתגם ערבי אומר שאם אי אפשר לנשוך את היד צריך לנשק אותה. אנחנו לא יכולים לנשוך את אסד. שיקום מר בגין ויפנה אליו מעל במת הכנסת ויבקש אותו, ללא חישוב היוקרה, שיעשה את המחווה וישחרר את הבנים'. "לא הועילו כל ההסברים שהתוצאה תהיה הפוכה. הסברתי להורים שביום הכיפורים הדברים הגיעו לידי כך שהסורים כל כך היו מודעים לרגישות שלנו, שנאלצנ ו לשלם אולי בטריטוריה עבור רשימת שבויים, קוניטרה וכיו"ב. לדעתי, הפגנה מוגברת של החרדות שלנו רק תקטין את הסיכויים ותגדיל את המחיר שבבוא העת אסד יצמיד להחזרתם של השלושה. כל ניסיונותיי ההגיוניים הועילו במידה מוגבלת ביותר". הטעיה של הסורים "ניסינו להיאחז בכל קצה חבל, בין שהוא ישראלי, בין שהוא נאמן לממשלה ובין שהוא עוין לממשלה, בין שהוא יהודי ובין שהוא לא יהודי, מחוץ לישראל עם מדינות ידידותיות ועוד יותר עם מדינות שהן ביקורתיות מאוד כלפי ישראל אבל קרובות יותר למחבלים. כלומר, המגמה הייתה לנסות וליצור מצב שבו לא תהיה אבן בלתי הפוכה בחיפוש אחר הנעדרים מצד אחד, ובלחץ כדי ליצור מצב של חילופי שבויים שמודים בקיומם."הנושא של הארונות שהיו בידיים של הסורים היה חלק מן הנושא של המו"מ בעניין הנעדרים. יצאנו מתוך ההנחה שהנעדר הוא חי כל עוד לא הוכח מותו מעבר לכל ספק סביר. אבל כשיש לנו ידיעה רשמית מצד הסורים, שיש ארבעה חללים הקבורים בבית הקברות היהודי, לאחר שהרב היהודי של דמשק טיפל בנושא ואלה הם ארבעה נעדרים שלכם, מחובתנו היה לבדוק את האפשרות הזאת. האם זה דיסאינפורמציה כדי לבלבל לנו את המוח ולפגוע במורל של המשפחות, או לא? יש לנו ארבעה בחורים שם, לפי מה שטוענים הסורים, או שזו תרמית. הסורים נתנו תחילה שמות של ארבעה לוחמים שאלה אמורים להיות קבורים בבית הקברות היהודי בדמשק ­ וארבעת הלוחמים הללו שלמים, חיים ובריאים ביש ראל. אני רוצה לומר שהאפשרות היא שהסורים מצאו דיסקיות ותעודות זהות בשטח, היו להם ארבע גופות, הם קישרו את האותות האלה עם הגופות והודיעו לנו שאלה הם וקברו אותם."היו גם אפשרויות אחרות של הטעיה. דרך גורמים שונים באירופה וארצות אחרות ניסינו לקבל הסכמה של אסד לפתיחת הארונות, לבדיקתם וזיהויים. התשובה של אסד, הן לגבי המו"מ לשחרור שבויים, והיו בידיו כבר שלושה שבויים (פוגל, אלון וליברמן, א.א), והן לגבי כל הנושא של שבויים ונעדרים, הייתה: המלחמה לא נסתיימה לפני שהמלחמה מסתיימת. כל עוד היא מתקיימת אני לא אטפל בנושא. קיבלנו סירוב אחר סירוב. פנינו לשליט רומניה, ניקולאי צ'אושסקו למשל, שיחסיו טובים עם אסד. צ'אושסקו פנה, ולמיטב ידיעתי, הוא נתקל בכתף קרירה. אבל זו דוגמה אחת מיני עשרות."גם רוברט מק'פארלן, יועצו המיוחד לענייני ביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, העלה בפני אסד נקודות רבות מאוד. למרבה התימהון, כנראה שלגבי כל הנקודות קיבל תשובה שלילית. בנושא הזה אסד אמר לו: 'אני אבדוק', ואחר כך קיבל תשובה חיובית. מהתשובה החיובית ועד הביצוע היו עוד קשיים רבים: מי יבדוק? מי יזהה? לנו, לצערנו הרב, יש ניסיון רב ועשיר בתהליך הזה של זיהוי חללים מכל מלחמות ישראל, והרב הצבאי הראשי הוא מומחה בינלאומי לנושא. הוא רצה לבוא לדמשק לבדוק את הגופות. הסורים התנגדו לכך ושללו את זה מכל וכל. בסוף, לאחר מו"מ, סוכם שנציג הצלב האדום הבינלאומי, פרופסור מומחה, ייצא לאחר שיקבל מהרב הצבאי לצה"ל את הנתונים והסימנים שניתן יהיה לזהות את כל אחד מהחללים, שבאים בחשבון שאלה הם."המומחה מטעם הצלב האדום יצא לשוויץ לעשרה ימים, עבד ביום ובלילה עם צוות המו"מ. הרב הצבאי יצא לשוויץ ואחר כך המומחה יצא לדמשק. את הממצאים הוא הביא לשוויץ. הם פתחו את הארונות אחד לאחד. היה שוני בין ארון אחד לבין שלושת האחרים. ארון אחד היה עטוף בבד שמכיל חומר משמר. אז התחיל תהליך הזיהוי לאחר המוות. המומחה ערך רשימות כדי שיוכל להביא אותן לפגישה עם הרב הצבאי הראשי. הרב קיבלן והביאן לארץ לבדיקות נוספות. הרב זיהה את זהר ליפשיץ, שראינו בו עד אז נעדר. הודענו למשפחת ליפשיץ, שנשאה את ההיעדרות בגבורה גדולה וקיבלה את התוצאה האיומה באומץ בלתי רגיל."לגבי שלוש הגופות האחרות, הרב נטה למחשבה, למסקנה, שאלה לא חיילים ש לנו. על חייל אחד היו נעליים של הצבא הסורי, בכיסו של אחר היה כסף סורי, גם כן לא הוכחה סופית, ולאחר מכן הוא קיבל נתונים מלאים על גופותיהם, על המקרה, על הגודל של כל אחד ואחד, השווה את הנתונים הללו עם כל נתוני הנעדרים שאולי נהרגו, והגיע למסקנה מוחלטת שאף אחד מהנעדרים איננו נמנה עם אף אחת משלוש הגופות. פנינו לסורים וביקשנו מהם לקחת את שלוש הגופות חזרה. הם נענו. זה נעשה לאחר חילופי השבויים שהעבירו אחר כך לכאן."אני זוכר שהיה רצון עז, טבעי ואנושי של המשפחות, שאלה לא יהיו בניהן בארונות. תקוותן הייתה שהבחורים חיים באיזה מקום לא ידוע, ושעניין ארבע הגופות זה התעללות סורית. מצד שני הייתה חובה שלנו לבדוק את הנושא. והתוצאה לא הייתה שחור­לבן. עובדה שרק אחד זוהה. ועד היום קשה מאוד לקבוע סופית אם הסורים פעלו בתום לב, שהם סברו שגם השלושה האחרים הם חיילים ישראלים, או שהם בנושא הזה צירפו אמת לשקר, כיוון שהם שלחו לנו שמות אחרים". ההטעיה של ג'יבריל יומניו של תמיר מגלים כיצד התברר למערכת הביטחון כי חזי שי, שהסברה הראשונית גרסה כי הוא מת, נמצא בין החיים. "במהלך 85' ישראל שמה את ידה על קלף חשוב כנגד אחמד ג'יבריל ­ בן אחותו מוראד אלי בושנק. אחרי שהיה בידינו, יחד עם נהגו, ידענו שהוא לא רק קרוב של ג'יבריל, אלא שהוא קצין בכיר, ממייסדי ארגונו של ג'יבריל. חשבנו שהימצאותו בידינו תחיש את המו"מ ואולי תביא לכך שנוכל לגמור את הסיפור של השבויים בידי ג'יבריל. מצאנו דרך להתקשר אל ביתו של ג'יבריל לאו דווקא מישראל, אלא מאירופה, להרים לו טלפון ולהציע לו הצעה פשוטה: 'לנו יש שניים ­ בן אחותך ונהג, לכם יש שניים ­ גרוף וסאלם, בוא נחליף'."תחילה עוד נדמה היה שיש עניין בצד השני, כי התשובות היו חמקניות, לא שליליות ולא חיוביות. אבל לא עבר זמן רב עד שהבנו שהוא לא יילך על הדרך הזו. ג'יבריל ביקש כמה סימנים אבל בעיקר זאת הייתה התחמקות... הניסיון הזה לא עלה יפה. מבחינה הגיונית זה בהחלט יכול היה להצליח מפני שלא היה מדובר בפרוטקציה משפחתית. מדובר היה בשחרור מפקד בכיר בארגון שלו... "בשלב הרבה יותר מאוחר ג'יבריל בא והתרברב שהוא למד מסטאלין , מורו ורבו, וסיפר שלסטאלין היו שני בנים בידי הצד השני, וקיבל הצעות ופיתויים ולא שעה אליהם ­ והוא יילך בדרכו של סטאלין. זה לא מדויק, בפגישת הקירבה הראשונה שהייתה לנו עם אנשי ג'יבריל, כשלא העלנו את שמו של מוראד בן אחותו כאחד המועמדים להחלפה, באה תרעומת מהצד השני. 'אתם מוכרחים להבין שהוא קרוב של ג'יבריל, הוא בן משפחתו, הוא קרוב ללבו, ואיך זה שאתם לא כוללים אותו בתוך הרשימה?', הם אמרו. הם ירדו מסטאלין וירדו מהגבורה של סטאלין, ודיברו בלשון בני אדם. עדיין לא אצה לנו הדרך להציע אותו כי היינו בשלבים מאוד מוקדמים של המו"מ."מוראד היה מבודד בתאו. קיווינו שהוא ייתן לנו מידע על נעדרים נוספים. קיבלנו ממנו מידע לא על נעדרים נוספים, אלא על הנעדר חזי שי. הוא לא נקב בשם הזה, הוא גם לא הודה שחזי בידיהם, אבל הוא סיפר כמה דברים. חיזוק לדבריו שמענו מנהגו, שסיפר כי באחד מימי הקרבות הוא פגש בדרך למחנה של אנשי ג'יבריל בחור לבוש סרבל, והוא התחיל לדבר איתו. הבחור השיב לו בערבית במבטא עיראקי. הוא לא ידע על גורלו. הוא לא אמר מילה נוספת. "מה שהיה ברור שמבין הנעדרים יש רק אחד שדובר ערבית במבטא עיראקי, וזה שי שמשפחתו עלתה מעיראק. זה אומר שב­,1982 בימי הקרבות, חזי עוד היה חי. יכול להיות ששעה אחרי שהוא ראה אותו הוציאו אותו להורג. אבל לגבי המועד זו הייתה בשבילנו הוכחה שסמוך למחנה ג'יבריל נראה חזי שי בתאריך מסוים, וזוהי נקודת מוצא חשובה וחיונית. הוא נבדק במכונת אמת, התברר שהוא לא משקר. הוא לא המציא את הסיפור, הוא לא יכול היה להמציא את הסיפור, אבל כשנשאל מה עלה בגורלו ­ הוא שיקר. אבל עמד בתוקף על גרסתו... ראיתי בכך פתח חשוב מאוד בדבר גורלו של חזי."בחודש הראשון של החקירות, מוראד לא נפגש עם איש, בראש ובראשונה כדי לברר דרכו מה עלה בגורל הנעדרים. הוא אמר דברים מאוד משמעותיים, לא סופיים. באותו זמן, בבדיקה מחודשת שנעשתה, הגיע המודיעין לקטע של העיתון "אל­דוסטור" שפורסם בירדן בשעתו, סמוך לימי הקרבות, ובו אזכור בראיון שנעשה עם איש מאנשי ג'יבריל, המתייחס לדרך ההגונה שבה הם נוהגים בשבויים. השם של חזי שי הופיע שם. הקטע הזה, לצערי הרב, לא פורש באופן מספיק ברור במודיעין. "הבדיקה המחודשת אמרה לנו המון... זה לא אומר שהיום הוא חי, זה לא אומר שזוהי אמת... זו יכולה להיות דיסאינ פורמציה, אבל מאידך גם האמת. בעיניי זה היה מאוד משמעותי. כשאני צירפתי את זה למידע שמסר מוראד ולעוד כמה ידיעות, יצאתי מהנחה שלפחות אחד מבין הנעדרים בחיים ושג'יבריל מחזיק אותו ושומר אותו כקלף רזרבי. הוא כנראה חשב לקבל תמורה עבור השניים (גרוף וסאלם, א.א) ולמחרת בבוקר או כעבור חודש לשלוף את חזי שי ולומר: 'כמה אתם משלמים בעבור זה?'. היה לי ברור שאחת מהמשימות הדחופות שעומדות בפנינו היא לאלץ את ג'יבריל לחשוף את שי."כשהכינונו את המו"מ בז'נבה לגבי שמונת השבויים, המחשבה הייתה שזה לא שמונה אלא תשעה. בראשית המו"מ הוצאתי את קטע העיתון הירדני עם תרגום, הנחתי אותו על השולחן בפני מר ז'אן הופלינגר, מנהל מחלקת המזרח התיכון בצלב האדום הבינלאומי, ואמרתי לו: 'מה דעתך על זה? ואני אומר לך שזה קטע אחד ממה שאנחנו יודעים. למה אנחנו מדברים על שמונה כשיש תשעה?'. הוא התרשם. חזרנו לנושא שוב ושוב וקיבלנו תשובות מתחמקות. התגובות הגבירו את תחושתי ששי חי ומוסתר על ידם שנתיים באפלה. ג'יבריל יושב בדמשק. יושבים שליחיו בז'נבה והם נותנים את התשובות הציניות ביותר כמו: 'זו דיסאינפורמציה', 'אתם לא מכירים דברים כאלה', 'זו טכניקה'. הם לא נסוגו מהטיעונים הללו כהוא זה."המו"מ נמשך, כשהגענו ארצה והודענו על הצלחת המו"מ, חשבתי שחיוני שבשלב זה אודיע קבל עם ועולם: 'חזי שי חי והוא בידי ג'יבריל'. במסיבת העיתונאים שנערכה הודעתי זאת, ואנחנו חשבנו שבכך יש חיזוק מעמדו של שי כאדם חי המועמד להחלפה. מכאן הייתה עוד דרך תלאות קשה מאוד."הצלב האדום מופקד על ביקורים אצל שני הצדדים. אצלנו היו כ­120 אנשי ג'יבריל, כולל בן אחותו. בידיהם היו שני עצורים, גרוף וסאלם. הודענו לצלב האדום הבינלאומי ששי חי ודרשנו ביקורים על בסיס של הדדיות. ג'יבריל הוסיף לנהוג בקשיחות. הוא רמז שמילוי תביעותיו יחיש את קידום המו"מ. חוצפתו הרקיעה לשיא חדש: הוא ביקש שמשפחותיהם של השבויים הישראלים יצטלמו יחד עם ד"ר אמרי (שגריר אוסטריה ביוון, א.א) ועם ח"כ לובה אליאב ליד מקום הולדתו של ג'יבריל ­ ביתו ביפו. ראיתי בכך השפלה קשה מנשוא, ובלב כבד קיבלתי את החלטת ממשלת ישראל להיענות לבקשה ולהצעה."במהלך המו"מ ד"ר אמרי מדלג על קו תל אביב­דמשק חליפות. מו"מ ארוך ומייגע עם תשובות מעורפלות ובלתי מחויבות בדבר מצבו של שי. באחד ממסעות הדילו גים של ד"ר אמרי עשיתי מבחן סמוי. מסרתי לידיו שלושה ספרי תנ"ך כדי להעבירם לשלושת השבויים שבידי ג'יבריל. ד"ר אמרי חזר ודיווח שספרי התנ"ך נמסרו. הוא אינו מחזיר ספר אחד. האמנם זהו סימן שכל שלושת התנ"כים הגיעו ליעדם?". החוסן הלאומי של העם על שיטת התיווך כותב תמיר: "המו"מ מתנהל לא פנים אל פנים, אלא בעל פה בסיוע גורמים בינלאומיים, ובראש ובראשונה הצלב האדום הבינלאומי. הם שומעים אותנו, מעבירים את הדברים, שומעים את הצד שכנגד ומעבירים את הדברים אלינו. בשלב מתקדם יותר עוברים לתכתובת. שני הצדדים אינם מעוניינים בפגישה. הדרך הקרובה ביותר לפגישה היא מה שידוע כשיחות קירבה. ישבנו בז'נבה. אנחנו במקום אחד, הם במקום שני, והצלב האדום שוטט בינינו לבינם, לפעמים שלוש­ארבע פעמים ביום. המגעים שאנחנו מנהלים אינם מגעים ישירים, לא עם הסורים ולא עם המחבלים. הפגישות מתישות מאוד. לוקח זמן להסיר כל מיני חששות ומכשולים פורמליים, אבל לאט לאט, עם המעבר מישיבה לישיבה, נשברות חלק מהמחיצות. בסופו של דבר, בני אדם מנהלים את המו"מ ונוצרת כימיה בין האנשים. מקיימים ויכוחים על גבי ויכוחים על כל נקודה ונקודה, עד שבסופו של דבר מגיעים להחלטה הסופית ויש הסכם."נקודה כאובה היא שהסורים בשום אופן לא היו מוכנים לשמוע על החזרת גופתו של אלי כהן. או שיש שם מספר אישים שנושא זה בשבילם עוד מביך, או שזה מיתוס אצלם. עליו בשום פנים ואופן לא רצו לשמוע. ה ם הפיצו שמועות כאילו גופתו נשרפה. השגריר אמרי הבין מהם שאילו היינו עומדים על כך ­ לא היה הסכם. עם כל הכאב של אי מילוי חובה כלפי לוחם, עם כל כאב הלב צריך היה לוותר על זה... יחד עם זאת יש לנו הרגשה ברורה, אני לא בטוח בה, שזה תהליך של פשרה. כלומר, בעקבות העסקה עם הסורים הם יציגו את השלושה בפני הצלב האדום, ובשבועות הקרובים ייכנסו איתנו למו"מ, עם ג'יבריל עצמו.תמיר הוטרד מאוד מהחוסן הלאומי. כך למשל, הוא כותב על ביקורו במחנה אנצאר בדרום לבנון, ש­4,500 מיושביו הוחזרו במסגרת עסקת החזרת ששת הנח"לאים החטופים בסוף שנת 83'. "ביקור שלי במחנה אנצאר לפני שחרור העצורים דיכא אותי. אמרתי לשר הביטחון בשובי, כי מצאתי 600 יהודים נפחדים המופקדים על 6,000 ערבים בעלי מורל גבוה ביותר, וזה בהחלט היה יכול להיות אחרת. במלחמת שלום הגליל איבדנו למעלה מ­500 חיילים וקצינים ולמעלה מ­2,000 פצועים, כאשר האבדות של המחבלים נעו אי שם בין 500 ל­1,000 בלבד. "כעת, עם שחרור העצורים מאנצאר, אנחנו עלולים לאבד את אחד ההישגים המרכזיים הקרוי 'הרס התשתית של אש"ף'. דהיינו, 5,000 קצינים וחיילים, חלקם הגדול חדורי ר וח מאבק, ישוחררו שוב... במידה מסוימת נטלתי על עצמי תפקיד שבו אני צריך לאכול חלק נכבד מן ההישגים והחולשות של בגין ושרון, ואני עשיתי זאת ביודעין. אינני מתחרט על כך, אבל התמונה הנחשפת היא שקשה, ולעשות רוורס בשלב זה קשה מאוד, אבל במידה זו או אחרת אני מתאמץ לעשות זאת".תמיר מתעכב גם על הלחץ הציבורי שהופעל לשחרור השבויים. "אין לי ספק שחסרה בעם בגרות לאותה מידת איזון דק שהכרחי לקיימה בנושאים האלה. מצד אחד ישראל עושה יותר מכל עם אחר למען הנכים, הפצועים ומשפחות החללים, אבל בתחום החינוכי מה פירוש ההגדרה 'עם במערכה'? התברר שבנקודה הזאת של השבי לא הוכשרה די הרוח. מקובל, העם הזה הוכיח גדולת נפש, בנכונות למות בקרב... אבל התגובה חסרת הפרופורציה לגבי השבי לעומת התגובה שבאה בעקבות נפילתם של חללים... לעניות דעתי, לאורך הימים אם תהיה פעם לעם הזה מנהיגות כוללת, איתנה ואנושית, צריך לעשות את זה משום שהדבר הזה מהווה מראש עקב אכילס ביכולתה של ישראל לצאת למערכות."קיבלתי על עצמי את התפקיד בהתנדבות, הוא מצריך זמן רב כל יום, אבל עד עכשיו אני מקבל את כל העזרה הנדרשת, חלק מן האנשים שאני עובד אית ם יעילים ובאיכות טובה, גם מוסרית וגם עניינית. עד עכשיו הפעולה שלי זזה, במידה והיא זזה, בראש ובראשונה בשל הגישה הנבונה והחברית של מישה ארנס שיודע בדיוק את מי הוא קיבל למערכת, ובכל אופן ידידותי מאוד, ומה שחשוב לא פחות, ענייני מאוד, כשהתוצאה היא שכמעט כל המלצותיי, בלי יוצא מן הכלל, נתקבלו. שאלת הביצוע היא המורכבת ביותר". משפטן ודיפלומט עו"ד שמואל תמיר נולד ב­1923 בירושלים, בן למשפחת כצנלסון. אביו, ד"ר ראובן כצנלסון, היה שלישו של טרומפלדור בגדוד גליפולי. אמו, בת שבע, הייתה ח"כית בכנסת השנייה. דודיו היו הנשיא זלמן שז"ר ויוסף כצנלסון, חבר באצ"ל וראש מערכת ההעפלה הבלתי לגאלית. תמיר נחשב למשפטן בכיר, ובין היתר היה התובע במשפט קסטנר. הוא היה פעיל במפלגת חרות, ח"כ מטעם הליכוד ושר המשפטים מטעם ד"ש בממשלתו של בגין. דוד, בנו הטייס, נהרג במהלך פעילות מבצעית בשנת 1971.לא במקרה נבחר תמיר להוביל את המו"מ. מלבד כישוריו המשפטיים הוא ניחן בכושר ביטוי מעולה, יושר אינטלקטואלי ויכולת ניתוח נדירה. תמיר ניווט את המו"מ עם צוות מצומצם שכלל שני קצינים בכירים, אל"מ קותי מור מטעם המודיעין וסא"ל שמוליק לימונה (כיום בכירים במשרד הביטחון, א.א). את הצוות ריכז ראש אכ"א דאז, האלוף משה נתיב, ואחריו האלוף עמוס ירון, כיום מנכ"ל משרד הביטחון, והוא כלל בנוסף גם נציגים מהשב"כ, מהמוסד וממשרד החוץ. פדיון שבויים ­ כל העסקאות עו"ד תמיר היה מעורב ברקיחת שלוש עסקאות החלפת השבויים הגדולות* בנובמבר 83' הוחזרו לישראל במסגרת עסקת "פשטידת צימוקים" ששת הנח"לאים שנשבו בספטמבר 82' מזרחית לביירות על ידי קבוצת מחבלים. השישה, אבי מונטבליסקי, אלי אבוטבול, אבי קרוננפלד, דני גלבוע, רפי חזן וראובן כהן (יחד איתם נשבו יוסק'ה גרוף ונסים סאלם שהוחזקו בידי ג'יבריל), שבו בתמורה לשחרורם של 4,500 שבויים ממחנה אנצאר ו­100 מחבלים נוספים מבתי כלא בישראל.* ביוני 84' החזירה סוריה את הטייס גיל פוגל (שמטוסו הופל ביולי 82'), את יוחנן אלון, נהג מכלית שעבר בטעות לצד הסורי, ואת אריאל ליברמן, מנעדרי הקרב בסולטן יעקובב בשבוע הראשון למלחמה. בנוסף הוחזרו שלושה אנשי שב"כ שנחטפו במאי 84' (במהלך כהונתו של תמיר) בכביש ביירות­טריפולי בלבנון: נחום נשר, ערן פלורנטין ושמוליק רוזה. תמורת השישה החזירה מדינת ישראל לסורים 291 חיילים וקצינים סורים כלואים, 13 תושבים דרוזים מכפרי רמת הגולן שריגלו לטובת סוריה, ושמונה אזרחים סורים שסירבו לקבל אזרחות ישראלית בעת החלת החוקה הישראלית על רמת הגולן בדצמבר 81'. כמו כן הוחזרו חמישה ארונות קב ורה של חללי צה"ל, מתוכם זוהו שניים: הטייס אהרן כץ, שמטוס הפנטום שבו טס ביחד עם גיל פוגל הופל, וזהר ליפשיץ, איש צוות טנק בקרב על סולטן יעקוב. בנוסף, מדינת ישראל החזירה לסורים 73 גופות חיילים סורים.* בעסקת ג'יבריל, שנערכה במאי 85' ולאחריה התפטר תמיר, חזרו לישראל חזי שי, יוסק'ה גרוף ונסים סאלם תמורת 1,150 אסירים שנכלאו בישראל, וביניהם הטרוריסט קוזו אוקומוטו.* עדיין נעדרים מקרב סולטן יעקוב: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.hasharon@maariv.co.il